"היום בתניא" יום ד' י שבט
תניא לקוטי אמרים
פרק יט כולו
שנה מעוברת
⛳
הקדמה:
בפרק יט, נקבל "תוספת ביאור" אודות מהותה של האהבה המסותרת ה"על שכלית".
...
טבעה של הנשמה:
נאמר במשלי "נר ה' נשמת אדם" - שנשמת היהודי דומה לנר.
וכדוגמת אור הנר והאש שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, כדי להידבק בשרשו (למעלה, ביסוד האש שתחת גלגל הרקיע, כנכתב בספר "עץ חיים" מכתבי האריז"ל). כך גם נשמת האדם, שואפת להיפרד מהגוף (= להתעלות מענינים גופניים) ולהידבק בשורשה חיי החיים ברוך הוא.
ואף ששם היא "תתבטל במציאות לגמרי" (= תתבטל מציאותה הקודמת לגמרי). הרי שזוהי תשוקה טבעית, להתעלות ולהיכלל במקור (כטבעו של כל דבר להימשך אחר מקורו ושרשו).
...
ביטויי תשוקת הנשמה:
להרחבת הבאור נצין, כי תשוקה טבעית זו, באה לידי ביטוי:
א. בתנועה של חיוב - מה שכל אחד מישראל רוצה להידבק בשרשו.
ב. בתנועה של שלילה - מה שכל יהודי בטבעו, אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלוקות - ועד כדי כך, שגם אם בעבר הוא היה רחוק מיהדות, הוא יהיה מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', ולא לנתק את עצמו חס ושלום מעם ישראל ומאלוקיו.
....
* *למעונינים - תוספת באור לנאמר בהמשך הפרק
⛳
המאפין את צד הקדושה:
"וזהו כלל בכל סטרא דקדושה" - רבנו מוסיף, כי לא רק בנפש האלקית, אלא גם בכל ה"סטרא דקדושה" (=צד הקדושה). סמל הקדושה, הוא הביטול הנובע מהחכמה העילאה שנקראת "קדש העליון".
במקום שבו ימצאו החכמה והביטול, שם תימצא הקדושה.
ובמקום שבו הם נעדרים שם הקדושה לא תימצא - ואף אם יתבונן בגדולת הבורא ויגיע בשכלו להבנה נכונה, אם כל התבוננותו קשורה רק ב"בינה" ואין לה שום קשר עם הביטול (הנובע כאמור מהחכמה) אל הקב"ה, הרי שהבנתו הטובה אינה בגדר של קדושה.
...
המאפין את ה"סטרא אחרא":
מצב הפוך מה"סטרא דקדושה", שורר בקליפות ובסטרא אחרא (שמהם נמשכים נפשות אומות העולם). בחינת הביטול לאלוקות לא תימצא בהם - לא הביטול הנעלה המוגדר "ביטול במציאות", ולא הביטול המוגדר כ"ביטול היש".
ונצין, כי הבנה והשגה בנושאים של קדושה, אפשריים גם באומות. אבל הלימוד, לא יעורר אצל נבראי הקליפות את הביטול לה', מאחר וכח זה לא קיים אצלם.
וכידוע, היה זה ההבדל בין הרמב"ם ובין הפילוסוף היוני אריסטו: אריסטו, ככל שהבין יותר את המופתים על אחדות ה', הוא נהיה יותר "יש ומציאות" (המחשיב את עצמו). ואילו הרמב"ם, ככל שהבין והשיג יותר את משמעותה של מצוה חשובה זו, מצות אחדות ה', כן גדל ביטולו לה' והיה יותר שפל בעיניו.
...
הרשעים ופושעי ישראל:
אצל כל יהודי, נמצאת כאמור החכמה, "הכח מה", הכח שיש ביהודי להיות בביטול אל הקב"ה.
אלא שאצל "הרשעים ופושעי ישראל" (כל עוד שהם לא הועמדו בנסיון על קידוש ה', הרי ש) כח זה נמצא אצלהם כבגלות בתוך נפשם הבהמית ואהבתם הטבעית לה' "מסותרת ומכוסה (בהם) בלבוש שק דקליפה" - שממנה, נכנסת באדם רוח השטות לחטוא.
כדי לצאת ממצבו זה, צריך הרשע לעורר את אהבתו המסותרת לה' ולהוציאה מהגלות.
....
* *למעונינים - תוספת באור לנאמר בסוף הפרק
⛳
ראו זה פלא:
בתולדות עם ושראל, ראינו, שגם יהודים שהיו רחוקים כל חייהם מיהדות, הנה, כשנתקלו בדבר נסיון הקשור באמונה, הם מסרו את נפשם על קידוש ה' - כיצד איפוא ניתן להסביר תופעה זו?
מבהיר רבנו בתניא, כי אצל הרשעים ופושעי ישראל, אף שכחותיהם הפנימיים הנמשכים מהחכמה שבנפש, נמצאים בגלות בנפש הבהמית. הנה, עצם בחינת החכמה אינה יורדת לגלות, אלא היא בבחינת שינה בלבד ואינה פועלת את פעולתה בהם כל עוד שהם שקועים בתאוות העולם - ולהעיר מהשינה, זה יותר קל מאשר להוציא לחופשי את הנמצא בגלות.
וכאן נתקלים אנו בתופעה הבאה: כאשר האדם נעמד לפני נסיון רציני, נסיון בדבר אמונה שהיא למעלה מהדעת, נסיון שנוגע לעצם הנשמה של היהודי. הנה, עצם בוא הנסיון מעורר את עצם הנשמה של היהודי, את כח החכמה שבנפש (שמבחינת היחידה שבנשמה) שבה טמון כח האהבה המסותרת ומסירות הנפש של היהודי.
...
עם התעוררות כח מסירות הנפש אצל הרשע:
ועתה, עם התעוררות ה"שטות דקדושה" (= מסירות הנפש שלמעלה מטעם ודעת) אצל מי שהיה עד כה רשע, מתבטלים אצלו כל עניני השטות של הנפש הבהמית. וכל תאוות העולם הזה שנכשל והורגל בהם בעבר, מעתה, יוכל לא רק להתגבר עליהם אלא אף למאוס בהם.
ובמישור הרחב יותר, לאחר שהתעורר ברשע כח מסירות הנפש שבנשמתו. הנה, בנוסף לכך שהוא לא נכשל בנסיון, הוא גם פעל "שכל הקליפות יהיו בטלים ומבוטלים, והיו כלא היו ממש לפני ה'" וכהבעת ארבעת הפסוקים שרבנו מצטטם.
...
חבר נכבד:
*קראת ונהנית, העבר את "היום בתניא" לחבריך ולמכריך.
בתודה ובברכה!
הרב יקותיאל גרין כפר חב"ד
*לעילוי נשמת רעיתי היקרה מרת רחל ע"ה, נפטרה ז' שבט תש"פ, יהי זכרה ברוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.