רגעי השבוע - פרשת תרומה - שקלים - ראש חודש אדר
תשובתו המפתיעה של הנשיא / מרצח הקודשים במומבאי ועד קדושי מירון / אבנים מרוסטוב ומניו יורק מחממות בסיביר / המקווה בבית הלוויות שמגר שסגר מעגל שהחל בטשקנט
א. שלא שינו את לשונם
"מהו אחד הדברים המופלאים ביותר במאה העשרים?!" - כך פנה לפתע הנשיא ולדימיר פוטין אל הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, בפגישה שנערכה ביניהם לפני שבוע בלשכתו של הנשיא בקרמלין שבמרכז מוסקבה, בה נידונו מספר נושאים העומדים על פרק היום.
הרב שותק, ומעביר מיד בראשו מה בדיוק רוצה לשמוע המארח כתשובה לשאלת. הרי במאה ה-20 חלו תמורות מרחיקות לכת בעולם, מבחינה דמוגרפית, מדינית, כלכלית, חברתית, תרבותית ומדעית. אוכלוסיית העולם גדלה בריבוי טבעי מהיר. אימפריות ענקיות נפלו וקמו מדינות חדשות, התרחשו בה מלחמות עולם, מאבקים אידיאולוגיים, התאגדויות מדיניות בין-לאומית ואולי כוונתו לפוסט מודרניזם או תמורות חברתיות שונות?
הפגישה נפתחה על השמחה בשחרורו של סשה טרופנוב מהשבי בעזה. הרב הודה לנשיא על מאמציו הכבירים לאורך כל הדרך, והביא עמו דרישת שלום מסשה ומשפחתו, אותם פגש לפני ארבעה ימים. הרב הוסיף, כי הערך המקודש ביותר להצלת חיים מבוסס ביהדות על מאמר חז"ל "כל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא".
בהמשך הפגישה העלה הרב זכרונות, ואמר לנשיא פוטין: "אני זוכר את הפגישה הראשונה שלנו, בתקופה בה כיהנת כראש הממשלה והגעת לביקור חגיגי בפתיחת המרכז היהודי. זה היה הרגע שבו הכל הפך להיות שונה. למרבה הצער, בשנים הראשונות שלאחר הפרסטרויקה, הדברים לא היו קלים לקהילה היהודית כאן. הרגשנו אנטישמיות, היה כאן כאוס, עוני, עוני לא רק חומרי אלא גם רוחני. אנשים היו אבודים ומבולבלים לחלוטין. וללא ספק, הדרך שהראית עד כמה חשובים ערכי נצח, תמיכה בערכים מסורתיים, כל אלו נתנו תנופה חדשה לקהילה".
"היום, תודה לה', הקהילה היהודית ברוסיה מתפתחת בצורה מדהימה, מבנים חדשים ותוכניות חדשות לצעירים. לצערנו מצב האנטישמיות שקורה באירופה וכל הליברליזם - זה רק בגלל שאין להם ערכים, ואני חושב שאנשים מסתכלים עליך היום ומבינים כי צדקת. לאחרונה יש מנהיגים שמתחילים לקדש את המטרות הללו, והללו אוזרים אומץ להצהיר בפומבי, שערכי המשפחה חשובים מאוד ואי אפשר בלעדיהם".
בשלב הזה, עברה הפגישה לפסים מעשיים למען הכלל, ובאתנחתא קלה שאל הנשיא פוטין את הרב את השאלה הנ"ל: "מהו אחד הדברים המופלאים ביותר המאה העשרים?!"
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: "זה שיש עם שבמשך אלפי שנים מדבר את אותה שפה - זה הנס הכי גדול בעיניי"!
הרב לא מספיק להתאושש מההפתעה של כיוון התשובה של פוטין, והנשיא ממשיך את ההסבר שלו לתופעה המופלאה והנדירה בעולם: "כל זאת, בזכות העובדה שאתם לומדים באותם ספרים במשך כל אלפי השנים, בזכות התפילות באותם סידורים בכל הדורות - זו הסיבה לכך, שהעם היהודי נשאר נאמן לשפתו המקורית, בכל הדורות ובכל המצבים"!
