יוונית ויוונות בשפת הקודש

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

אחרי הארתו של קורא חרוץ, שהעיר כאן על השימוש במילים לועזיות, הנפוץ בחז"ל. אכן חז"ל הרבו להשתמש בשפה היוונית ולא תמיד בהקשר בו אנחנו יכולים להבין מדוע זנחו את שפת אבותינו והשתמשו בשפת לעז. יְכוּלֶנּוּ להבין זאת במקרים שהמילה הסבירה משהו שלא קיים בלשון הקודש (איצטדיון, תיאטרון, אפוטרופוס, פרקליט, בסיס, פרצוף, דיוטא, קיתון, וכדו'), אבל מדוע לכנות את מושב חכמי ישראל 'סנהדרין'? ומדוע לקרוא ללשכה בביהמ"ק 'לשכת פלהדרין'??

לגבי סנהדרין (או במבטא היווני: סִינְהֶדְרִיוֹן), שמובנה 'לשבת ביחד' ומשמעה הוא 'מקום הכינוס' או 'מועצה' (בדומה ל'סינוד' של הכנסיה. להבדיל), ככינוי מועצות העם בערי יוון העתיקה. תמיהה מילתא שחז"ל אימצו שם זה כלפי הסמכות העליונה במשפטי ישראל. אמנם, חכמי ישראל לדורותיהם דרשו בה נוטריקונים, כמו 'שונא הדרת פנים בדין' (רע"ב סוטה ט, י. וכן הוא במהרי"ל), בפסיקתא דרשו 'מסיני מהדרין ומיישרים' וכן דרשו 'שנואי דורון' וכדו'), אבל עדיין תמיהה מילתא ונשאיר לע"ע בצ"ע.

לגבי 'לשכת פלהדרין' אפשר לבהר כדלהלן. מוכרת לכל המשנה (יומא א א) 'שבעה ימים קודם יוה"כ מפרישים כ"ג מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינין לו כהן תחתיו'. בגרסה שלפנינו מודפס 'פלהדרין', אבל ברוב כ"י כתוב 'פרהדרין'. וכן הגרסה בגמ' (לקמן יט.) 'פרהדרין'. וכן מסתבר, כי זו מילה ביוונית (שמשמעה 'לשכת פקידי המלך'). שמה הקודם היה 'לשכת בלווטי' (גם מילה יוונית. משמעה היא 'לשכת שרים ונכבדים'), אבל בסוף ימי ביהמ"ק השני, כשהכהונה הגדולה הפכה ל'עסק למרבה במחיר' ורוב הכהנים הגדולים, כיהנו שנה אחת בלבד, שינו את שמה ל'לשכת פרהדרין' (כאמור: 'לשכת פקידי המלך'. בנוהג היווני, פקידים אלו היו מוחלפים מידי שנה), מן הסתם כביטוי לזלזול במעמד הכהונה ובהתאם אפשר להבין מדוע חז"ל אימצו שם זה.

מקומה בביהמ"ק אינו ברור. הגמרא דידן נשארת בספק אם היא בצפון או בדרום, אבל במשנה (מידות ה, ד) כתוב: "שבדרום, לשכת העץ, לשכת הגולה, לשכת הגזית. לשכת העץ, אמר ראב"י שכחתי למה היתה משמשת. אבא שאול אומר לשכת כוהן גדול היתה וכו'". לפי"ז לכאורה מיקומה היה בדרום, אלא שהרמב"ם פסק (בית הבחירה ה, יז) שלשכת העץ היא לשכת פרהדרין (כאבא שאול) אלא שמקומה בצפון (דלא כשיטת המשנה דלעיל). יש מחלוקת גם בשאלה, אם שמה לשכת העץ משום שהיתה עשויה מעץ, או ששם היו מאכסנים (שוב מילה יוונית...) את העצים למערכה. יש שיטות שמתרצות שלכ"ג היו שתי לשכות, אחת בדרום ואחת בצפון, אבל אכמ"ל ונחזור לענייננו. בכתיבה זו גם אמל"כ על שקר-מוסכם נוסף, כאילו אין בחז"ל מחלוקות במציאות. אז הנה לכם מתאבן: כאן לפניכם מחלוקת במציאות בשאלה היכן היתה פיזית לשכת פרהדרין. כהנה יש רבות מספור ואולי אמנה כאן בהזדמנות כמה מהן. (ועדיין נמשיך לומר שבחז"ל אין מחלוקת במציאות. ככה זה).

