רגעי השבוע - פרשת בא
שלח לחמך ביום שישי, כי ביום שלישי תמצאנה / האיש בניו יורק שמחפש מצוות ברוסיה / החובה לספר 'את אשר ראה בבית הוריו בילדותו ובבחרותו' / המהפך התודעתי מאז תפיסתו של הצורר אייכמן ימ"ש
א. בני, אם חכם לבך ישמח לבי
כלל חיים שמעתי מאמי היקרה שתחי', המלווה אותי מקטנותי ובע"ה לאויש"ט; משפט שככל שחולפות השנים, מתברר כמה נכון וחכם הוא. "זאלסט שטענדיק געדיינקען: וואס מען טוט - טוט מען פאר זיך"! (זכור תמיד: מה שאדם עושה, הוא עושה לעצמו)!
ביום חמישי בשבוע שעבר קיבלתי הודעה מחבר, איש עסקים שנמצא במדינה רחוקה מאוד, וכמו כל יהודי טוב, חיפש ומצא את בית חב"ד שבאותה מדינה. נכנס אליה להתפלל ולהשיב את נפשו במאכלים כשרים שניתן להשיג שם. השליח במקום פגשו, קיבל את פניו בברכת שלום עליכם לבבי, והאורח התיישב עמו לשיחה ארוכה של היכרות. ידידי שעבר בחייו כמה וכמה מסעות אישיים, למד להכיר את נפשו של השני, ועל אף ההיכרות הקצרה, קלט והבין כי משהו מעיק על נפשו של המארח - השליח מנהל המקום.
בעדינות ובחכמה הצליח שהיושב מולו יקיים את דברי חז"ל: 'דאגה בלב איש ישיחנה', וכה סיפר לו השליח: "בן יש לנו, שבעבור חינוכו הטוב שלחנו אותו באין ברירה למרחקים, למקום בו יש מוסד חינוכי מתאים ואיכותי. הכל היה טוב, אבל מזה מספר ימים אני ואשתי מרגישים שקשה לו; אם זה הגעגועים, או חומר הלימודים הרב, ואולי סיבה אחרת. זה לא נותן לנו מנוחה. כמובן שאנו מדברים איתו כל יום ולפעמים כמה פעמים ביום, אבל תחושה קשה מלווה אותנו מאוד ואין לי מה לעשות"...
"לאן המקום ששלחתם אותו?" שאל אותו ידידי, שהיה בטוח שזה לארה"ב, או עיר כלשהי באירופה, והופתע לשמוע כי מדובר ב'מוסקבה'. "תן לי לבדוק מה אוכל לעשות בעבורך" ענה לו, לאחר שנפרדו באותו ערב.
בחיפוש מהיר בטלפון שלו, מצא-נזכר בי, ופנה אליי עם הצעה: "אם תוכל בבקשה לארגן חבילה מכובדת של ממתקים, ולדאוג שהיא תגיע לפני שבת לאותו נער". והוסיף מיד: "אני כמובן אשלם על הכל". השעה כאן הייתה מאוחרת מאוד. לאחר ששמעתי בכללות במה מדובר, עניתי לו שאני מוכן, אך יש לי תנאי: שהאבא יכתוב כמה מילים ואצרפם לחבילה.
בבוקר כבר המתינה לי הודעה עם טקסט שכתב האב - מכתב מאבא אוהב ודואג לבן צעיר שבמרחקים. באפשרות הראשונה שהייתה לי, התיישבתי מול המחשב, בחרתי דף מעוצב ומתאים, עליו הדפסתי את המילים. מילים שריגשו כל כך, עד שמעיניי זלגה דמעה. במילים ספורות ובמשפטים קצרים, מביע האבא את הערכתו לילד שנסע למרחקים עצומים בכדי ללמוד תורה, הוא מבין את הקשיים וההתמודדויות, מספר כמה הוא אוהב, מתגעגע ומעריך, ומסיים בברכות חמות של אבא יהודי, חסיד ושליח נאמן המשרת בחזית בכל מחיר.