דקה-שתיים לפני שהפגישה הארוכה מסתיימת, אומר לו הנשיא: "אני רוצה להודות לך על השתתפותך הפעילה בחיי החברה האזרחית של ארצנו, ועל התרומה שאתה תורם באמצעות המוזיאון היהודי. נראה לי שזה התברר כמוסד טוב מאוד, המוסד הזה מעניין לא רק את חברי הקהילה היהודית, אלא גם בעבור אזרחינו מכל דת וכל קבוצה אתנית. העבודה היא משמעותית ומקיפה, ומבחינה תרבותית זה גם מעניין".
והרב הראשי השיב לו: "מעניין לראות כשבאים ילדים לבקר, כיצד בעבורם זו הבנה חדשה של איך להיות חברים, לחיות כולנו ביחד, רק ביחד. רוסיה התאחדה סביב רוחניות, סביב אלוקים. זהו זמן מיוחד. אנחנו רואים איך אנשים מגיעים, אנשים רוצים ושואפים לכך, ומבחינתנו זה פשוט נס לראות את זה כאן. היכן שקודם לכן, לא הבינו רשויות המדינה עד כמה חשוב לקדש את האמונה הרוחנית. לעתים קרובות מאוד אני אומר לאנשים, שלא ישכחו איך זה היה לפני 25 שנה. אנשים תמיד רוצים יותר. מה גם שאנחנו מקפידים על הרצון שלא להיות מרוצים לעולם... שכן אנחנו רוצים לבנות יותר, לעשות יותר. אנחנו רוצים שבכל עיר יהיו מרכזים כאלה. אם יש מוזיאון, מרכז קהילתי, מרכז תרבות, זה מאוד חשוב. זה לא רק ליהודים, זה לכולם. הדלתות שלנו פתוחות לכל אחד. ועל ידי כך נוכל לעשות שינוי אמיתי בחייהם של האזרחים".
ב. לקדושים אשר בארץ
התבוננתי בעלם הצעיר שישב בשולחן, וחשבתי על אמו היקרה הי"ד, שהייתה אמורה להיות כעת בארה"ב, בכינוס השלוחות העולמי, הנערך מדי שנה בשבת שלפני יום היארצייט של הרבנית חיה מושקא ע"ה. היא - כמו שאר האמהות - הייתה בוודאי חוזרת עם ממתקים טעימים וכשרים שאי-אפשר להשיג בהודו, ומעניקה אותם בחיבה עם ד"ש חמה מהרבי - אל בנה היקר מוישל'ה. אבל מוישי כלל לא זוכר אותה, וגם לא את אביו הקדוש הרב גבי הי"ד. הוא היה בסך הכל בן שנתיים, כאשר המטפלת המסורה סנדרה הצילה אותו מהתופת הנוראי על בית חב"ד, אותו הקימו הוריו במסירות בעיר מומבאי שבהודו.
"מוישי נכדי היקר, הוא אוד מוצל מאש", אמר לי בהתרגשות לפני מספר חודשים, הסבא היקר, בן-דודי הנכבד הרב שמעון רוזנברג מעפולה, כאשר טלפן לברר לגבי כניסתו של של נכדו משה הולצברג, ללמוד בישיבת מכון ר"ן במוסקבה.
בשבוע שעבר הגיע מוישי אלינו והתארח בביתנו למשך השבת. יחד עמו היו אורחים נוספים, וביניהם הגיע בהשגחה פרטית גם השליח הצעיר התמים הלל צדיק, בנו של הרב אריאל צדיק ע"ה מ'קדושי מירון', אחד מאותם מ"ה קדושים וטהורים שעלו בסערה השמימה, בגזירת שמים בלתי מובנת ובלתי נתפסת ביום הקדוש ל"ג בעומר, ביום ובעת שמחת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זי"ע.
ידידי הצעיר והתוסס, המשמש כשליח בחיידר, התגלה לי כאיש מירון בכל רמ"ח אבריו, ומצאתי את שאהבה נפשי. חבר מירוני, שנהירים לו שבילי מירון כדרכי שכונת בית וגן הירושלמי בה חיה משפחתו הנפלאה. הלל מספר על אהבת מירון שהכניס בהם אביהם החסיד עוד משחר נעוריהם, כאשר במסירות נפש היה כל שנה מגיע להר מירון, מתמקד באוהל ארעי, ובלבד שיזכה לשמוח בשמחת רשב"י ביום שמחתו, לצד נסיעות רבות במהלך השנה.
