אנשים זה לא רכוש – כשהקהילה הופכת לבעלים על החיים שלך"
מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד מרכז מגדלור לחינוך ונפש לאור האירועים האחרונים.
יש תופעה שהולכת וגדלה בתוך חלק מהקהילות — תופעה שאי אפשר לייפות, אי אפשר למרוח, ואי אפשר להציג אותה כ"מסירות" או "קנאות לקדושה".
זה לא קנאות. זה לא מסירות. זה לא חינוך. זה שליטה.
שליטה
במחשבה, שליטה בכיס, שליטה בזוגיות, שליטה בשידוכים, שליטה במוסדות, שליטה
בהחלטות — ובסוף? שליטה בהגדרת מי זה הקב"ה ומה הוא "רוצה". והתוצאה היא
אחת: אנשים מפסיקים להיות אנשים — והופכים להיות רכוש. זה מאמר קשה. מאמר
שמכוון בדיוק ללב התופעה, בלי לייפות. מאמר שאומר את מה שכולם מרגישים אבל
מעטים מעזים להגיד בקול.
1. כשהקהילה מחליטה איך נראה הקב"ה – זו כבר לא יראת שמים, זו בעלות על שמים
התחנה
הראשונה של השליטה מתחילה במקום הכי "רוחני": ברגע שבו קהילה מסוימת
קובעת: “הקב"ה רוצה את מה שאנחנו אומרים. מי שלא הולך לפי השיטה שלנו —
טועה. ומי שלא מתיישר — מסכן את עצמו.”
זה נשמע כמו רוחניות. זה
מוגש בלשון קדושה. אבל בתכל'ס? זה לא יראת שמים — זו יראת בני אדם. זה לא
עבודת ה' — זו עבודת קבוצה. כי ברגע שאדם לא יכול לחשוב, לשאול, לפרש,
לצמוח — ברגע שקול אחד קובע לכולם איך נראית האמת — ברגע שזה הופך ל“אצלנו
יודעים”, אנחנו לא מול אמונה — אלא מול מערכת שליטה.
2. שליטה בכספים: כיס של קהילה במקום כיס של אדם
וזה
מתבטא בכסף. כי כסף הוא לא רק כסף — הוא חופש. כאשר קהילות מסוימות
מחליטות: איפה אתה נותן צדקה, למי מותר לך לתת, למי אסור לך לתת, איפה עליך
להפקיד חסכונות, למי אתה חייב לסמוך על כספים, איזה מוסדות "חייבים" לתמוך
בהם, מי המוסדות "הנכונים".
זה כבר לא “שמירה רוחנית”. זה שליטה
כלכלית. וכשהשליטה הכלכלית בידיים של קבוצה — האדם הופך להיות תלוי. תלוי
בפרנסה, תלוי באשראי, תלוי בקשרים. וברגע שנשמה נהיית תלויה — היא מפסיקה
להיות חופשית. וזה בדיוק מה שקורה.
3. שליטה במוסדות: כולם חייבים ללמוד באותם מקומות, כי כך “קודשא בריך הוא רוצה”
אחת
הדרכים הכי יעילות לשלוט באדם היא לשלוט בילדים שלו. ואצל חלק מהקהילות —
זו לא המלצה, זו תורה מסיני. מכריזים: “זה המוסד הנכון. זה המקום היחיד
ששומר על הדרך. מי שילמד במקום אחר — נחשב חריג.”
אבל האמת? יש
ילדים שונים. יש נפשות שונות. יש צרכים שונים. יש משפחות שונות. המחשבה שכל
הילדים חייבים להיכנס לאותו מוסד בדיוק היא לא חינוך — היא ייצור סדרתי.
וכשמסיימים לייצר — מתפלאים למה חלק נשברים. למה חלק לא מצליחים. למה חלק
בורחים. פשוט: לא כל אחד מתאים למקום שאתה החליטה שמתאים לו. וזה לא חטא.
זו מציאות.
4. שליטה בשידוכים: לא שואלים מי אתה – שואלים למי אתה שייך
התחום שבו השליטה מגיעה לשיא היא שידוכים. בקהילות מסוימות, שידוך הוא לא מפגש בין שני בני אדם — אלא מפגש בין שתי משפחות "שייכות".
