כשהמלמד שלך במינוס - הילד שלך לא יכול להיות בפלוס...!

 

כשהמלמד שלך במינוס - הילד שלך לא יכול להיות בפלוס...! 

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד מרכז מגדלור לחינוך ונפש

תמונה שכולנו מכירים: מסיבת חומש.

הבמה מושקעת, הילדים בלבוש חגיגי, התאורה מקצועית, הבר מלא קינוחים. ומה עם הרב'ה? יושב בצד, על כיסא פלסטיק מהמחסן של השכונה, מחזיק דף דהוי, לוחש "לחיים" עם כוס מים מהברזייה. הילדים קיבלו את התורה. ההורים קיבלו מזכרת. הצלם קיבל מזומן. המלמד – קיבל טפיחה על השכם ו"תודה כללית" במיקרופון: "ולרב'ה המסור… תודה." נגמר. עד האירוע הבא.

בכל בוקר, המלמד נכנס לכיתה. מולו – עשרים ילדים, לפעמים שלושים. הוא מתחיל שיעור, שואל שאלה, מדגים בתנועה – וחוזר על זה מחר. הוא לא רק מלמד את הילד איך להגות "וַיֹּאמֶר ה'" – הוא מלמד איך להגות את החיים. אבל כשאנחנו שולחים מכתב תודה בסוף שנה, אנחנו שוכחים דבר פשוט: המלמד הוא לא מתנדב. הוא עובד. יש לו משפחה. ויש לו חשבון בנק. והבנק, לפעמים, מתקשר לפני שהוא בכלל הספיק לשתות קפה.

איך קרה ששכחנו את המלמד?

החברה החרדית יודעת להוקיר "תורה". היא מוכנה להשקיע הון על שטיבל חדש, על ספסלים מגולפים ועל מלגות לאברכים. אבל איפשהו בדרך – שכחנו את בעל המקצוע הראשון של המערכת: המלמד. אנחנו רואים בו תחנה. לא יעד. שלב בדרך ל"כובע השחור". הוא מחזיק את המקום עד שיגיע ה"עיקר". כמו שומר – חשוב, אבל לא מקבל מילה טובה או העלאה בשכר. ובשתיקה רועמת, הפכו מאות מלמדים לאנשי תחזוקה רגשית. נושאים על כתפיהם את עולמו של הילד – כמו פקידים ומתנדבים בשירות קהילתי.

חיידר חמישה כוכבים – ומשכורת של 45 ש"ח לשעה?

היום כל תלמוד תורה משקיע בנראות, בציוד, באירועים, ואפילו מחזיק "אולם מהצד" כהכנסה נוספת. אבל כשזה מגיע למלמד – הוא ממשיך לקבל תלוש שכר שהוא לא תלוש, אלא יותר כמו תזכורת: "שים לב, עבדת 180 שעות, והמשכורת תכסה לך חלק ניכר מההוצאות החודשיות שלך..." ואחרי ויכוחים כואבים הוא זוכה לקבל כאות התנדבות תלוש - תלוש... בלי זכויות, בלי פנסיה, בלי יציבות. חי במתח מתמיד: איך לשלם שכר דירה? איך להתמודד עם הארנונה? מה יגיד לילד שרוצה נעליים חדשות? ומי כבר מדבר על נסיעה לסוף שבוע מנוחה.

מה קורה בכיתה באמת?

שלושים ילדים. אחד בלי מחברת, אחד בלי קלמר, אחד נרדם, אחד בוכה. המלמד – מכיל, מנהל, מווסת. ובתוך הראש – שאלות קיומיות על כסף, שכר דירה, טיפולי שיניים, חובות. והילדים – מרגישים. הם מרגישים אם המבוגר מולם נוכח – או טרוד. נוכחות אמיתית דורשת שקט פנימי שאין כשאדם תחת לחץ. המלמד כיום תשפ"ה - זה לא המלמד של פעם, שהיה צריך רק לדעת איך עושים שימוש נכון בסרגל... כהיום הוא נדרש להיות גם מלמד, גם מחנך, גם פסיכולוג, גם מטפל רגשי, גם מומחה למוטוריקה עדינה וגסה בהתפתחות הילד, וגם להבנה עמוקה של נושאים דידקטיים ורגשיים. לפעמים, הוא אף משמש כעובד סוציאלי לילד, ומלווה אותו במצבי קושי מהבית או מהסביבה.