הלל, שכבר בצעירותו הספיק לעבור קורסים בהצלת נפשות, היה שם, עבר בין ההרוגים וטיפל בפצועים, הוא מצד אחד ואחיו הגדול מהצד השני, ובנס שניהם לא ראו את האב היקר השוכב מוטל באחת הפינות, כאשר הבן הקטן יותר - אחיהם הצעיר, התעקש משום מה דקות לפני זה, לאכול בשר... והאב המסור הניחו לנפשו ובכך הציל את חיי בנו.
לקחנו עוד 'לחיים', הלב נפתח, וכמו מאליו התחלנו לשיר "בר יוחאי נמשכת אשריך, שמן ששון מחברך". עברנו בית-בית בשיר הקדוש, ושוב חזרנו על הפזמון והתעמקנו במילים "אור מֻפְלָא רם מַעְלָה, יָרֵאתָ מִלְּהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קרָא לָהּ, נַמְתָּ: עַיִן לא תְשׁוּרֶך".
אכן תעלומה ואין קורא לה. אין אנו מבינים מה קרה לשלוחים הקדושים הרב גבי ורבקי הולצברג הי"ד, אין אנו מבינים מה קרה לקדוש הרב אריאל צדיק ע"ה, ומדוע הרוצחים המתועבים ימ"ש מעזה הצליחו להרוג את האם על הבנים למשפחת ביבס הי"ד, ורק לאחר יותר כשנה וחצי הוחזרו גופות הקדושים, כאשר בתמורה שוחררו מאות רוצחים שפלים ימ"ש - הנסתרות לה' אלקינו.
מאמינים בני מאמינים אנו, ש"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל־דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"!
ג. אבן מאסו הבנים
אצל ה'גורליקים', כל עניין הוא סיפור. אין משהו סתמי או מקרי, הכל מתחבר להיסטוריה, למשפחה, וכמובן לרבי ולמסירות נפש.
אתמול לפני התפילה, ביקש ממני הרב ירחמיאל גורליק לגלול את אחד מספרי התורה לפרשת תרומה, ובסיומה החזיר את ספר התורה לארון הקודש והתפילה החלה. כאשר הגיע זמן קריאת התורה כיבדני הרב גורליק ב'פתיחה', הוצאתי את ספר התורה שעמד באמצע מולי. אך רק לאחר הורדת המעיל אני שם לב, כי לקחתי ספר תורה אחר, ישן מאוד, ושוב צריכים לגולל לפרשת תרומה.
כאשר הרב גורליק שם לב לאי-הנעימות שלי, על כך שלא הוצאתי את ספר התורה שהוכן מראש, הוא הפטיר מיד: "זו השגחה פרטית מופלאה! ספר תורה זה, קיבלנו פה לפני 11 שנה מהקהילה היהודית בעיר ניקולייב, על ידי גיסי הגדול רב העיר השליח הרב שלום גוטליב, וזהו ספר תורה שעוד קרא בו רב העיר המקובל הקדוש רבי לוי יצחק שניאורסהן - אביו של הרבי".
וזו רק ההתחלה, הראשונה מתוך חוויות רבות ונעלות שחשנו כולנו - כל אלו שהגיעו ביום רביעי לעיר טיומן בסיביר, שעתיים וחצי טיסה ממוסקבה הבירה, כדי להשתתף בשמחת יהודי העיר ושמחת משפחת הרב ירחמיאל גורליק וזוגתו, העומדים בראש הקהילה ולה הם מסורים יומם ולילה. והנה, כעת, לאחר עמל רב, זוכים לחגוג חנוכת הבית למשכן חדש לבית הכנסת ובית חב"ד במרכז העיר, ולקבוע מזוזות בפתח מבנה המקווה החדש - בהשתתפות אורח הכבוד הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א.
