מדוע חג השבועות הינו חג קצר

 

יום שישי בחודש סיון חל זמן מתן-תורתנו, שהוא חג השבועות. מה הם סמליו של חג זה? היכן נאמרו עליו פרטים בתורה? ומדוע החג כה קצר?

נפרט ונחדד יותר: המצה הוא סמלו של חג הפסח. הסוכה והלולב מסמלים את חג הסוכות. השופר הוא סמלו של ראש-השנה, והצום – של יום-הכיפורים. אבל סמלו של חג-השבועות מהו?

מכאן מזדקרת התמיהה הרבתי: באיזה בהירות ושפה ברורה מדברת התורה על שאר החגים, מהותם ומשמעותם, ואילו על חג השבועות, בתור יום מתן-תורה, אין התורה מדברת כלל.

ואז נשאלת השאלה: המבע הנשגב ביותר של הרגש הלאומי וההפגנה האדירה ביותר להתקרבותנו לה', למתן-תורה וגילוי השכינה; הרגע המרומם ביותר, הנעלה מכל הנסים לישע ישראל, ליסוד אומתנו, לתכלית כל קיומנו ומהותנו – אשר בלי ספק ראויים היו לביטוי חגיגי נאדר ולמעמד רב-רושם, בו נביע את רגשי שמחתנו ואת התמסרותנו לה' בקדושה ובטהרה – דווקא החג הזה נחוג רק יום אחד, ללא כל סמל או מעמד מיוחד.

מה פשר הדבר הזה? מדוע חג מתן-תורה הוא קצר כל-כך וכה צנוע, ללא חגיגיות יתירה, ומדוע לא נתייחד לו סמל מיוחד?

שאלות אלו נקרו במוחו של הרש"ר הירש, ושאל עליהם במאמר שפרסם בשעתו בעיתון 'איזראעליט' בשפה הגרמנית. במהלכה הוא הסביר את ייחודיותה של תורתנו הקדושה במבט אוניברסלי, האם התורה הקדושה היא דת, תיאולוגיה, פולחן? מהו מסורתיות בתורה, מקומה של תורה שבעל-פה, ומסביר את ייחודה של חג השבועות – חג מתן תורה.

הרש"ר הירש מסביר, שבעצם התורה אין לה סמל, בשל אותה הסיבה שבגללה אין סמל להקדוש-ברוך-הוא. מן הנמנע הוא להגדיר את ה' בסמל כלשהו, שכן הבורא יתברך שמו הוא יחיד ואין יחידות כמוהו בשום פנים. כיוצא בזה גם התורה שהיא יחידה כמו בוראה, אין לה כל צד שווה ומשותף עם כל חוקים ותורות אחרים. אין היא מהווה חלק ממושג כללי רחב, אשר כל פרטיו נבדלים זה מזה רק בתכונותיהם האופייניות. על-כן אי-אפשר להציג איזה שהוא סמל, להוסיף עליו את הצד האופייני שבתורה ולקבוע: הנה תורת ישראל!

לא! אי אפשר לסווג את התורה או להשוותה למשהו דומה, יחידה היא כהקדוש-ברוך-הוא, ודומה היא רק לעצמה. אין מלה אשר תוכל להביע את מהותה. כל ניסיון לסמלה או לסווגה אינו אלא כפירה באמיתותה.

על-כן חג-השבועות, חג מתן תורה, הוא ללא כל סמל. הרעיון הראשוני אשר החג הזה מכיל בקרבו הוא: יחידות התורה.

הרש"ר הירש מסביר, שגם אלו שהתכחשו לתורה לא ירדו לסוף משמעותם של החגים והפכוהו לימי סעודות וחגיגות תוך כדי התעלמות גמורה מן הרעיונות, ההשקפות והתכליות של אמת התורה, ומבטאים את "הערכתם" לחג במאכל ובמשתה ואף ב"טקסים" מפוארים של תפילה ושירה.

זו הסיבה שחג השבועות – חג מתן תורה בו מתעורר גילוי השכינה, לא הניחה תורה לרעיון זה מקום לחגיגיות יתירה ולא נתנה לו ביטוי על-ידי סמל מיוחד: "וכי יתכן לבטא את הרעיון של הנכס הנשגב ביותר, של נשמת הכל, של הנצחיות העליונה, ואת רגשי הכבוד והקדושה שאנו חייבים להביע לתורה? וכי יתכן להביע רעיון זה בחג ובמשתה?

"אין די לתורה בחג אחד, אלא היא דורשת את החיים כולם. לא יום אחד, לא שבוע ולא חודש ימים, מוקדשים לתורה, אלא השנה כולה, על ימיה ולילותיה, שעותיה ורגעיה.

התורה היא נשמת חיינו, עצם קיומנו, והיא ממלאת את כל ישותנו בכל מקום ובכל זמן. לשם כך נתן ה' אותה לישראל, ולא יתכן להגבילה בזמן או במקום כלשהו, שכן היא ממלאת את כל החיים, הן במקום והן בזמן".

לאור זאת, מרחיב הרב יוסף יצחק פלדינגר; מסביר הרש"ר הירש: לכן צומצם חג מתן-תורה עד למינימום, ולא נקבע לו כל סמל, משום שהתורה ממלאת את כל חיינו ואת כל מציאותנו עלי אדמות בכל עת ובכל שעה. 

מאת הרב יצחק יוסף פלדינגר מחנך בתלמוד תורה חניכי הישיבות בנשיאות הרב יצחק ברדא ובניהולו החינוכי של הרב איתמר לופס שליט״א