העול שעל כתפיו כבד פי כמה ממה שהחברה בכלל מבינה. 

המוסדות נושאים עול כבד – אבל המלמד הוא הלב.

מנהלי המוסדות נושאים על עצמם משא כבד מאוד. הם דואגים לתלמידים, להורים, למורים, לתקציבים, לפיקוח, לרישום, לאירועים ולמשברים. ובהערכה עצומה.

את המאמץ – מריחים אותו היטב בכל מוסד, בפרט תחת הגזרות הקשות והאתגרים הרבים. אבל למרות זאת, אף אחד לא חושב לנתק את המזגנים מהתלמודי תורה, לא מפחיתים את השקעתם באולמות או לא מבטלים את הפעלת האירועים. וכמו שלא מנתקים מזגנים וכמו שלא עושים הרבה דברים שנראים מותרות, כך גם ברור – אי אפשר לפגוע בזכויות הבסיסיות וההכרחיות של המלמד. בכל זאת, במקום להשקיע מאמץ בלב המלמד – פשוט משלמים לו שכר לא הולם, ובכך מפסידים את הלב הפועם של החינוך. כי המלמד הוא לא רק "איש כיתה" – הוא עמוד התווך, הלב והנשמה של המוסד כולו.

גם המנהלים הרוחניים משוועים בשקט שיעלו את שכרם של המלמדים, בכדי שיוכלו ברוגע לדרוש את העמידה בזמנים, את התוצאות הלימודיות, ושאר ענינים הנדרשים מהמלמדים. אבל במשרד לא רחוק ממנו יושב מנהל גשמי שכל הקרדיט שהוא יקבל סוף חודש, זה: מה ואיפה עוד הוא הצליח לקמבן ולהרוויח לקופה או לעצמו... עוד כמה שקלים. והילדים? זה כבר לא בתחומי העניין שלו.

רוצים חינוך איכותי? תנו למלמד אפשרות לנשום אי אפשר לדרוש מהמלמד להיות "כולו עם הילדים" כשהוא עצמו שקוע בחובות, לחוץ מהוצאות, דואג למשפחה שלא מצליחה להתקיים בכבוד. הילד שלך צריך יחס, תשומת לב, סבלנות? המלמד צריך את אותם הדברים בדיוק.

כולם מתלוננים על המשבר עם מציאת "מלמדים טובים"... אז למה אנשים לא נכנסים לחינוך?

כי הם לא טיפשים. מקצוע שדורש את הנשמה ונותן אפר בתמורה – לא מושך. פחות מ-1,500 ש"ח לשעת עבודה חודשית – זו בדיחה כואבת מידי בשביל לחיות עם זה. זו מציאות. מציאות שנפגשים איתו בסוף התור בסופר. והדור הבא? לא בהכרח יבחר בחינוך מתוך תשוקה, אלא מתוך חוסר ברירה. וזה מסוכן. הוא יקח את התחום במעבר בין הכולל... לנדל"ן.

קריאה דחופה למהפכה תודעתית וכלכלית במעמד המלמדים - אי אפשר לבנות דור של תלמידי חכמים על גב של מלמד עייף ורעב.

בזמן האחרון העליתי קול. קול פשוט, ברור, חד: כשהמלמד שלך במינוס – הילד שלך לא יכול להיות בפלוס. לא היה מדובר בסיסמה. זו הייתה האמת הערומה. והתוצאה? מאות תגובות. מהצפון ועד הדרום. חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, מנהלים גשמיים ורוחניים, הורים, רבנים – וגם כמה אדמו"רים. כולם אמרו דבר אחד: "סוף סוף מישהו מדבר את מה שכולנו יודעים – ומפחדים לומר." אבל יחד עם זה, קיבלתי גם שיחות אחרות. לחישות טלפון ממנהלי מוסדות שניסו לעצור אותי: "אתה נוגע בקודש הקודשים. תתקפל. תיעלם. אל תיגע לנו בכספת."