עוד לפני התפילה הלכתי כמובן לטבול במקווה החדש, ועיניי צדה אריח מרובע בצבע שונה ובגודל אחר משאר האריחים המצפים את קירות המקווה. 'זה על שום מה?' שאלתי את הרב גורליק בהמשך, תוהה אולי יש איזו חומרה חדשה במקוואות, עליה עוד לא שמעתי... והוא מחייך ועונה בהתרגשות: "לפני הרבה שנים, קיבלתי מסבי הרב נטקע ברכהן ע"ה אריח אחד שהוא מצא בתוך בור המקווה שגילו אז ברוסטוב, המקווה הראשון שבנה הרבי הרש"ב נ"ע בשיטה המפורסמת שלו למען הידור טהרת ישראל, שיטת 'בור על גבי בור'. במקווה ההוא טבלו שלושה דורות של אדמו"רי חב"ד. "וידוע" - ממשיך הרב גורליק בהסברו והרגש החסידי הבוער בקרבי: "כי עצם כשאתה תופס במקצתו - אתה תופס בכולו. ואין ספק, כי לנו כחסידים יש אמונה, שאריח כזה מביא איתו קדושה מיוחדת למקווה פה".
לאחר טקס קביעת המזוזות, הוזמנו כולנו להתוועדות חסידות, במהלכה הביע המארח רב העיר הרב גורליק את תודתו והוקרת כלל יהודי העיר על התמיכה הגדולה שהם מקבלים לאורך כל הדרך מרב המדינה, שלא חסך שום מאמץ לאורך השנים, והפעיל את קשריו בחלונות הגבוהים ואצל נגידי עם, לעמוד לימין הקהילה בטיומן ולהגיע לרגעים הנעלים הללו, ובמיוחד על כך שטרח להגיע אישית כדי להשתתף במעמדים השונים ביממה אחת.
מספר מתנות חולקו לתומכים שהזילו מכספם או סייעו בדרכים אחרות למען המקווה, והרב שליט"א שישב בראש השולחן לא מתמהמה. הברזל חם, והוא מכה בו בכל הכוח: "זה הזמן להנחת אבן הפינה לבניין החדש של הקהילה"! קובע הרב הראשי, לאחר מספר דברי תורה וחיזוק. האווירה מתחממת בהתאם. ברוך בן ציון גורביץ - ידיד נאמן של המשפחה, תורם במקום ספר תורה מהודר לבית החדש כאשר ייבנה. ישראל קנטור - תלמידו של האח המסור רבה של קאזאן הרב יצחק גורליק, תורם את ארון הקודש; ורגע לפני שהרב קם לצאת באופן ספונטאני לטקס הנחת אבן הפינה, מגיעה הרבנית גורליק, ובידיים רועדות היא מניחה ליד הרב שליט"א קופסת עץ מהודרת וקטנה. הרב פותח ובתוכה אבן אדומה. "אבן מ-770".
"לפני שנים רבות, בעת בניית סוכת הרבי בחזית בניין 770, נפלה מהגדר לבנה אחת. לקחתי אותה לעצמי, כאשר אחד מעסקני המקום דאג למלא את החסר מיד באבן תואמת אחרת. ומאז אני מחכה שנים רבות לרגע הגדול הזה".
בשירת "מארש נפוליון", יצאנו רגלית במינוס 16 אל עבר שטח שהקהילה רכשה לפני מספר שנים. שני מעדרים הובאו במהירות כדי לחפור בתוך השלג ולהגיע לעפר האדמה. הרב שליט"א עוצם את עיניו ומתחיל יחד עם הקהל מזמור קכ"ג של הרבי, ולקול שירת "קלי אתה" מניח יחד עם הרב גורליק את האבן - אבן הפינה, לבניין גדול ומפואר עם חזית דומה לבית חיינו - 770, שיקום וייבנה בעזרת השם בקרוב במרכז העיר טיומן!
ולתמונת השבוע שלי: הכרת הטוב
את המזוזה השנייה בפתח הנוסף למבנה המקווה, כיבד הרב גורליק את אביו, הרב האדריכל החסידי ר' מרדכי מנשה, שתכנן את המקווה על פי כל ההידורים. ר' מרדכי מנשה כבר זכה במשך חייו לתכנן בתי כנסיות ומקוואות רבים, ובמיוחד זה שתכנן בהוראת הרבי, את בניין 770 המפורסם המתנוסס בכניסה לכפר חב"ד - העתק הבניין המקורי של הרבי בניו יורק.