המכתב הודפס, הוכנס לשקית מלאה וגדושה בממתקים מגוונים שראיתי לעצמי זכות גדולה לשלם עליה מכספי, ושיגרתי הישר לכתובת הילד, בכדי שיקבלו עוד לפני שבת. כמובן לא לפני שתיעדתי את החבילה, תוכנה, והמכתב המודפס, ושיגרתי לידידי שזיכה אותי במצווה הזו. שעה קלה אחר כך כבר שכחתי מכל הסיפור. עד ליום שלישי בערב.
אחד מבניי שיחיו, שנכנס השנה ללמוד בישיבה גדולה בארה"ק, טלפן אליי השבוע ומספר: "ניגש אליי אברך, מגיד שיעור בישיבה קטנה ומסר לי חבילה גדולה, מלאה בכל טוב, מיני מאפה, ממתקים ועוד. הוא סיפר שאנו בני-דודים קצת רחוקים, והוא בא בשליחות אמו, לאחר ששמעה שאני לומד כאן בישיבה, והיא קנתה את כל זה וביקשה מבנה שיעביר אליי"...
את המשך הדברים שאמר לי, כבר שמעתי בערפול חושים... נזכרתי בפנייה ביום חמישי, במילים המרגשות שכתב האב הדואג, בשמחה של הילד שקיבל את הדברים, במחשבה הרגועה והשמחה איתם נכנסו ההורים בשבת שחלפה, ביודעם שהצליחו לעודד את בנם ולהראות לו את אהבתם. נזכרתי שוב במה שאמי אומרת לי תמיד: 'מה שאדם עושה, הוא עושה לעצמו'!
ב. חכם לב
מאן-דהו פנה אליי לפני כמה שבועות עם בקשה מעניינת, לאחר שקרא, לפי דבריו, בעיתון או באתר כלשהו, שברוסיה נפטר יהודי, ומאבק רב הושקע להביאו לקבר ישראל, לאור התנגדות משפחתו לכך, כאשר רצונם היה לשורפו רח"ל ולקבור את עפרו בצנצנת בבית קברות לא יהודי. מעשה חמור ומזעזע בכל פעם מחדש.
"אם תוכל בבקשה לכתוב לי את שמו המלא ואת יום פטירתו" כתב לי, לאחר שהשיג את מספרי בדרך-לא-דרך, ואני יצאתי לחיפוש כדי להבין על איזה מקרה ספציפי הוא מדבר, באיזו עיר ומתי זה קרה. לא היה לו שום מידע, מעבר למה שסיפר שקרא במקור כלשהו, והוא כבר לא זוכר בעצמו.
כאמור, קרה הסיפור לפני כמה שבועות, אך נזכרתי בו השבוע בלומדי את הנאמר בפרשתנו - פרשת בא: "ויקח משה את עצמות יוסף". עליו יש את הגמרא המפורסמת במסכת סוטה "בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל התעסקו בביזה (ביזת מצרים), והוא נתעסק במצוות, שנאמר: חכם לב ייקח מצוות".
שואל על-כך בספר "תנובות יהודה", וכי מעשה זה מלמד על חכמה? הלא הוא מלמד על חסידות, על יראת שמים ואולי על אהבת ה', אך מה הקשר בין מעשה זה לחוכמת לב?
ראיתי בשם הספר "ילקוט הגרשוני" המסביר מהי חכמת הלב של משה רבינו: חכמה של "חכם הרואה את הנולד", כלומר, כזה שמבין את העתיד ויודע להיערך לקראתו. והרי אמרו חז"ל במשנה מסכת אבות: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד".
משה שראה את העתיד, וכפי שאמר הפייטן בתפילת מוסף לימים נוראים: "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", הבין כי עליו להצטייד במצוות אשר ילווהו בעת פטירתו לעולם האמת. ומאחר שהוא ראה את הנולד, לכן נקרא 'חכם', וזהו שאמרו עליו: "חכם לב ייקח מצוות".