ואני אומר להם – ממש לא. לא זז. לא מפחד. לא עכשיו, ולא בכלל.  כי מאחוריי עומדים מאות בגלוי, ואלפים בלב. ואני נחוש – יותר מתמיד – להילחם עד הסוף. עד שכל מלמד בכל תלמוד תורה יוכל להרים את הראש – וגם את התלוש.

מתי בדיוק הפכנו את המלמד לפועל יומי? פעם, כשדיברו על "המלמד של הילד שלי", זו הייתה יראת כבוד. זה היה שם נרדף ל"אבא השני". לא היה דבר יותר מכובד מזה – אדם שמוסר את הנפש כדי להחדיר תורה בילדים בני חמש. אבל משהו השתבש. מעמד המלמד הפך להיות שקוף. תפקיד קדוש הפך למקצוע בשכר רעב. ובתוך כל זה – שוכחים דבר אחד פשוט: המלמד הוא זה שקובע אם הילד שלך יאהב תורה – או יברח ממנה.

"תגיד, יש הנחה על הקורנפלקס?" הסיפור הזה הגיע אליי לא מזמן. מלמד וותיק, אהוב, שמחזיק כיתה של עשרים ושמונה ילדים. אדם שמחנך דור שלם. מסור. נשמה טהורה. ניגש לסופר השכונתי, עם העגלה שלו. לקח לחם, קצת גבינה, שקית חלב, ו… עמד ליד הקורנפלקס.הוא הרים את האריזה, הסתכל, ושאל את המוכר: "תגיד, זה היום במבצע? כי אני פשוט לא יכול לקנות אם זה במחיר מלא…"  והילד שלו? אותו יום הגיע הביתה ואמר לאמא: "המלמד שלי אמר היום משהו כל כך עמוק בגמרא… הוא כזה חכם. אני רוצה להיות כמו המלמד כשאהיה גדול." והאמא? חייכה בעצב. חושבת לעצמה במחשבות נוגות: אבל אם היית רק יודע שהמלמד היקר והמסור הזה מתלבט אם לקנות קורנפלקס – אולי היית שואל את עצמך: "אם אני רוצה להיות גם כמו המלמד... – אולי הגיע הזמן שגם המלמד יוכל להרשות לעצמו קצת לחיות?"

אז למה אנחנו שותקים? כי התרגלנו. התרגלנו שמלמד "לא מתלונן". התרגלנו שהוא יישאר נאמן – גם בלי חוזה מסודר. וגם אם המשכורת מגיע באיחור של חודשיים. התרגלנו שהוא יאיר פנים – גם כשאין לו איך לממן משקפיים. החברה שלנו הפכה את המלמד לדמות נערצת – כל עוד הוא שותק. אבל אם הוא מדבר על תנאים? זה כבר "חולין". אם הוא דורש תוספת שכר? הוא פתאום "לא לשם שמיים". אם הוא שובר שתיקה? הוא “מקטר”. אבל די. השתיקה הזו עולה לנו – בילדים. בנוער. בדור הבא.אם לא נתעורר עכשיו – נמשיך לגלות מאוחר מדי, שאותו מלמד גיבור, שהחזיק את הילד שלנו בכיתה – נפל בעצמו כי פשוט לא היה לו ממה לחיות. ואם לא נתעורר – הדור הבא יגיד: “רק לא להיות מלמד” מה יקרה כשאותו ילד באמת יגדל, וירצה "להיות כמו המלמד"? האם נמליץ לו להיכנס לתוך מקצוע שבו יתקע כל חייו על סף קיום? ומה תגיד לו האמא? מה יגיד לו האבא, שישב בלילות על אוברדרפט כדי לממן ספרי קודש – ולא הבין למה מורים קונים הכול ביד שנייה? וכשהדור הבא יסתכל על המלמד ויראה אדם אהוב, עני, מסור – ושבור, האם הם יבחרו בו כדמות לחיקוי? או שהם ילכו לחפש מקצוע "אמיתי" שבו לא צריך לבחור בין שליחות – ללחם? המלמד הוא הגשר בין ילד לתורה. אבל הגשר הזה נשחק. ולא בגלל שאין בו אמונה – אלא כי פשוט אין עליו תקציב. ואם אנחנו לא נתקן – יהיה מי שישלם. הילד שלך. הילד שלי. הדור הבא. 

