הטיוח הגדול

 הפרופסור משה כהן אליה: ‏הטיוח הגדול

‏קבורת פרשת הפצ"רית היא הפרשה החמורה ביותר בתולדות בית המשפט העליון. ומי שחתום על ההשחתה החמורה הזו הוא יצחק עמית.

‏כשפרצה הפרשה, עמית נבהל. הוא הרחיק את עצמו מהסוגיה, ולכן הוא קבע הרכב פחות אקטיביסטי בהשוואה לקבוצה ההיפר-אקטיביסטית שאליה הוא משתייך (הוא, ברק־ארז, גרוסקופף, כבוב ורונן). ההרכב כלל את וילנר, שטיין וכנפי-שטייניץ. אותו הרכב קבע את "הלכת בוארון", שקבעה מניעות מוסדית רחבה החלה על מערך הפרקליטות, בשל מעורבותם של בכירים בייעוץ המשפטי לממשלה ובפרקליטות בפיקוח על הבדיקה שעסקה בהדלפת הסרטון משדה תימן לגיא פלג.

‏הפסיקה הזו הכתה את עמית (ואת היוריסטוקרטיה בפרקליטות) בהלם. ולכן עמית החליט מיד לחזור ולקחת פיקוד על האירוע. כי הוא לא יכול להרשות לעצמו את נפילתה של בהרב-מיארה, שמגינה עליו כל הזמן.

‏וכאן התחילה השחיקה ב"הלכת בוארון". קודם ההרכב (הכאילו שמרני) עצמו קבע תנאים כמעט בלתי אפשריים עבור לוין באיתור פרקליט מלווה. ולכן, למרות שההרכב קבע שלוין מוסמך, בנסיבות החריגות, להעביר את סמכות הפיקוח לגורם אחר, הוא גם קבע שאשר קולה, שאותו מינה לוין, אינו יכול לקבל את התפקיד בשל הוראות החוק החלות עליו כנציב תלונות הציבור על שופטים.

‏וכאשר לוין מינה את השופט בדימוס יוסף בן-חמו, עמית נכנס לתמונה באופן אגרסיבי למדי כדי לחסום את לוין וכדי למסמס לגמרי את הלכת בוארון. במסגרת בקשה לדיון נוסף בפסק הדין בעניין קולה, עמית, כדן יחיד, הוציא צו ארעי שהקפיא את מינוי בן־חמו מטעמי "שימור המצב הקיים".

‏עכשיו עמית צריך דרך משפטית לקבור את "הלכת בוארון", ולכן הוא קיבל את שתי הבקשות לדיון נוסף (של משמר הדמוקרטיה ושל פרקליטות המדינה) בסוגיות העקרוניות שנקבעו בפסק הדין הראשון: תחולת סעיף 23א(ד) לחוק שירות המדינה וגדרי סמכותו של שר המשפטים מכוחו בחקירה פלילית קונקרטית, וכן היקפו של הכלל בדבר ניגוד עניינים גורף או מערכתי. הוא קבע שהדיון יתקיים בפני כל 11 שופטי העליון.

‏מחקר אמפירי של פרופ' יהונתן גבעתי וישראל רוזנברג מצא כי השופט שאישר בקשה לדיון נוסף הצביע נגד פסק הדין המקורי ב־87% מהמקרים, לעומת 65% בקרב שופטים אחרים שהצטרפו להרכב המורחב. כלומר, עמית חותר לקבור את הלכת בוארון באמצעות הדיון הנוסף.

‏ועכשיו לנזק במקרה הספציפי: איך קוברים לגמרי את פרשת שדה תימן? לאחר שעו"ד יעל קוטיק נכנעה ליוריסטוקרטיה שביקשה לאפשר לעמית איסמן (שנכלל במניעות המוסדית שקבעה הלכת בוארון בשלב ליווי החקירה) לחזור ולטפל בתיק לאחר שהמשטרה הודיעה כי השלימה את פעולות החקירה, הוגשה עתירה לבג"ץ. קוטיק קבעה בחוות דעתה המעודכנת כי לנוכח התשתית העובדתית החדשה איסמן אינו מנוע עוד מלטפל בתיק.

‏אז עמית שוב נכנס לתמונה, והפעם נקבע הרכב שבו ישבו הוא עם כבוב (שני חברים באותה מחנה היפר אקטיביסטי) והוסיף לצידם את דוד מינץ כעלה תאנה (תחליף סולברג). בתוצאה, עמית וכבוב היו כצפוי הרוב בשאלות המרכזיות: הם קבעו שאין מקום להתערב בחוות דעתה של קוטיק, שלפיה איסמן אינו מנוע עוד מללוות את החקירה, ושאין לתת ללוין שהות נוספת למנות גורם מפקח אחר. מינץ נותר בדעת מיעוט וסבר שיש להוציא צו על תנאי שיחייב את לוין להסביר מדוע אינו ממנה גורם מפקח. כל שנותר לדוד מינץ הוא לעקוץ את עמית על כך שהוא למעשה קובר את הלכת בוארון, שזה מה שעמית מתכוון לעשות באופן סופי בדיון הנוסף. 

‏מעולם לא כיהן שופט כל כך מושחת בבית המשפט העליון. ובוודאי שמעולם לא כיהן נשיא בית המשפט העליון כה מניפולטיבי כמו יצחק עמית.

‏אין צדק בבית המשפט הגבוה לצדק. כל מה שיש שם זו הנדסת הרכבים שתכליתה היחידה היא לשמר את ההגמוניה הישנה, תוך רמיסת כל עקרונות הדמוקרטיה והצדק לחיילי צה"ל שנפגעו מעלילת הדם שהפצ"רית הדביקה להם, במעשה החמור שבו הייתה מעורבת.

‏כי הדבר היחיד שעניין את עמית הוא איך לחלץ את בהרב-מיארה, כדי שתוכל להמשיך להגן עליו. על חשבון חיילי צה"ל, ועל חשבון מדינת ישראל.