בפרשתנו נאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה, אשר לא צוה אתם".
כותב רבי נתן מברסלב זי"ע (ליקוטי הלכות, מנחה ז) שחטא נדב ואביהוא היה "ריבוי התלהבות"- אורות ללא כלים, להט אינסופי שאינו מחובר לעולם המעשה. ומוסיף רבי נתן באותו מקום, שהחיבור בין פורים לפסח נעשה על ידי עבודת 'הצמצום'.
רבי נתן מבסס את דבריו על המובא בליקוטי מוהר"ן (חלק א, תורה מט), שקודם שברא הקב"ה את עולמו, היה הכל 'אור אין סוף', וכשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם, 'צמצם' את האור לצדדים, כדי שיהיה 'חלל פנוי' באופן שיהיה מקום לבריאת וקיום העולם.
תהליך הצמצום היה בהדרגה ובמידה, שלב אחר שלב. לפני בריאת העולם הזה, הקב"ה ברא עולמות והחריבם. והכוונה היא שהעולמות הללו נבראו בהבזק אחד, ללא כל הדרגה, ומכיון שלא היה כלי קיבולת לאורו הגדול יתברך, העולמות לא החזיקו מעמד וחרבו.
כותב רבנו שבדומה לתהליך בריאת העולם, בתוך כל אחד מישראל קיימת עבודת 'הצמצום'. וזה לשונו: "כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועיקר האלוקות בלב. והאלוקות שבלב איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גודל ההתלהבות הלב של איש הישראלי שהוא עד אין סוף לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה ולא היה יכול לגלות שום מידה טובה. שזהו בחינת מה שבתחילת הבריאה לא היה מקום לבריאה מחמת שהיה הכול אין סוף".
ומוסיף: "ועל כן בהכרח צריך האדם לצמצם אור התלהבות לבו שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבוד את ה' בהדרגה ובמידה, כי ה' יתברך רוצה בעבודתנו שנעבוד אותו בעובדות ובמידות טובות, שזה אי אפשר כי אם על ידי הצמצום".
היינו, בתוך כל יהודי בוער רצון פנימי להתדבק בשורשו, ושורש של יהודי הוא הקב"ה בעצמו, כי כל יהודי הוא חלק אלו-ה ממעל. הקב"ה הוא אינסופי, לכן גם הרצון הזה הוא אינסופי ובלתי מוגבל. אבל, מכיון שאנו נמצאים בעולם החומר, בעולם שבנוי בדרך של מידות וצמצומים, וכל דבר הוא תחום ומוגבל, גם עבודת ה' צריכה להיות על פי דרך זו, על ידי קיום מצוות מעשיות דווקא, שכל מצווה מחוברת לעולם המעשה, בזמן ובמקום השייכים לה.
את תהליך עבודת הצמצום אנו מוצאים בימים שבין פורים לפסח. פורים הוא 'אור אין סוף'- תשוקה גדולה להתקרב לקודש. האדם בשכרותו מתחבר לעומק הרצון הפנימי שלו, נחשף לעולם חדש שכולו התלהבות וגעגוע אין סופי להתדבק בה' ובתורתו. האדם בחופשיות בוכה, שר, מתרגש, צועק, מבטא את נהמת נפשו ומקבל על עצמו קבלות טובות. פסח הוא בבחינת 'כלים' כידוע, שזה נעשה על ידי סדר וארגון של הבית, שתיית ארבע כוסות ואכילת מצה.
זו עבודת הימים האלו שבין פורים לפסח. לקיים את מה שקראנו במגילה- "נזכרים ונעשים", להיזכר בקבלות הטובות ולתת להן מקום ממשי בתוך חיי המעשה, כל יום קצת, ולהיות מוסיף והולך.
הגמרא אומרת שבפורים קיבלנו את התורה מרצון (שבת פח, ע"ב), והכוונה היא שנתגלה הרצון של היהודי לקיים את כל התורה בשלמותה. אבל, כשחוזרים למציאות, יש פער גדול, ואז האדם עלול להתייאש, ליפול בדעתו ומתוך כך לא לעשות כלום.
כדי שלא נגיע למצב שיהיו 'אורות בלי כלים' כמו בבריאת העולמות הקודמים- רצונות מופשטים ללא חיבור לעולם המעשה, על האדם מוטל ללכת שלב אחר שלב. לא לקפוץ מדרגות ולא להגיד לעצמו 'או הכל או כלום', אלא לעשות את שלו לפי כוחותיו, וכפי שהתבטא רבי נחמן "גם מעט זה טוב".
עבודת ה' בהתלהבות, בהתרגשות וכמיהת הלב היא רצויה ונכונה. אך כדי שהאדם לא יאבד את האור כי טוב, עליו ליצור חיים של עשייה שנבנים וניזונים מאורות הקודש. כדי ש'האור אין סוף ברוך הוא' ימשיך להיות נוכח בחייך, תבנה לו 'כלים' בלימוד תורה ובקיום מצוות.
להמשך רעיון זה של 'שלב אחר שלב', אנו מוצאים בספר 'חסד לאברהם' להרב הקדוש רבי אברהם אזולאי זי"ע: "ובכל שנה ושנה שלשים יום קודם הפסח, השם יתברך עושה להם לישראל משא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה 'מעט מעט' שיעור חלק אחד משלשים בכל לילה, באופן שבליל פסח אינם נכנסים כלל ועיקר, וכולם פטורים ובני חורין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.