לא
תתגודדו: מפלגות שונות – משפחה אחת
לקראת
תקופת הבחירות, המחלוקות הפוליטיות בארץ ישראל שוב הולכות ומתחדדות. המפלגות
מתחרות על קולות, הקמפיינים מתחילים, והשיח הציבורי עלול בקלות להתחמם.
אין כל
פסול במחלוקת. חיי התורה עצמם מלאים בוויכוחים ובמחלוקות. בית המדרש בנוי על
לימוד, על קושיות ותירוצים, על לומדות ועל ויכוח. השאלה האמיתית היא: כיצד אפשר
לחלוק בלי להיפרד?
בתוך
הציבור שומרי תורה ומצוות יש ליטאים, חסידים, חרדים ספרדים, ציונות דתית וקבוצות
נוספות. לכל ציבור יש את המסורה שלו, את רבותיו ואת השקפת עולמו. אין צורך להתעלם
מההבדלים הללו. האתגר הוא לשמור על הייחוד של כל ציבור, בלי שההבדלים יהפכו לקרע
בתוך המשפחה הגדולה.
צריך
שתהיה מסגרת רחבה מספיק שתוכל להכיל את כל הקהילות השונות. הן אינן צריכות להיות
זהות זו לזו, ואין צורך לוותר על המסורות, על המנהגים או על העמדות הפוליטיות. אבל
כאשר עומדים על הפרק עניינים הנוגעים לכלל התורה ולכלל ישראל, חייבת להיות לנו
היכולת לעמוד יחד.
יש לכך
מקור חשוב בתורה. נאמר:
בָּנִים
אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ
(דברים י"ד, א')
חז"ל
דורשים במסכת יבמות (י"ג ע"ב):
לֹא
תִתְגֹּדְדוּ — לֹא תֵּעָשׂוּ אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת.
הדיון
ההלכתי הישיר ב"לא תתגודדו" עוסק בקבוצות שונות הנוהגות במנהגים הלכתיים
שונים. אבל התורה פותחת את הפסוק במילים:
בָּנִים
אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם.
אנחנו
בניו של הקב"ה.
יכולים
להיות לנו מנהגים שונים, רבות שונים והשקפות שונות, אבל אנחנו עדיין משפחה אחת.
ההבדלים בינינו אינם מבטלים את העובדה שכולנו חלק מכלל ישראל.
הרמב"ם,
בהלכות עבודה זרה (י"ב, י"ד), מביא שגם בכלל אזהרת "לא
תתגודדו" הוא שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג
כמנהג אחר, משום ש"דבר זה גורם למחלוקות גדולות". אין פירוש הדבר שאסור
שיהיו קהילות שונות או מנהגים שונים. הדיון הוא כיצד למנוע מצב שבו הבדלים בתוך
מקום אחד הופכים למחלוקת ולפילוג. רש"י שם מדגיש את החשש של "נראה כשתי
תורות".
זהו
יסוד חשוב גם לענייננו. התורה אינה דורשת שכל הקהילות יהיו זהות, אבל היא מלמדת
אותנו להיזהר שהבדלים לא יהפכו לפירוד ולמחלוקת.
לכן
הסכנה שבמחלוקת קשה כל כך. מחלוקת יכולה להתחיל בוויכוח אמיתי על עיקרון או על
דרך, אבל אם היא הופכת לאישית, היא עלולה לפגוע ביחסים בין אנשים, להחליש קהילות
ולבסוף לפגוע בציבור כולו. אדם יכול לחשוב שהוא מחזק את הצד שלו, ובפועל הוא מחליש
את הגוף הגדול של כלל ישראל.
יש לכך
משל פשוט.
פועל
אוחז בפטיש ביד ימין ובאיזמל ביד שמאל. לפתע הפטיש מחליק ופוגע באגודל של יד שמאל.
היד השמאלית "כועסת" ורוצה להחזיר ליד ימין.
אבל
הפועל עוצר אותה. מדוע? מפני שהיד הימנית והיד השמאלית שייכות לאותו גוף.
אם יד
שמאל תפגע ביד ימין, לא יהיה כאן מנצח ומפסיד. כל הגוף ייפגע.
כך גם
בכלל ישראל. כאשר ציבור אחד תוקף ציבור אחר, או כאשר קהילה מנסה להחליש קהילה
אחרת, כל צד יכול להיות משוכנע שהוא נלחם על דבר חשוב. אבל אם התוצאה היא שהציבור
כולו נחלש, לא ניצחנו אף אחד. פגענו בעצמנו.
התורה
מעולם לא דרשה שכל יהודי יחשוב באותה צורה. הגמרא בעירובין (י"ג ע"ב)
מביאה את המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי ובית הלל:
אֵלּוּ
וָאֵלּוּ דִבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וְהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.
זו
הייתה מחלוקת אמיתית של תורה, ובכל זאת הייתה הכרעה ברורה: והלכה כבית הלל.
הגמרא
מסבירה שבית הלל זכו שהלכה כמותם מפני שהיו נוחין ועלובין, כלומר
סבלניים ונוחים לבריות, ולא היו מקפידים על פגיעות בהם. הם שנו את דבריהם ואת דברי
בית שמאי, ולא עוד אלא שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם.
יש כאן
יסוד חשוב. אדם יכול להיות משוכנע בכל לבו שדרכו נכונה, ובכל זאת לא להפוך את מי
שחושב אחרת לאויב.
המשנה
באבות (ה', י"ז) מלמדת:
כָּל
מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.
הבעיה
אינה עצם המחלוקת. השאלה היא אם המחלוקת היא לשם שמים.