זכורני מימי קדם, בסעודת שבת קודש, בעת שאאמו"ר שיחי' היה מקריא את המדרש הנ"ל, הסביר את הייחודיות של משה רבנו, בזה שחיפש ומצא 'מצוות' שאנשים לא שמים לב לכך, פינות ונקודות שאולי לא תמיד פופולאריות ונחשבות, אך אנשים שהם בגדר 'חכם לב' יודעים לנצל את ההזדמנות שלפעמים היא חד-פעמית, מהירה וקצרה - ולעשותה. בדיוק כמו משה רבנו, באותן רגעים של יציאת מצרים.
"מה בוער לך כל המידע הזה?" - שאלתי את האיש שפנה אליי מארה"ב שוב ושוב, לברר אם מצאתי את המידע שהוא חיפש, ולבסוף ענה לי: "אני אוסף שמות של יהודים גלמודים שנפטרו בכל העולם, אני אומר אחריהם קדיש יתום, לומד משניות, מחזיק את יום היארצייט שלהם ומדליק נר נשמה בעבורם באותו יום". ולבסוף הוסיף האיש, חכם הלב, שלקח על עצמו מצווה רבה זו: "יש לי כמה מאות שמות כאלו"!
ג. למען תספר
לא פעם אני חושב לעצמי, כי הרבה מהסיפורים בבמה זו הם מיותרים. וכי מה מעניין את הקורא על סבי או מה קרה עם סבתי לפני דור כזה או אחר? 'תביא סיפורים עכשוויים, מעודכנים ומרתקים, ואם אין משהו טרי, עדיף לוותר ולשתוק' - אני אומר לעצמי.
זכינו בביתנו, ועל שולחננו סעדו בשבת שחלפה, ידידי רבה של קאזאן, השליח הרב יצחק גורליק וזוגתו, לאחר שהטיסה בחזרה לעירם התעכבה בדרכם חזרה מנובוסיבירסק, אליה טסו להשתתף באירוע היובל של גיסם החשוב רב העיר, השליח הרב שניאור זלמן זקלס, והדרך עברה כאן בבירה. כשראו כי הזמן חולף, והתעורר חשש לנחות סמוך לשבת בקאזאן, החליטו להישאר בחוסר ברירה במוסקבה.
תוך כדי דיבורים בסעודת ליל שבת קודש, דובר על מה שנאמר ב"היום יום" המפורסם על החובה להשקיע בכל יום בחינוך הילדים - מה שלמדנו כולנו באותו שבוע ביום כ"ב בטבת. הרב גורליק ציטט בכל פה מתוך "היום יום המבואר", המרחיב ומסביר את הדברים הקצרים. וכששמעתי את המילים שמח לבי מאוד, בהביני שאכן נכונה הפעילות שלי, לכתוב ולתעד, לספר ולהעביר, את אשר זכינו בחסדי שמים לראות ולשמוע.
וכך הם הדברים במלואם בפנים: "הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע אמר באחד משיחותיו הק' בשמחת תורה תרס"א לאמר: כשם שכל אחד מישראל מחויב בהנחת תפילין בכל יום, כן הנהו מחויב לקבוע שעה" לכל יום לדבר עם בניו ועם בנותיו ואנשי ביתו להדריכם ולהתעניין במצבם הרוחני. ההדרכה היא מצווה דחובת הלבבות, וכל אחד מאנ"ש שי' הוא אוצר בלום, אשר אם אך ורק ייתן לבו ודעתו לזכור את אשר ראה בבית הוריו בילדותו ובבחרותו מענייני הנהגה ביראת שמים ובאהבת ישראל, ויספר זאת לאנשי ביתו באותו הסגנון והשפה שהמה שומעים, בלי תפונה יביא בעזה"י תועלת בלתי מוגבל"!
