מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך נופש
חז"ל אמרו: “עבדו את ה' בשמחה”. לא כתבו “עבדו את ה'”. הוסיפו את האווירה. כי האווירה היא לא תוספת – היא חלק מהעבודה עצמה.
מהי שמחה בעבודת ה'?
שמחה איננה קפיצות וריקודים כל היום. שמחה היא תחושת זכות. אני זוכה להתפלל. אני זוכה ללמוד. אני זוכה להיות יהודי.
רבי נחמן מברסלב דיבר על כך שהשמחה שוברת מחיצות פנימיות. בעל התניא מסביר שדווקא עצבות חוסמת את עבודת האדם יותר מכל ניסיון אחר.
שמחה היא תנועה. מרה שחורה היא קיפאון.
ומהי מרה שחורה?
מרה שחורה איננה בהכרח דיכאון קליני. זו תחושה של כובד:
“שוב פעם תפילה…”
“שוב פעם סדר…”
“שוב פעם אותו מאבק…”
הכול נהיה טכני. הכול נהיה חובה. אין חיות.
היצר הרע לא תמיד מפיל בעבירה. לפעמים הוא פשוט מכבה את האור.
איפה זה פוגש אותנו ביום־יום?
1. בקימה בבוקר
שני אנשים שומעים את אותו שעון מעורר.
אחד חושב: “עוד יום של עול.”
השני חושב: “עוד יום שניתן לי במתנה.”
המעשה זהה. הפנימיות שונה לגמרי.
2. בתפילה
אפשר להתפלל מתוך לחץ להספיק.
ואפשר לעצור רגע לפני שמונה עשרה ולומר בלב: “ריבונו של עולם, אני בא לדבר איתך.”
ההבדל הוא לא במשך הזמן – אלא בנוכחות.
3. בחינוך הילדים
אבא עייף שחי במרה שחורה – מגיב מהר, קצר, עצבני.
אבא שחי בשמחה פנימית – גם כשהוא עייף, התגובה שלו אחרת. יותר סבלנית. יותר יציבה.
שמחה יוצרת מרחב בטוח. מרה שחורה יוצרת מתח.
4. בעבודת המידות
אדם שנופל וחי בעצבות אומר: “אני לא שווה כלום.”
אדם שחי בשמחה אומר: “נפלתי? קמים. ממשיכים.”
הראשון נשאר למטה. השני צומח.
למה מרה שחורה כל כך מסוכנת?
כי היא מתחפשת ליראת שמים.
האדם חושב: “אני רציני. אני כבד. אני עמוק.”
אבל בפועל – אין תנועה. אין אמונה חיה.
הבעל שם טוב לימד שעצבות היא כלי עבודה של היצר. לא משום שהיא עבירה – אלא משום שהיא מחלישה.
שמחה, לעומת זאת, מחזקת שלושה יסודות עמוקים בחיי האדם:
תחושת מסוגלות – אני מאמין שאני יכול לגדול.
תחושת שייכות – אני חלק מעם, מתורה, משליחות.
תחושת איכות – אני לא חי סתם; אני חי חיים בעלי ערך.
כשאדם מאבד שמחה – שלושת היסודות הללו מתערערים.
אבל איך מגיעים לשמחה אמיתית?
לא בכפייה. לא בלהכריח את עצמנו “להרגיש טוב”.
שמחה נולדת משלושה מקומות:
1. הכרת הטוב יומיומית
לומר תודה. אפילו על דברים קטנים.
2. מיקוד בהתקדמות, לא בשלמות
לא לשאול “למה אני לא מושלם?”
אלא “איפה גדלתי השנה?”
3. חיבור למשמעות
כשהלימוד מחובר לשליחות, כשהעבודה מחוברת לערך – השמחה טבעית יותר.
איזון נכון
אין הכוונה לברוח מכאב. יש מקום לשברון לב על חטא. יש מקום לרצינות.
אבל שברון לב אמיתי מביא תנועה קדימה.
מרה שחורה משאירה במקום.
עבודת ה' בשמחה היא לא קלילות. היא עומק עם אור.
זה לבחור בכל יום מחדש לא לחיות כמי שסוחב עול, אלא כמי שנושא כתר.
ובסופו של דבר, השאלה הגדולה איננה כמה אנחנו עושים –
אלא מאיזה מקום אנחנו עושים.
אם העבודה באה מתוך שמחה – היא מרוממת.
אם היא באה מתוך כובד חסר תקווה – היא שוחקת.
וביום־יום, ברגעים הקטנים, אנחנו בוחרים שוב ושוב באיזה צד של הקו לחיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.