מאמר חריף וסוער מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד מרכז מגדלור לחינוך ונפש
(בראשית
דברי אבהיר ברורות: מאמר זה לא נכתב באופן כוללני - אני מדבר על תופעה
כאובה ומסוכנת, ומי שלא בכלל הדברים הנאמרים, בוודאי ובוודאי שאין כל כוונה
אליו.)
פתיחה – מתוך השטח:
יושב
לו אברך בכולל וצורך קפאין בדמות קפה אחת ל־10 דקות, קם מתעדכן ומעדכן בכל
הקורה, צולח שעה ועוד יום ועוד שבוע וחודש ושנה ושנתיים, עד אשר גמלה בליבו
לצאת ולעשות עם עצמו משהו, לקדם את עולמו דרכו, לעבוד בחנות? – לא מתאים,
לעבוד כמלמד? – לא מתגמל, מה עושים? – הופכים לעסקן, מתחיל לערב ולערבב את
כל הסובבים אותו בסיפור על דא ועל דא, מתחיל לערב ולערבב את כל הסובבים
אותו בסיפור על דא ועל דא, מתקשר פעם ביום ל… ול… לעזור ולסייע, או להסביר
ל… למה כדאי ל… בשם התורה והחסידות, עד שהוא מספיק גדול וחכם עם ניסיון רב
שנים בעסקונה מלוכלכת ומתחיל לקחת החלטות על חיים של אנשים שלא קשורים אליו
גם לא בגילגול הקודם, מפנה אנשים לפסיכיאטרים על חשבון הצדקה שלנו וכו׳
וכו׳, וכמובן שצריך לשתף אותו בכל התהליך שהלה עובר, כולל דברים של צנעת
הפרט.
לא זה בלבד הוא מספק גדול בכדי להפריד בין ילד – או נער –
לאביו, ובכך מבטיח לעצמו מקום במזרח של הגיהינום, דומה לסאונות שהוא יושב
ומעביר סיכום שבועי על כל מה ומי שזז בקהילה – רק קצת יותר חם.
הגיע
הזמן לבעוט באנשים הנמוכים האלו שקוראים לעצמם עסקנים – תוצאה של מובטל
שלא ניחן בשום כישרון חוץ מערבוב ולהציק לאנשים, לא לתת להם להתערב בחיים
שלנו, משתמשים עם הדת כדי לעולל פשעים, בטוח שעולה לכם עכשיו במוח דמויות
שעומדים בכל הסטנדרטים שמניתי כאן – עסקנים.
אני לא פרובוקטור!
אני פשוט כותב אמת שאנשים רבים בוחרים לעצום עין אל מול עוול נורא שמתמשך
שנים, ורבים וטובים סובלים. אוי כמה סובלים...
אני יודע שיהיו כאן כאלו שיתקוממו, אני לא שם עליכם!! אני מסתכל לכם בעיניים. תתפוצצו.
אם
אתם חסידים – תתייעצו בנושאים רגישים עם הרבי שלכם או מי שהוא מינה תחתיו
לתחום זה, אם אתם ליטאים לכו היוועצו עם רב הקהילה שלכם. אם אתם צריכים
טיפול בתחום כל שהוא – אל תלכו דרך קופת צדקה או ארגון שמורכב מעסקונה,
ותדרשו שהם לא יהיו מעורבים כלל (דרך אגב זה לא חוקי שמטפל מוציא מידע
לאנשים חיצוניים מלבד המטופלים) האנשים הכי מזיקים הם אנשי העסקונה – שמרו
מרחק מי שמתעצבן – שיעשה "לחיים"
פעם, "עסקן"
היה תואר של כבוד. יהודי ששם בצד את הנוחות האישית, את הזמן ואת הכבוד, ורץ
לסייע לאחרים. היום, בלא מעט מקומות, המילה הזו הפכה למסך עשן. מאחורי
המושג "עסקנות" מסתתרת לעיתים מערכת עקומה של אינטרסים, כוח, שליטה, סגירת
חשבונות ושתיקת הכבשים.
עסקנות בע"מ – המותג שהתפרק מבפנים.
בואו נדבר דוגרי.