ומה
בודקים שם? לא את הנפש. לא את ההתאמה. לא את החלומות. לא את הדרך. בודקים:
“מאיזה מוסד אתה?” “לאיזו חצר אתה שייך?” “מי הרב שלך?” “כמה אתה נאמן
לקו?” “כמה אתה מתיישר עם העדר?”
ואז מתפלאים למה זוגיות קורסת.
למה אנשים סובלים. למה בני זוג חיים בלי חיבור. כי מישהו החליט עבורם.
מישהו חשב שהוא יודע מה הכי טוב לנשמה של מישהו אחר — בלי לפגוש את הנשמה
בכלל. זו שליטה. לא אמונה. לא רוחניות. לא קדושה. שליטה.
5. שליטה בזוגיות: זוגות שלא מקבלים זכות לנהל את החיים שלהם
יש
מקומות שבהם הזוגיות עצמה לא שייכת לבעל ולאישה — אלא ל"מערכת". מי מחליט
איך הזוג ינהל את הבית? לא הם. אלא יועצים, עסקנים, מובילי קו, מפעילי לחץ,
ו"אנשי מסורת". מכתיבים: איך להתנהל, איך לחשוב, איך לחנך, איך לדבר, מתי
לדבר, עם מי להתייעץ, כמה עצמאות מותר להם.
וכשהזוג נאנק תחת לחץ, כובד וציפיות — אומרים לו שהוא “לא מספיק מאמין”. אבל הוא מאמין. הוא פשוט לא רוצה להיות עבד.
6. שליטה בחיי היום־יום: החיים נהיים מערכת פיקוח
והשיא?
כשאדם כבר לא מנהל את חייו. אומרים לו: היכן להתפלל, איפה לשבת, במה
להאמין, אילו ספרים לקרוא, מה “מותר” לחשוב, מה “אסור” לשאול, מה “לא מתאים
לאנשים כמונו”.
ואדם שחי תחת כללים כאלה — לא חי. הוא מנוהל. הוא מפחד לטעות. מפחד להרגיש. מפחד לחשוב. מפחד לנשום.
7. ואיפה אמונת חכמים בתוך כל זה? – ההפך המוחלט
כאן
צריך להיות ברור: אין שום קשר בין התופעות האלה לבין אמונת חכמים. אמונת
חכמים היא אמונה שמעצימה את האדם — לא מוחקת אותו. היא אמונה שמכוונת — לא
כופה. היא אמונה שמלווה — לא נועלת. היא אמונה שנותנת מקום — לא לוקחת
מקום.
מה שקורה בחלק מהקהילות הוא שימוש ציני במושג “אמונת
חכמים” כדי להפעיל כוח. זו לא אמונה. זו מניפולציה. ומי שמודה באמת הזו —
לא מורד. הוא פשוט פותח עיניים.
8. קהילה אמיתית לא מייצרת פחד – היא מייצרת אנשים חזקים
קהילה אמיתית לא מפחדת מחופש. היא לא מפחדת משאלות. היא לא מפחדת מהתלבטות. היא לא מפחדת מגיוון. היא לא מפחדת מהאדם.
כי קהילה אמיתית יודעת: כשנותנים מקום — אנשים גדלים. כשנותנים בחירה — אנשים מתחזקים. כשנותנים עצמאות — אנשים בונים אמונה אמיתית.
קהילה אמיתית לא אוספת אנשים כ"רכוש". אלא מלווה אותם כ"נשמות".
9. משפט אחד שצריך להיות מודפס, שמור, וחקוק בכל מוסד, בית מדרש וקהילה:
אנשים
זה לא רכוש. נשמות לא שייכות לקהילה. כסף לא קובע קדושה. שידוך הוא לא
מסחר. זוגיות היא לא פרויקט קהילתי. מוסד חינוכי הוא לא קו ייצור. אמונת
חכמים היא לא מנוף שליטה. והקב"ה — הוא לא דמות שמישהו יכול לייצר במפעל של
“ככה חושבים אצלנו”.
וכשאומרים אמת — היא משחררת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.