במיוחד מתאימים הדברים בעבורי, עת ציינו בראשית השבוע שנה לפטירתה של סבתנו הדגולה והחשובה, מרת שרה מלכה דייטש ע"ה, ובני המשפחה היקרה שיחיו התאספו יחד ללימוד משניות, לסיום כל שישה סדרי משנה שנלמדו בידי הנכדים המסורים, ולהעלות את זיכרונה של סבתא המנוחה ע"ה. אומנם בגופי לא זכיתי להיות, אך בנפשי הייתי גם הייתי, ביושבי מביט ומקשיב לשידור שהועבר לכלל בני המשפחה יושבי תבל.
אחיי המסורים שיחיו הכינו מצגת על שורשיה וייחוסיה, ובין השאר כתבו על מידותיה, בכדי שנלמד לקח ונפנים לחיינו: "מידותיה של סבתא ע"ה היו לשם ולסמל. פיה היה חתום ונעול על מסגר מכל דיבור שלילי, דבריה בחן ובחכמה, במידה ובמשורה, ותורת חסד על לשונה. מיוחדת היתה בצניעות ובעדינות נפש, הליכותיה בנימוס ובאצילות. במאור פניה השרתה בביתה ובסביבתה אווירה אריסטוקרטית ונאצלת, כשהיא נזהרת כל ימיה שלא להטריח את סובביה. מסתפקת במועט, בעוד לאחרים היא מעניקה מלוא חופניים, בעצה ובתבונה, באורך רוח ובסבלנות בלתי מצויה, והיתה מעוטרת כמלכה בראש משפחתה הנאצלת".
ואכן באחד מביקוריי אצלה בביתה שבלונדון, ביקשתי ממנה את סוד סגולת חייה והיא העלתה לי על הכתב כמה משפטים קצרים שהיו נר לרגליה, והם מהווים את דרכה בחיים וכתמרורי דרך לצאצאיה:
"איך מוז נישט אלעס וויסן" - אינני חייב לדעת הכל.
"עס מוז נישט זיין" - זה לא מחויב להיות.
"איך מוז נישט בלייבן גערעכט" - אינני חייב להישאר צודק.
"קינדער, ס'איז נישטא אז איך מוז" - ילדים, אין מושג שהכל מגיע לי, ומה שאני מקבל מהבורא הריהו תורת חסד.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, ותקום בתחיית המתים בקץ הימים בקרוב ממש!
לתמונת השבוע שלי: זכור את עשה לך עמלק
יחד עם חיילי הצבא האדום בגדוד שעליו פיקד, הגיע הקצין היהודי אנטולי שפירו, בדיוק לפני שמונים שנה, בחורף שנת תש"ה, ושחרר את מחנה הריכוז הנאצי אושוויץ - בירקנאו, מפעל המוות הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית. בו הועלו על המוקד למעלה מארבעה מיליון בני אדם - רובם מאחינו בני ישראל הי"ד, במשך חמש שנים משנת ת"ש ועד שנת תש"ה. היה זה בתאריך ה-27 בינואר 1945 למניינם, כאשר החיילים שחררו את שרידי מחנה ההשמדה.
לצד עשרות שגרירים, אישי ציבור ועיתונאים רבים, הקשבתי לדברים שנשא הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, שפתח את הטקס בנאום מרטיט, שיתף את סיפור השואה המשפחתית מצד אמו, וכך סיפר: "אמי שתחי' נולדה בהונגריה ב-1941. הונגריה הייתה אז בעלת ברית קרובה של הנאצים, וכמעט כל יהודי הונגריה נשלחו למחנות ריכוז ונרצחו. אמא שלי ניצלה רק בגלל שהיו אנשים שסיכנו את חייהם והצילו יהודים"...