כשהעסקן הפך למותג – ונשאר בלי סחורה. פעם, "עסקן" היה יהודי שהלב שלו
גדול יותר מהאגו שלו. הוא היה בורח מהכבוד, והכבוד היה רודף אחריו. הוא היה
רץ בין משרדים, לילות בלי שינה, בלי סטטוס, בלי לוגו ובלי "כרטיס ביקור".
היום?
המושג "עסקנות" הפך אצל חלק מהאנשים למערכת משומנת של שליטה, אינטרסים,
טלפונים בלחש, "הוא שלנו / הוא לא", ועוד הרבה פוליטיקה קטנה שמתחפשת
ל"שליחות ציבורית".
כשעסקנות מחליפה מנהיגות.
מנהיגות
אמיתית נמדדת באחריות, בלקיחת החלטות לא פופולריות מתוך יראת שמים ודאגה
אמיתית לציבור. "עסקנות" במובן הציני שלה – מחליפה את זה בפוליטיקה קטנה,
שיקולי כבוד, אינטרסים משפחתיים, קשרים ומינויים. במקום לשאול: מה טוב
לילד, לנער? למשפחה? לנשמה? שואלים בפועל: מה טוב למעמד? לרשימה? למוסד
שלי? לקהילה שלי? תחבורה שלי.
זו כבר לא "טעות". זו הפיכת השליחות למנוף כוח. וזה לא "טעות קטנה". זה עיקום מוחלט של המושג "שליחות".
העסקן החדש - משועמם עם כרטיס מגנטי.
העסקן של היום, בלא מעט מקרים, הוא לא גיבור עלום שם. הוא נשמה טובה שהשתעממה – וקיבלה תפקיד.
אברך שלא בדיוק מצא את עצמו בסדר א', אברך שכבר מזמן הראש שלו לא בתוך הגמרא, אבל יש לו "כישרון ארגוני" ו־2 פרויקטים שהוא מנהל.
או
זה שבגלל הקרבה שלו למאן דהו החליטו "לתת לו הרגשה טובה", אז סידרו לו
"עיסוק": קצת לדבר עם מוסדות, קצת "לייצג", קצת "לסדר". ופתאום – הוא "מנהל
חצי עולם".
הטלפון עליו עובד 24/6, התמונות רצות לכל עבר, והוא –
משוכנע באמת ובתמים שהעתיד הרוחני של כל ילד עובר דרך המכשיר שלו. הוא זה
שקובע: מי יתקבל, מי יודח, מי "לא מתאים", מי "בחוץ". לא כי הוא רשע – אלא
כי אף אחד לא עצר ואמר לו: אחי, זה לא משחק. אלו נשמות.
העסקנים של פעם מול העסקנים של היום. העסקן
האמיתי של פעם – היה מסתתר מהמצלמה. הוא לא חיפש קרדיט, לא חיפש להכתיב
מדיניות, לא ראה בנפש של ילד "עוגייה על המגש": לקחת או להחזיר.
הוא
היה נכנס לבית כואב, יושב, שומע, בוכה. הוא היה רץ למומחים, למנהלים,
לרבנים, כדי למצוא פתרון – לא כדי להגדיל את הטלפון שלו ברשימת אנשי הקשר.
מולו,
העסקן של היום – לא כולו, אבל יותר מדי – מתנהל כאילו הוא "הבעלים" של
המערכת: הוא קובע מי יראה את מי, מי ידבר עם מי, מי לא יראה את אבא שלו,
ומי לא יזכה לדבר עם אחים ואחיות שלו, ומי לעולם לא יקבל הזדמנות. והציבור
התרגל. "הוא מטפל בזה". "אין מה לעשות, ככה העסקנים החליטו".
"עסקנים" על גב של כאב.
כמה
נערים נופלים בין הכיסאות בגלל "עסקנים"? כמה ילדים שלא מתאימים ל"תבנית" –
מוצאים את עצמם מחוץ למסגרת, כי מישהו "סידר", "דאג", "סגר" – רק לא להם?
או גם דאג שלא יקבלו אותו כמובן לטובת הילד...