ויכוח
על עקרונות יכול להיות לשם שמים. אבל דבר אחר לגמרי הוא כאשר הוויכוח הופך למלחמה
אישית, לביזוי, ללשון הרע או לפסילת יהודי אחר.
מחלוקת
שמתחילה כחילוקי דעות אמיתיים עלולה להפוך בהדרגה למשהו מסוכן הרבה יותר. מפסיקים
להתווכח על הנושא ומתחילים לתקוף את האדם. מפסיקים לראות את המעלות של הצד השני.
בסופו של דבר, עצם המחלוקת נעשית חשובה יותר מבני האדם.
כאשר
עוברים את הגבול הזה, הפילוג הפוליטי אינו נשאר בפוליטיקה. הוא נכנס לבית הכנסת,
לשכונה, לחברויות ואפילו לתוך המשפחה.
יש
סיפור המובא על ידי רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש ב-The
Making of Chassidim, פרק
י"א, על שלושה אחים שהיו כולם תלמידי חכמים גדולים. שניים מהם נעשו מחסידי
הבעל שם טוב, ואילו השלישי נשאר מתנגד. ההבדלים ביניהם היו אמיתיים ועמוקים. ובכל
זאת, הסיפור נפתח בשלושת האחים היושבים יחד בבית המדרש ועוסקים בתורה.
איננו
צריכים להעמיד פנים שאין בינינו הבדלים. אנחנו צריכים לזכור שההבדלים אינם מבטלים
את העובדה שאנחנו אחים.
הדבר
חשוב במיוחד בתקופת בחירות. יהיו כמובן חילוקי דעות בנוגע לאסטרטגיה, למועמדים
ולעדיפויות. אבל אדם שחושב אחרת מאיתנו אינו אויב, וקהילה שנוקטת דרך אחרת אינה
מחוץ לגבולות של עם ישראל.
המבחן
האמיתי של בחירות אינו רק מי יקבל יותר מנדטים. המבחן הוא גם מה יישאר אצלנו לאחר
הבחירות.
האם
עדיין נרצה לשבת יחד?
האם
עדיין נרצה להתפלל יחד?
האם
עדיין נרצה להתייחס לכל יהודי בכבוד ובדרך ארץ?
תמיד
אנו זקוקים לחכמת חז"ל. חז"ל ידעו היטב עד כמה כוחן של מילים גדול, ולכן
אמרו:
חֲכָמִים,
הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם.
כך אמר
אבטליון בפרקי אבות (א', י"א). הדברים נכונים תמיד, ובפרט בתוך הציבור שומרי
תורה ומצוות. כאשר יהודים שומרי תורה ומצוות חלוקים בעניינים ציבוריים או
פוליטיים, עלינו להיזהר שלא להפוך חילוקי דעות למחלוקת אישית.
מילה
שנאמרת בכעס במהלך מערכת בחירות עלולה להשאיר רושם ופגיעה גם זמן רב לאחר שהבחירות
הסתיימו. עלינו לדעת להבחין בין ויכוח ענייני על עקרונות לבין פגיעה באדם שחושב
אחרת מאיתנו.
חז"ל
מלמדים אותנו שלא כל דבר צריך לומר, ולא כל מחלוקת צריך להמשיך. לפעמים דווקא
היכולת לעצור, לשתוק ולא להוסיף עוד מילה היא חלק מחכמת התורה.
הדבר
חשוב במיוחד כאשר אנחנו נכנסים לחודש אלול ומתכוננים לימי הדין. אנחנו מבקשים
מהקב"ה כתיבה וחתימה טובה, אבל חשבון הנפש שלנו צריך לכלול גם בין אדם למקום
וגם בין אדם לחברו. לא די לשאול את עצמנו כיצד עבדנו את ה'; עלינו לבדוק גם כיצד
דיברנו על אחרים וכיצד התייחסנו אליהם.
בתפילה
הקדושה המיוחסת לרבי אלימלך מליז'נסק אנו מבקשים:
אַדְּרַבָּה,
תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם,
וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֶבְרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי
לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֶבְרוֹ
חָלִילָה, וּתְחַזֵּק אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ
לְפָנֶיךָ, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
אנחנו
מבקשים לראות את מעלותיהם של אחרים ולא את חסרונותיהם, לדבר איש אל רעהו בדרך
הישרה והרצויה לפני הקב"ה, ושלא תיכנס חלילה שנאה בלבנו מאחד על חברו.
אנחנו
יכולים לחלוק בלי לחפש את החסרונות של אחרים. אנחנו יכולים להשתייך לקהילות שונות
ועדיין לראות את הטוב שבכל אחד:
שֶׁנִּרְאֶה
כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם.
אין זו
רק אמירה יפה. זו חלק מעבודת אלול.
כלל
ישראל גדול יותר מכל מערכת בחירות. הקהילות השונות אינן צריכות להיות זהות. אבל
צריכה להיות מסגרת רחבה מספיק שבה נוכל לעמוד יחד כאשר צורכי התורה וצרכי כלל
ישראל מחייבים זאת.
לפני
כל מסגרת פוליטית אנחנו:
בָּנִים
אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם.
אנחנו
בניו של הקב"ה.
נילחם
על עקרונות התורה, ולא נגד אנשים. נשמור על פינו ונימנע מוויכוחים פוליטיים שאין
בהם תועלת ואינם מביאים נחת רוח לשמים.
יש
זמנים שבהם צריך לדבר. יש זמנים שבהם צריך להתווכח. ויש זמנים שבהם החכמה היא לדעת
לשתוק.
כדברי
המשנה באבות (ג', י"ג):
סְיָג
לַחָכְמָה — שְׁתִיקָה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.