את ההתרגשות שלו ושל רעייתו אי אפשר לתאר - לראות את הנחת החסידי מצאצאיהם היקרים, שלוחי הרבי במסירות במקומות שונים בעולם, ובמיוחד כעת, פה, ביממה של מעמדים שכלל גם חגיגת בר המצווה לנכדם נטע, בן רב העיר הרב ירחמיאל.
עם סיום האירוע הרשמי, בהשתתפות אורחים רבים, תומכים ובני הקהילה ובני משפחה מסורים שהגיעו במיוחד ממקומות שונים בעולם - התיישב הסב להתוועדות חסידית, וכה סיפר לכולנו - לחתן בר המצווה, לרב הראשי שליט"א ולשאר המסובים:
"כשהייתי בן שנתיים, הוגלה אבי החסיד ר' מענדל ע"ה על ידי המשטר הקומוניסטי לעשר שנים לסיביר. כשנהייתי בן שלוש-עשרה, נחגגה 'בר המצווה' שלי בעיר סמרקנד, לשם הגיעה המשפחה בזמן המלחמה, ביחד עם סבי, החסיד ר' ירחמיאל חאדאש ע"ה שהיה מראשוני תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש. הסבא ה'תמים' גידל וחינך את כל נכדיו, וגם הכין אותנו לבר מצווה.
חגיגת בר המצווה הייתה בחורף תשי"ז בדירה של המשפחה. אחד מראשוני האורחים שהגיעו, היה יהודי בשם ר' פייוויש, שהיה אחראי על המקווה הסודי בסמרקנד. וכדי שלא יתפרסם הדבר, נשמר מיקום המקווה בסודיות מוחלטת.
ר' פייוויש ניגש אליי ושאל אותי באם טבלתי היום במקווה לכבוד בר המצווה. הרי לא הייתי רגיל לטבילה, ועניתי כי כעת חורף, מאוד קר והנהר קפוא, ולכן לא טבלתי. אמר לי ר' פייוויש: 'בוא איתי'. הגענו לדירה בה היה המקווה הסודי, ור' פייויש חיכה לי בחוץ. טבלתי ויצאתי, ושבנו הביתה להמשך חגיגת בר המצווה.
עברו שנים, וזכיתי לעלות לארץ הקודש. גם ר' פייוויש עלה, וכמוהו גם אנחנו קבענו את מקום מגורינו בנחלת הר חב"ד שבעיר קריית מלאכי.
בראש חודש טבת תשמ"א, התפללתי שחרית במניין שר' פייוויש היה בו שליח ציבור לכבוד היארצייט של אביו ע"ה. באמצע חזרת הש"ץ, כשר' פייוויש אמר את המילים 'אתה קדוש ושמך קדוש', נדם קולו לפתע והוא התמוטט. הגיעו שירותי הצלה, אך לצערנו הגדול מאוד הם קבעו את מותו. ר' פייוויש ע"ה התאלמן באותה תקופה מאשתו, ונותר גלמוד. לא היו להם ילדים.
כמה מהתושבים המכרים נסעו לירושלים כדי ללוותו לקבורה בחלקת כולל חב"ד ב'הר הזיתים'. בדרך עצרו לטהרה בבית הלוויות 'שמגר'. ישבתי עם מספר מלווים ליד חדר הטהרה, ולפתע נפתחה הדלת, ואחד מחברי החברא קדישא שואל 'מקווה?' - כלומר האם לעשות גם מקווה. הם שאלו, מכיוון שמדובר היה בשירות בתשלום נוסף. מיד כאשר שמעתי את המילה 'מקווה', צף בזכרוני אותו מקווה ביום בר המצווה שלי בסמרקנד שזכיתי לטבול בזכות ר' פייוויש הזה. 'יא (כן), מקווה'! עניתי מיד, והרגשתי כי נתנו לי מהשמים הזדמנות אחרונה להחזיר טובה ליהודי יקר זה"...
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.