עסקן שלא פגש את
הילד, לא דיבר עם ההורים, לא שמע מקצוען – מחליט איפה הוא כן ואיפה הוא לא.
הוא לא ישב איתו בחדר כשיישבר לו הלב. הוא לא יאסוף את השברים אחר כך. אבל
השם שלו יתנוסס כ"זה שעשה סדר".
כובע רבני, חליפה – ובלי אחריות.
יש
משהו מסוכן מאוד בזה שעסקנות לבושה בבגדים יפים וקדושים. טלית, כיפה, זקן –
וידיים בוחשות לכל כיוון: מי יתקבל, מי יודח, מי "ילך לטיפול", מי "סגור
את הפה", מי "לא ברשימה". כשמושג העסקן הופך לתעודת חסינות, כשהביקורת
מוגדרת כ"חוצפה", וכשכל מי ששואל שאלות ישר "נגד הרבנים" – נוצרת מערכת שלא
ניתן לבדוק אותה, לא ניתן להוכיח אותה, ולא ניתן לשפר אותה.
מה כן התפקיד של עסקנים – כשהם בריאים? עם כל הציניות – צריך לומר אמת: הציבור צריך שליחים ועסקנים טובים. צריך אנשים שיודעים לפתוח דלתות, לדבר, לשכנע, לתאם. תפקיד העסקן הבריא הוא לא להחליט – אלא להניע. לחבר
בין המשפחה לבין אנשי המקצוע. לייצג משפחה מול מערכת כבדה וקרה. לדאוג שלא
יירמסו זכויות של ילד רק כי "אין לו אבא מקושר". להפעיל לחץ למען הטוב –
לא למען האגו. להיות "הפה" של החלש מול מערכות גדולות, ולא להיות "המוח"
במקום המומחים.
"עסקן" במקום מקצוען.
יש
עולם שלם של ידע מקצועי: טיפול רגשי, פסיכולוגיה, חינוך, אבחון, ייעוץ.
אבל במקום לפנות אליהם, מרימים טלפון ל"עסקן". הוא "מסדר", "מנחית",
"מחליט" – בלי שום הכשרה מקצועית. זה לא מצווה – זה פשע רגשי. להחליט לילד
מסלול חיים, להכריע לגבי טיפול, מסגרת, תגובה – מתוך אינטרס, רושם, או
"הרגשה", זה לא חסד. זה משחק באש בנפש של ילד.
אנשי מקצוע – לא הקישוט, המרכז.
בעולם
שבו נפש של ילד היא קרקע סופר רגישה, אי אפשר להמשיך עם הפראזה: "הוא מכיר
את השטח". ידע מקצועי זה לא מותרות: פסיכולוגיה, טיפול רגשי, חינוך,
אבחון, דרכי התמודדות – זה מדע, זה ניסיון, זה לימוד, זה כלים, זה אחריות.
תפקיד
אנשי המקצוע: לפגוש את הילד ואת המשפחה פנים אל פנים. לאבחן באמת: מה קורה
פה? רגשית, לימודית, משפחתית. לבנות תכנית סדורה – לא אינטואיציות של
מסדרון. ללוות לאורך זמן, למדוד התקדמות, לשנות כיוון כשצריך. לתת גב
להורים מבולבלים ומותשים, לא משפטי מחץ מהירים של "הוא לא מתאים". העסקן לא
יכול ב־5 דקות טלפון להחליף עולם שלם של ידע שאדם לומד שנים. זה לא רציני,
זה לא אחראי – וזה לפעמים הרסני. אם אין לו גבולות – הוא לא עסקן, הוא
מוקד כוח. וזה כבר מפחיד.
עסקנות שמגדלת פחד.
אחד
הנזקים הגדולים של "עסקנות" חולה, הוא שהיא מגדלת דור של אנשים שפוחדים.
פוחדים לדבר. פוחדים להתנגד. פוחדים להגיד "זה לא בסדר". אם מסגרת פוגעת
בילד – אסור לדבר, "שלא יעשו לנו בעיות". אם החלטה עקומה התקבלה – "אין מה
לעשות, כך החליטו". אם מישהו נפגע ממש – "לא כדאי לפתוח את זה". כך נוצרת
תרבות של השתקה. תרבות זריקת אחריות. תרבות של "שקט יהיה בבית ספרי".