הפתרון? לשים את הדברים על השולחן – ועל התלוש.

1. שכר מכובד – לפחות 1,500 ש"ח לשעה חודשית ובנטו. לא נדבות, לא מענקים. שכר הוגן שמאפשר למחייה בכבוד.

2. תלוש מסודר לא מאנ"ש הכוללים– ימי מחלה, הבראה, פנסיה, קרן השתלמות, קביעות – תנאים סוציאליים וזכויות מלאים.

3. יחס אמיתי – המלמד הוא איש חינוך, לא פועל ניקיון רגשי. הוא ראוי לכבוד, להכרה ולתמיכה.

"אין כסף"? סליחה, זו לא תשובה -  נתחיל מהטענה הכי שחוקה: "אין כסף." אני מבין את הכאב שבאמירה הזו. אבל זו גם אמירה מגוחכת. למה? כי כמו שיש כסף לחשמל ומים, יש כסף גם לשלם למלמד.כמו שמשלמים מכולת, שכירות, משכנתא, בריאות – משלמים גם לימוד תורה. כמו שיש תקציב לפליירים בבחירות, יש גם חובה מוסרית ואנושית לשלם בכבוד לזה שמחנך את הילד שלך מגיל שלוש.

הנושא הזה הוא לא רק כלכלי – הוא קודם כל תודעתי. אם תבין שהמלמד הוא עמוד האש לפני המחנה – תמצא את הדרך לכבד אותו.אם תבין שהמלמד קובע את עתיד הדור – לא תשאיר אותו עם 4,000 ש"ח בחודש. 

אם תבין שהמלמד הוא ה־טיפול המונע האמיתי לנשירה המטורפת שקורה כמעט בכל בית שני – תבין שאין הוצאה מוצדקת מזו.

רוצה להבין עד כמה זה חשוב? בוא נדבר נתונים. שנים שאני עוסק בנוער מתמודד. מאות, ואולי אלפי מקרים עברו דרכי. והיום – עם יד על הלב – אני יכול לומר לכם מה שכל המומחים בתחום יעידו פה אחד: כ־70% מהנוער שמסתובב ברחוב – התחיל מבעיה לימודית-דידקטית.

הם לא היו ילדים מופרעים. הם לא היו עבריינים. הם היו ילדים שלא הצליחו ללמוד. הם לא הבינו את הגמרא. הם לא הצליחו לקלוט את הקריאה. הם ישבו יום שלם בחיידר בלי להבין מילה. וכשכולם רצו קדימה – הם נשארו מאחור.

ולאט לאט – איבדו עניין, איבדו ביטחון, איבדו את הדרך. זה מתחיל בגיל 6–7. נמשך בגיל 9–10. מתפוצץ בגיל 13–14. ואז הם כבר לא בישיבה – הם ברחוב. והאדם היחיד שיכול למנוע את זה? המלמד.

המלמד הוא הבלם הראשי של הנשירה. המלמד הוא הראשון שרואה את הילד מתקשה. הוא הראשון שיכול ללטף – או לכבות. הוא הראשון שיכול להדליק ניצוץ – או להשאיר חושך. אבל כדי שהמלמד יהיה שם בשביל הילד – צריך גם לדאוג למלמד. לא ייתכן שמלמד יקום בבוקר, יישא על כתפיו 25 ילדים, יתמודד עם קשיים לימודיים, רגשיים, התנהגותיים – ויחזור הביתה בלי לדעת איך ישלם חשבון חשמל. תלוש עוני למלמד = תעודת נשירה לתלמיד.

אז מה עושים? יש פתרונות רבים וטובים. א. עליית שכר מיידית – חובה מוסרית, לא מותרות מנהלי מוסדות, גשמיים ורוחניים כאחד: לא תצאו מזה. לא תוכלו להמשיך לדרוש רמה – בלי לשלם רמה.

