אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

בימינו רבים החושבים שדרך התורה היא להקדיש אל כל כולם אך ורק ללימוד התורה. נסמכים על פסוקים וחזלי"ם  ובעיקר נסמכים על הנהגת הדורות האחרונים שדימו שזו דרכה של תורה.

העובדה שלאורך כל הדורות עם ישראל לא ראה כך את דרך התורה, אינה מספקת בשבילם להבין שדרך מחודשת זו (המכונה בפי הסוציולוגים 'חברת הלומדים') אינה דרך התורה, אלא צורך זמני כפי שהיה נראה בעיני מי. גם צריך לזכור שמעולם לא התקבלה החלטה בשום מקום, לא ע"י יחיד ולא ע"י רבים, לשנות את דרכה של תורה ולהתחיל להתפרנס מהצדקה, זאת כנגד השו"ע וכנגד כל מסורת ישראל לאורך כל הדורות. כל שאנחנו מוצאים הם הוראות-ליחידים ושו"ת בפרטי הדברים, אחרי שכבר נהגו לעשות כן.

מה שקרה הוא, שהיו יחידים שראו להנהיג הנהגה מיוחדת זו כלפי יחידים (לפני קום המדינה, כמות הכויללניקים בעולם כולו, הסתכמה בפחות מכולל שכונתי בימינו). בזמנו נהגו כך יחידים, ודובר באנשים שנמצאו להם פתרונות בתוך משפחתם (לרוב, חם שתומך כלכלית). יחידי היחידים שהוקדשו ל'כולו תורה' היו אכן מיוחדים ונדירים. מעולם לא עלה על דעת איש שהציבור כולו ישב וילמד! זה נגד השכל, נגד התורה ונגד היהדות כולה!

נכון שאחרי שיחידים הודרכו לכך, באו תלמידים קטנים ממוריהם וחשבו שזו הדרך וזו העיר שילך בה הציבור כולו. לטעמי, הקב"ה בכבודו ובעצמו מנהיג אותנו ומשכך נהגו ציבור לומדי התורה, מן הסתם זו הדרך שהיתה נכונה לאותו זמן. מ"מ לית מאן דפליג שמעולם לא התקיים דיון ולא התקבלה החלטה שמטילים ציבור שלם על כתפי אחרים. אם איני טועה המנגנון עבד כך שראשי ישיבות עודדו בחורים מיוחדים להיות אך ורק לומדים והאחרים לא רצו להצהיר על עצמם שהם 'לא ראויים'. כך התחילו כולם ללכת לכויללים - גם כאלה שלא באמת מסרו נפשם לתורה. כבר חישבנתי כאן שמי שלומד פחות מתשע שעות ביום, אינו ראוי להקרא כלל 'בן תורה'. תשע שעות יומיות זה זמן העבודה הנורמלי של כל עובד ואם אינך עובד ואתה לומד מספר שעות כמספר שעות העבודה, לא הוכחת בזה שום דבקות בשום דבר. יעידו ימי בין הזמנים, כמו ימי שישי ושבתות, כמה הבנאדם אכן תפוס ואחוז בעולמה של תורה. לצערנו ולבושתנו, רוב האברכים לומדים בזמנים אלו מעט מאוד.

בזה, הציבור החסידי שומר מסורת אבות יותר מהליטאים. לצערנו, כבר מצויים גם בציבור יקר זה ריקים המבלים ימיהם בשתית קפה בכוילל, אבל רוב הציבור אוחז בפרנסת בני ביתו - כדת וכדין. ציבור יקר וקדוש זה נוהג כמסורת אבותיו, אבל אינו מעז לומר בפה את האמת, שבזה הליטאים עזבו את דרך ישראל סבא. אין מי מעז לומר בפירוש שלא זו דרך התורה ושרבים משחקים משחק כאילו 'תורתם אומנותם', בעוד שמה שמעניין אותם זה חיי העולם הזה (וכבר העיר כאן המרא דאתרא, שמראה ביתם של כמה גדולי ראשי הישיבות, מעיד עליהם כמה העוה"ז ממלא את ישותם).

אנשי הרפורמה הזו, רגילים להטיל את האשם בנשותיהם. לטענתם, הנשים חומריות יותר והן לא מוכנות לוותר על מנעמי העולם. איני יכול לדעת מה בלב כל אחד ואחת, אבל מניסיון חיי ראיתי שדווקא הנשים באות עם מוכנות יתרה לויתור על העוה"ז - אלא שזה מותנה בכך שאכן תהיה מסי"נ אמיתית לתורה. כאשר אשה מגלה שבעלה בעצם לא כל כך (את החשבון שמי שלומד פחות מתשע שעות אולי אינה יועדת, אבל את ההרגשה שבעלה 'חופשי מהתורה' בזמנים שאין סדרים, כמו שבתות וביה"ז), אזי היא אומרת בליבה שאם זה רק משחק, אז למה על חשבונה??

איני יודע כמה קוצר דעת יש כאן או כמה חוסר הבנת האחריות יש כאן, אבל כמו בהנהגת המלחמה בסלולר ובאינטרנט, כן גם בזה: לוקחים דרך והנהגה שמתאימים למועטים והופכים אותם לדרך הכלל. איני יודע אם ההנהגה/הכותבים חיים בללהלנד, או שהם משקרים לעצמם ולנו. מן הסתם יש כאלה וכאלה.

אכן, לקב"ה אין בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, אבל בעולמך אתה, האם רק הלכה יש בו, או שמא גם דברים נוספים? לאדם נורמלי (גם יר"ש מרבים) יש בעולמו עוד כמה דברים, חוץ מד' אמותיה של ההלכה. יש חלקים גדולים בחיינו שאינם הלכה ויש שהם 'רשות' ועל הפירות של ששת ימי המעשה צווינו להביא מעשרות. התורה מלמדת כיצד לחיות את החיים חיי תוכן ומהות. הדרך של הינזרות מהחיים ועיסוק אך ורק בלימוד תורה מתאימה ליחידי יחידים וממש לא לכלל. היה איזה זמן שהיה נצרך 'בוסטר' של תלמוד תורה, אבל ברור שזה 'עת לעשות לשם הפרו תורתך' ולא דרך התורה והיהדות.

וכשהופכים העולם וממציאים תורה חדשה, לא פלא שפירותיה הם אלימות בגבעת הישיבה ובחצרות קודש. ולא עוד אלא שאלו הם נציגי ומראי-פני היהדות החרדית. לבושת חרפת אימנו.

 

חרדי בעולמו