חלוקת תפקידים – או כאוס אנושי.
כשעסקן
מתבלבל וחושב שהוא גם מאבחן, גם יועץ, גם פסיכולוג, גם מחנך – נוצרת מערכת
שיכולה להיראות דתית מאוד, אבל בפנים היא מופעלת על ידי חוסר מקצועיות.
המודל הבריא צריך להיות כזה:
רבנים – קובעים את גבולות ההלכה, הערכים, הכיוון הרוחני.
אנשי מקצוע – קובעים מה נכון נפשית, רגשית, לימודית.
עסקנים – פועלים לחבר, לפתוח דלתות, להסיר חסמים, לייצג חלשים.
הורים – יודעים שמותר להם לשאול, לחשוב, להתייעץ, ולא לפחד.
כשכל אחד עושה את תפקידו – יש סיכוי אמיתי להציל נשמות, לא רק להסתדר פוליטית.
להחזיר את המושג למקור – או לוותר עליו.
לא
כל מי שעוזר, מדבר עם מוסדות, מתרים כספים, מתווך בין צדדים – הוא "עסקן
רע". יש אנשים נקיים, יראי שמים, שעושים עבודת קודש בשקט, באמת, בלי יחסי
ציבור.
אבל אולי הגיע הזמן להפסיק להשתמש במילה "עסקן" כאילו היא
"תואר". לא "עסקן", אלא: איש חסד. שליח ציבור. מתאם. מלווה משפחות. ולכל
מי שפועל בתחום – חייבים להיות גבולות: שקיפות – מי אתה, מה המנדט שלך, מול
מי אתה עובד. אחריות מקצועית – בלי החלטות טיפוליות בלי אנשי מקצוע. דין
וחשבון – לא פועלים לבד, בלי ביקורת. צניעות – אתה לא "בעל הבית" על אף
ילד, על אף הורה, על אף נשמה.
הקריאה המעשית – לשבור את ההשתקה.
מי
שנפגע כבר מעסקנות חולה – צריך לשמוע את זה ברור: מותר להגיד "לא". מותר
לשאול: "על מה ההחלטה הזו מבוססת?" "מי ראה את הילד?" "עם איזה איש מקצוע
דיברתם?" מותר להעדיף פגישה עם מומחה אמיתי על פני שיחת טלפון עם מי שמנהל
חצי עולם במבט עיניים.
הקריאה שלי:
לא,
אני לא נגד חסד. אני לא נגד מי שבאמת שורף לילות בשביל משפחות ונוער. אני
נגד תרבות העסקנות שהפכה למערכת כוח, שליטה ופחד, במקום מערכת של שליחות,
מקצועיות ורחמים. הגיע הזמן להגיד בקול ברור: נפש של ילד – לא מגרש משחקים
של עסקנים. עתיד של נער – לא כרטיס במשחק כוחות. משפחה כואבת – לא הזדמנות
ליחסי ציבור. אם אתה רוצה להיות שליח של הציבור – תתחיל ביראת שמים,
בהקשבה, בלמידה, בהבנה שאתה עובד אצל הקב"ה, לא אצל האגו ולא אצל הקליקה.
ומי שנפגע כבר מה"עסקנים"? מותר לך להגיד: לא. תודה. מותר לדרוש אנשי מקצוע. מותר לשאול שאלות. ומותר, אפילו חובה, לשבור את ההשתקה.
ואם
אתה עצמך מגדיר את עצמך "עסקן"? שאל את עצמך בכנות: האם אני שליח אמיתי –
או שחקן במערכת של כבוד ושליטה? האם אני מחבר לאנשי מקצוע – או חוסם גישה
אליהם? האם אני מציל נשמות – או מזיז אותן על לוח משחקים?
הכותרת "עסקן" לא עושה אותך שליח. הלב, האחריות, הענווה, ההבנה של גבולות – זה מה שעושה אותך שליח.
ונפש של ילד? היא לא זירת כוח. היא פיקדון. ומן השמים – שואלים עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.