המלמד הוא לא בייביסיטר. הוא מחנך, הוא מטפל, הוא דמות מפתח. שכר המלמדים חייב לעלות – ויפה שעה אחת קודם. היעד הריאלי: 1,500 ש"ח נטו לשעה חודשית + תלוש מלא (לא מאנ"ש) עם כל הזכויות.  

לדוגמה: 7 שעות = 10.500 בנוסף לדמי נסיעות, דמי הבראה, פנסיות, ושאר זכויות.  זה לא פינוק – זה קיום בכבוד.

ומה עם המוסדות?

במקום לשקוע בעוד הוצאות תחזוקה, תשקיעו מאמץ בלב המלמד – פשוט תשלמו לו שכר הוגן. תנו לו את האפשרות לחיות בכבוד, תנו לו להיות חופשי מלחצים כלכליים – ואתם תקבלו מערכת חינוכית משגשגת עם לב גדול ונשמה מלאה. ובמקום להשקיע מאות שעות בלמצוא את אותם מלמדים טובים - פתאום הם יהיו, ויהיו עם כל האנרגיה והמוטיבציה הנדרשת.

הורים יקרים - כעת לאחריות שלנו.

אתם יודעים טוב כמה מלמד טוב שווה. אתם רואים את ההבדל בין ילד שמגיע שמח, לבין ילד כבוי. הילד שלכם צריך מבוגר שרואה אותו באמת. איך המלמד יראה אותו, כשהוא עצמו בקושי רואה את עצמו? הורה נבון נותן מילה טובה. מתנה לחג. וכן גם מעטפה עם כמה מאות שקלים יעזור מאוד. ואם אתם בעלי השפעה מותר גם בעדינות לשאול את ההנהלה: "כמה מרוויח המלמד של בני?" גם זו אחריות. לסיום: זו מלחמה על עתיד החינוך החרדי. אם המלמדים יהיו רעבים – החינוך יהיה רעב. אם המלמד יקבל כבוד – הילד שלך יקבל נשמה. כי כשהמלמד יהיה בפלוס – הילד שלך יהיה באקסטרה פלוס.

וכעת לפתרונות פרקטיים:

קרן השלמה מההורים - בשביל הילדים. אני לא מציע להטיל את כל המשקל רק על כתפי המוסדות. לכן הצעתי להקים "קרן השלמה" בכל תלמוד תורה. הורה שמרגיש שהנושא חשוב – ישים 20, 50, או 100 ש"ח בחודש לקרן ייעודית.

כל שקל יילך ישירות לשכר המלמדים. שקיפות מלאה. מטרה ברורה. כמו שכולנו משלמים לחוגים ולשאר תחומים – נשלם גם למלמדים. והילדים יודו לנו.

עדכון שכר לימוד – כמו כל דבר בשוק שמתייקר, הזמנים משתנים, והמחירים מתעדכנים - גם כאן זה חייב לקרות. יש מוסדות שבהם שכר הלימוד עומד על 180–320 ש"ח לחודש. ובמקביל – בישיבות הקטנות משלמים ההורים 600, 800 ולפעמים גם 1,000 ש"ח.

אז בואו נעשה סדר: אם גיל החיידר הוא הגיל הקריטי ביותר, אם כאן נולדת הדידקטיקה, אם כאן נחרצים החיים של הילד – איך אפשר שדווקא כאן נשלם הכי פחות?

הצעה פשוטה: העלאה רוחבית הדרגתית של שכר הלימוד לילד במינימום ־50 ש"ח לחודש. זה לא ימוטט אף הורה – אבל יציל את המלמד. ואת הילד. ואנו מאמינים ורואים בחוש שזה מתקבל בחזרה בכפל כפליים.

לא רק מילים – אנחנו בדרך לפעולה. בימים אלו אנו מגבשים תכנית פעולה כלכלית ומערכתית בשיתוף אנשי מקצוע, יועצים חינוכיים, כלכלנים ואנשי שטח מכל קצוות המגזר.

אנחנו לא מחפשים אשם – אנחנו בונים פיתרון. לא באנו להילחם במוסדות – באנו להציל את ילדינו. 

