במשך שנים אנו עדים למאבק מתמשך בין ימין לשמאל במדינת ישראל. נדמה כי בעיני חלקים נרחבים בצד השמאלי של המפה, אם הם (השמאל) אינם שולטים, אין טעם בקיום המדינה עצמה. החשש מהתחזקות המסורת, מהציבור החרדי ומהשפעת הערכים היהודיים, הפך אצלם לסכנה קיומית.
לעומתם, הימין, שבמשך שנים נמנע מצעדים חדים מחשש לפגוע ביציבות המדינה, מתחיל להבין כי השמאל ממילא פועל לפרק את יסודותיה, בגלל שהם רואים שהרוב נוטה יותר לימין, ושהימין נחוש לתקן את העוול ההיסטורי ולקבל לידיו את הסמכויות שלשמם נבחר.
הדוגמה הבולטת לכך היא הסאגה סביב נשיאות בית המשפט העליון. מבחינת השמאל, השופט עמית הוא הנשיא הלגיטימי, גם אם המינוי מעולם לא עבר הליך תקין ורשמי. הימין לעומת זאת רואה בכך מינוי גנוב, שנעשה תוך עקיפת הנהלים, סמל לשלטון שחושב שכללי המשחק חלים רק כשזה נוח לו.
ולא צריך ללכת רחוק, פרשת שדה תימן שהתפוצצה עכשיו חשפה כיצד אותה "חונטה" ישנה, אותה שכבה של מקורבים למוקדי הכוח, פועלת בהרמוניה מושלמת כדי להסתיר, לגונן ולהמשיך לקבוע מי ייענש ומי יישאר מחוץ להישג יד החוק. הנזק שנגרם למדינה בעקבות ההתנהלות הזאת, נזק נדיר: אובדן אמון ציבורי, תחושת שחיתות מערכתית, וחיזוק התחושה שהצדק הוא עניין של צד פוליטי בלבד.
ובדיוק כמו במדינה, גם בעדה החרדית התמונה דומה להפליא. גם כאן יש שמאל=לינקע וימין=רעכטע. ה'רעכטע אלו שדורשים לשמר את העדה החרדית כגוף עצמאי, טהור ובלתי תלוי בציונות ובמפלגות החרדיות. ה'לינקע זרם ליברלי יותר, שלטעמם אם הצד השמרני ה'רעכטע ישלוט בעדה החרדית, מוטב להחריב את העדה החרדית כולו.
וכמו בשמאל הכללי,– גם כאן ללינקע לא מעניינים אותם חוקים, תקנון או סמכויות. אין רבנים, אין בד"ץ, אין הליך תקין, הכול מתנהל לפי איך שהם חושבים שצריך להיות. כך, ממש כפי שבזירה הלאומית השמאל רואה בשופט עמית נשיא גם בלי מינוי רשמי, כך גם הלינקע בעדה החרדית: למרות שרוב הציבור התנגד למינוי גאב"ד חדש, “השמאל הפנימי” מינה בכל זאת את מי שמתאים לו, ללא הליך מסודר וללא לגיטימציה רחבה.
וזה לא מקרה ראשון ואחרון. כבר בפרשת חילול הקברים בבית שמש הידועה, אותם לינקע פעלו מחוץ למסגרת העדה והבד"ץ, כאילו אינם מחויבים לרבנים, לגאב"ד ולבד"ץ. כמו בכיכר קפלן – שם נשמעת שוב ושוב הקריאה “אנחנו המדינה, אנחנו הרוב” – כך גם כאן בכיכר זופניק: “אנחנו העדה אנחנו הבד"ץ. אותה גישה, אותה שיטה, אותה התיימרות לייצג את הכול.
אבל בשונה מהעבר, הפעם זה לא הצליח. הציבור לא קנה את זה. למרות ההכרזה, למרות הניסיונות לכפות את המינוי הוא לא נבחר כגאב"ד. בעיני הקבוצה שמינתה אותו הוא “הגאב"ד”, אך בעיני רוב הציבור החרדי, הוא פשוט לא.
והימין בעדה החרדית, שהבין כי הצד השני אינו מחפש אחדות אלא שליטה, החליט שלא לשתוק. החרמת בנייני זופניק איננה מרד, אלא אמירה ברורה: לא עוד קביעות כוחניות במסווה של סמכות. מתוך אותה תובנה נולד גם המושג "מנהיגי קהילות הקודש", ביטוי להזדהותם של אנשי היישוב הישן והקהילות השומרות על צביונן ההיסטורי, שאינם מוכנים עוד ללכת אחר גחמותיהם של אותם "לינקערס" פנימיים המבקשים להשליט את דעתם על הכלל.
מנהיגי קהילות הקודש רואים עצמם כנאמני הדרך המקורית, השומרת על עצמאות רוחנית וחברתית, ומסרבים להיכנע לתכתיבים של עסקנים שפלים שניסו להפוך את הציבור לכלי משחק בידיהם. המקרה הידוע ביהוד הוא דוגמה לכך, כאשר כמעט הצליחו לעצור מהלך ציבורי רחב באמצעות חרם על חברת ביטוח מסוימת, עד שהגיע אותו עסקן בי"ש (י.ש.ב), הפעיל לחצים על רבני הבד"ץ ואיים בביטול שכרם, והסיפור נגמר.
שמחתי לעזור
מנדי פופנהיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.