היוונית כשפת-חכמים שימשה כאן בערך אלף שנה. מימי אלכסנדר מוקדון (המאה הרביעית לפני ספירתם)  ועד לתקופה הערבית (המאה השביעית לספירתם). עד היום מוכרת הוורסיה הלטינית כשפת חכמים. בתקופה הערבית אמנם הוספו ונכנסו מילים יוניות לתוך שפתנו, אבל זה היה במסגרת אחרת. כשרס"ג, הרמב"ם ודומיהם הביאו מחכמת חכמי העולם, היו אלו העתקות מאריסטו וממשיכיו ומשכך שולבו בהם מילים יווניות לרוב. אפילו השימוש הנפוץ שלהם במילים 'בכוח' 'בפועל' 'צורה'* וכדו' הינם תירגום מילים חדשניות בערבית שבעצם נשענו על מילים קדומות ביוונית ואכמ"ל.

שוב. יכולני להבין שנוח היה לחז"ל להשתמש במילה 'אוויר' 'פרוזדור' 'אלכסון' 'אכסניא' 'הדיוט' 'איסטניס' וכדו', באשר לחלקן לא היתה מילה בעברית ואחרות היו מושגים מחודשים לגמרי (ולכן פעמים שהמילה אוויר משמשת כ'יש' (ואפילו 'יסוד') ומצד שני היא משמעה רִיק (כב"ב סז. וכן 'שיטה אחת ושני אווירין'). לפחות לכאורה נראה שיש אימוץ רחב-מההכרח של מילים יווניות והדבר צריך לפנים. הסברא נותנת שמדובר על הפנמה רחבה יותר של התרבות היוונית (כשם שמעידים גם השמות שאומצו על ידם), אבל בזה צריך לזהירות, הן בתוכן הדברים והן במקום כתיבתם ובזה יתמו דברי בזה.

אגב, הערה לחובבי לשון. חז"ל באומרם 'סופו שילסטם את הבריות' (על מי שאין מלמד את בנו התפרנסות) השתמשו במילה היוונית 'ליסטיס' (שפירושה ביוונית גנב וגזלן. ביוונית מצוי השימוש ב_ס' סופית. כמו בתריס, תכסיס, כרטיס, בסיס). אלא שבהעתקה לעברית, אולי בשל טעות הדומות למ"ם סופית הפכה המילה ל'ליסטים' עד כדי שנולד הפועל 'ילסטם'.

וההערה אחרונה. בלשון הקודש המילה 'לקלס' משמעה לחרף ולהשפיל ('כי היינו לעג וקלס') אבל בלשון חז"ל התהפכה משמעה של המילה והפכה לשבח ('להודות להלל, לשבח לעלה ולקלס'). זאת לכאורה בהשפעת היוונית בה המילה 'קאלוס' משמעה יופי (ומכאן 'קאליגרפיה' = 'כתב יפה').

חרדי בעולמו

 

* בשפה שלנו אין חומר בלא צורה ואין צורה בלא חומר. חומר, בהיותו מוגבל הריהו בעל צורה וצורה לא אפשרית בבינת אנוש, ללא צורה.  'צורה' כמהות (ולרמב"ם - הנפש) וכוח גדילה, הינו חידוש מבית המדרש האריסטוטלי ואכ"מ.