המלמד משלם את המחיר: על עוול סמוי ומושתק במוסדות החינוך החרדיים

הזעקה על מצבם של המלמדים בתלמודי התורה שוברת את הלב. לא מדובר רק על מוסדות “פטור” שלא עומדים בתקנים – אלא גם על מוסדות רגילים לחלוטין, שמקבלים תקציב מלא ממשרד החינוך, מחויבים לתלוש מלא על פי חוק – אבל בפועל עושים תרגילים פליליים שמעמידים את המלמדים במצבים משפילים ומסוכנים.

הדפוס שחוזר על עצמו פשוט, ומזעזע: המלמד מקבל תלוש מלא, כביכול – תלוש שמצהיר על שכר של 7,000, 8,000 ולעיתים גם 9,000 ש"ח. לכאורה הכול נראה חוקי ותקין. אבל מאחורי הקלעים, מתנהל שיח שקט אך בוטה: "תחזיר לנו אלפיים במזומן. נעשה את זה בצורה נקייה, אף אחד לא יֵדע, אתה איתנו או לא?"

וכך, המלמד – זה שהשקיע את כל חייו בלימוד, בשליחות חינוכית, מתוך אמונה וביטול עצמי למען הדור הבא – מוצא את עצמו בתוך עולם של תחבולות. הוא יודע שזה לא חוקי, הוא מבין שזה גזל, הוא מרגיש שזה לא מוסרי – אבל הוא צריך את העבודה, ויודע שהשתקה תעלה לו בשקט. הוא יודע היטב: מי שידבר – יודר. ומי שיתעקש – יודח.

זה כבר מזמן לא "חריג", אלא שיטה שקטה שהולכת ומתפשטת. אין מדובר רק בעוול כלפי הפרט – אלא בעיוות מוסרי שמתנהל תחת שמות קודש, תחת דגל התורה והחינוך, תוך פגיעה יומיומית בכבודו ובפרנסתו של איש חינוך מסור.

אנחנו פונים כאן, בפניה ישירה וברורה לחברי הכנסת החרדיים, לנציגים ולמנהלי הקרנות הציבוריות:
אל תשתקו. אל תכסו. אל תהיו שותפים.
דרשו תקצוב – אך הציבו גם תנאים. דרשו בקרה – לא רק של משרד החינוך, אלא גם שלנו פנימה. תובילו חוק שיבטיח הגנה אמיתית למלמד – לא רק על הנייר, אלא גם מול אותו "החזר שקט" שמשאיר אותו עם פחות ממה שמגיע לו.

ובמיוחד אנו פונים אל חברי ועדת הכספים, אל חברי כלל הסיעות החרדיות בכנסת:
אתם חייבים להביא פתחון פה אמיתי לדבר הזה. אתם חייבים לדאוג למלמדים האלה. לא רק לדאוג לתקציבים למוסדות – אלא לדאוג שיגיעו ליעדם הנכון. מי ששומר על ילדי ישראל – חייב שמישהו ישמור עליו.

אם לא נעשה את זה – נישאר בלי מלמדים.
ואז באמת לא נצטרך לדבר על תקצוב – כי פשוט לא יהיה מי שילמד

לסיכום: ברור שלא הכל זה כסף... דבר ראשון צריך להיות ראוי ובתשוקה אמיתית להרים את ילדי ישראל אל הר ההר. אך במציאות הנוכחית - כשהמלמדים נופלים שדודים למצב הכלכלי העגום הקיים, העתיד של הילדים שלנו – עובר דרך הארנק של המלמד. אם נמשיך לשלם למלמדים שכר רעב – לא נוכל להתפלא שילדים רבים בורחים מהמערכת. אם נמשיך לחשוב שהמלמד הוא מובן מאליו – נפסיד את אלו שמסוגלים להציל את הדור. אם נבין שהמלמד הוא החומה הראשונה מול הנפילה – נשקיע בו, ונשקיע בו הרבה.

הדור הזה – דור של עיניים רגישות, נשמות עדינות, ואתגרים לא פשוטים – צריך את המלמדים הכי טובים שיש. ולמלמדים הכי טובים – צריך לשלם בהתאם.

כי כשהמלמד יהיה בפלוס – גם הילדים שלנו יוכלו לפרוח.