*הסכנות הנסתרות של תרבות המחאה וההפגנות* *הרב אליעזר שמחה ווייס *
שאלה מוכרת עולה בפרשת פנחס: כיצד ייתכן
שמעשה קנאות אלים זיכה את פנחס ב"ברית שלום" מאת הקדוש ברוך הוא?
הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו העמק דבר, יורד כאן לעומק נפש האדם ומסביר שהיה כאן צורך
בברכה מיוחדת מן השמים. הוא כותב שמאחר שהמעשה שעשה פנחס היה מעשה של אכזריות, הוא
היה עלול להשאיר בלבו רושם של אכזריות גם לאחר מכן. לכן בירך אותו ה' במידת השלום,
כדי שישוב לטבעו הרגוע והטוב, והמעשה לא יפגע בנפשו.
במילים אחרות, אף שפנחס פעל כולו לשם שמים,
עדיין הייתה סכנה ממשית שהמעשה עצמו ישאיר בו צלקת נפשית. לכן העניק לו ה'
"ברית שלום" – כדי שאותו רגע קשה לא יעצב את אישיותו ולא יהפוך אותו
לאדם מר, קשוח או אטום.
הנצי"ב מלמד אותנו עיקרון יסודי:
המעשים שלנו מעצבים את מי שאנחנו. גם כשאדם נאבק למען מטרה צודקת, אם הדרך רצופה
בכעס, בכוחניות ובעימותים מתמשכים, הדבר מותיר בו חותם עמוק. במידה רבה, אנחנו
נעשים מה שאנחנו עושים שוב ושוב.
וזו בדיוק הסיבה שפנחס הוא היוצא מן הכלל,
ולא הכלל. התורה מתארת אדם נדיר שפעל מתוך טוהר כוונות מוחלט. אבל רוב בני האדם
מושפעים בקלות מרגשות, מלחץ חברתי ומהאנרגיה של ההמון.
הדבר מסביר היטב את מה שאנחנו רואים לעיתים
בהפגנות בארץ, כאשר הרוחות מתלהטות והמצב גולש לעימותים. הצעקות, החיכוכים, חסימות
הכבישים והדיבורים המשתלחים אינם נשארים רק ברחוב. מי שנמצא שוב ושוב באווירה כזאת
של כעס, מתחיל בהדרגה לאמץ את דפוס החשיבה הזה ולהביא אותו גם לתחומים אחרים בחייו.
לכן, השתתפות בהפגנות כאלה אינה עניין של מה
בכך. היא דורשת בגרות, שליטה עצמית ויכולת לעמוד מול הזרם, ולא להיסחף אחר ההמון.
אצל צעירים הסכנה גדולה שבעתיים. אישיותם עדיין נמצאת בשלבי עיצוב, וההרגלים שהם
רוכשים היום הם שיקבעו במידה רבה איזה מין אנשים יהיו מחר.
בסופו של דבר, ההרגלים האלה אינם נשארים
ברחוב. הם חוזרים איתנו הביתה. זוגיות, הורות וחיי משפחה מבוססים כולם על סבלנות,
הקשבה, איפוק ונועם. מי שמתרגל להגיב בעימותים ובכעס ברחוב, עלול להביא את אותן
תגובות בדיוק גם אל תוך ביתו.
מסופר על קבוצת בחורים שראו את עצמם כקנאים
והשתתפו בקביעות בהפגנות סוערות. אחד מהם סיפר בגאווה לרבו על "אש
הקודש" שבוערת בו. השיב לו הרב: "אש בתוך תנור מחממת ומביאה תועלת. אבל
כשהיא פורצת החוצה, היא שורפת כל מה שבדרכה. אתה בטוח שאתה מביא אש קודש לרחוב,
אבל בפועל אתה מרגיל את עצמך לחיות בכעס. והכעס הזה לא יישאר ברחוב – הוא יחזור
איתך הביתה."
הרעיון הזה מתחבר היטב לדברי הזוהר (תצווה
קפב ע"א): "כל מאן דכעס – כאילו עביד עבודה זרה... דעקר נפשא קדישא
מדוכתיה." כלומר, כל מי שמאבד את עשתונותיו וכועס, כאילו עובד עבודה זרה,
משום שהוא עוקר את הנפש הקדושה ממקומה. כעס אינו רק רגש חולף. כשהוא הופך להרגל,
הוא משנה את מי שאנחנו.
אם פנחס, למרות היותו מהאנשים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו, היה
זקוק לברכה מיוחדת כדי שמעשה חד-פעמי לא ישאיר חותם שלילי בנפשו – קל וחומר שאנחנו
צריכים להיזהר מן ההרגלים שאנחנו מאמצים לעצמנו.
עמידה על האמת היא ערך תורני עליון. השאלה
איננה אם אכפת לנו מן האמת ומן הצדק, אלא האם גם תוך כדי המאבק עליהם אנחנו שומרים
על המידות שלנו. התורה מלמדת אותנו ששמירה על הנפש ועידון האופי חשובים לא פחות
מהמטרה עצמה. האתגר הוא לא רק להילחם על מה שנכון, אלא גם לוודא שהמאבק עצמו לא
משנה את מי שאנחנו.
השאיפה שלנו צריכה להיות לחזור הביתה עם
יותר סבלנות, יותר שליטה עצמית ולב מלא שלום.
התורה דואגת לא רק לשאלה על מה אנחנו
נלחמים, אלא גם לשאלה מה המאבק הזה עושה לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.