הרב שליט"א המשיך בדבריו הנוקבים, מול המשתתפים שמילאו את המקום: "...הרבי מליובאוויטש אמר, כי המפתח לכל מוסר אנושי, לכל כבוד לזולת, לשלום ולדו-קיום, הוא אך ורק על ידי האמונה והאהבה לה' אלוקים, שרואה את כל מעשינו ושומע את כל דברינו. חיי אדם הם מתנה יקרת ערך מהבורא, וחובתה של האנושות להגן עליהם בקפדנות... כן, יותר משמונים שנה חלפו מאז אותם ימים נוראים שבהם פעל מפעל המוות הנאצי. כמעט ולא נותרו אנשים ששרדו בעצמם את טרגדיית השואה. אבל אנחנו - דור הילדים, הנכדים והנינים של קרבנות השואה - תמיד נזכור ונדבר על זה! נדבר על זה בבית, בבתי הספר, ברחוב. נמשיך להתגאות בקשר שלנו עם ה', ונקבע מזוזות על דלתות כל בית יהודי... נעשה הכל כדי לחיות בשלום; אבל במקביל - להמשיך במאבק נגד יורשי היטלר הצורר. אסור לוותר, ואין לעשות שלום לא רק עם מי שזומם לארגן שואה חדשה במאה העשרים ואחת, אלא גם למי שמדבר על "זכויות" של פוגרומים וקורא ל"פשרה" איתם. רק כך יעלה בידי העולם המתורבת, להפוך את החזרה על השואה לבלתי אפשרית באמת!
היה זה בראשית השבוע, באירוע שנערך כמדי שנה בתאריך זה, במתחם לזכר מלחמת העולם השנייה, ב'מוזיאון היהודי' הגדול שבשכונת 'מארינה רושצ'ה', ומחשבותיי הפליגו לאותם ימים, אבל במרחק של אלפי ק"מ מאירופה הבוערת - אל ארץ ישראל, ארה"ב, ומקומות נוספים רחוקים בהם גרו יהודים.
מזה זמן אני עוקב מדי שבוע, אחר הצילומים הישנים מלפני שמונים שנה של עיתון "קול ישראל", המתפרסמים בתדירות במוסף המרתק "קהילות" של היומן החרדי "המבשר". כותרות ראשיות בכל שבוע מספרות על נושאים פוליטיים שונים שבאותה תקופה, עדכונים מגוונים, ובעמוד האחורי, במסגרת קטנה, תחת הכותרת "בגולה הדוויה", מופיעים מספר פרטים על מה שקורה אז בפולין ובהונגריה, בלטביה ובשאר ערים שבברית-המועצות. שוב: אירופה בוערת, בכל יום נטבחים ונשרפים מאות-אלפי קדושים, לרבים מהם יש קרובי משפחה, היושבים רגועים בביתם בישראל או בארה"ב, ובקושי מדברים על זה!
נזכרתי כי אמי שתחי' סיפרה לי בכמה הזדמנויות על זיכרונותיה, כיצד בבת-אחת, בעת תפיסת הצורר אייכמן ימ"ש ועמידתו לדין ומשפט - חל מהפך אדיר בתודעת הציבור בישראל על מה שקרה עשר-עשרים שנה לפני זה. לפתע התברר, כי רוב חברותיה בבית-הספר הן בנות לאב או אם שיש להם 'מספר על היד'. עד אז לא דיברו על זה. ההורים התביישו במה שעבר עליהם 'שם'. כינו אותם בכינויי גנאי, זלזלו בהם מדוע לא ברחו, איך זה שלא התנגדו?!
העולם אז שתק, לא האמין ולא קלט את החורבן. והאמת היא, שגם היום, גם עכשיו, העולם מסביב לא מפנים את האסונות שעם ישראל בארץ ישראל סובל. אומנם ללא השוואה לגודל הזוועה, אבל אורך השנים בהן יהודים סובלים משכניהם הערבים ימ"ש - לא מובן אצל העולם, הממשיך לדאוג לסיוע הומניטארי לרוצחים, דוחף להסכמים ושיחות עם מחבלים, ולא מגיש עזרה לסיום מעשי הרצח הבלתי נתפסים שמתחשים בארץ הקודש. ולה' הישועה!
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.