דבר תורה לשבת שלח

מאת יהודי פשוט

 ברשות אדוני הגאון המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב מוהרח''ש שליט''א

וידבר ה' אל־משה לאמר: שלח־לך אנשים ויתרו את־ארץ כנען אשר־אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם:

והנה רש''י מפרש לך 'לדעתך' אני איני מצוה, אם תרצה שלח.. והוא מדברי ריש לקיש בסוטה: שלח לך אנשים אמר ריש לקיש שלח לך מדעתך וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו והיינו דכתיב  וייטב בעיני הדבר אמר ריש לקיש בעיני ולא בעיניו של מקום.. ורש''י מפרש שם: כלום יש אדם בורר- כלומר כלום היה השי''ת אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה.. והרמב''ן גם מביא את דברי ריש לקיש בגמ' סוטה ומזכיר את התנחומא על הכתוב שאמר:  שלח לך אנשים אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שלח לך אנשים, לא הייתה מן הקדוש ברוך הוא שילכו. למה? שכבר אמר להם הקדוש ברוך הוא, שבחה של ארץ ישראל, שנאמר: כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. ועד שהן במצרים אמר להם: וארד להצילו מיד מצרים וגו' (שמ' ג ח). והכתוב אומר: וה' הולך לפניהם יומם. ומה הוא אומר שלח לך אנשים?! אלא ישראל הן בקשו דברים הללו. שבשעה שהגיעו אל התחומים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש וגו' . באותה שעה נתקרבו כל ישראל לפני משה, שנאמר: ותקרבון אלי כלכם. זה שאמר עזרא: ולא שמעו אל מצותיך, וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך. וכן הוא אומר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים. והם אמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, שלא האמינו. וכן דוד אומר: לא שמרו ברית אלהים, ובתורתו מאנו ללכת . והייתי מתמיה בדברי רש''י מנא האי מילתא שהשי''ת אמר לעשות דבר ולא ציווה כי נתברר שיצאה תקלה מאותו דבר. הרי הקב''ה נתן את הבחירה לאדם בכל עניין להיטיב ולהרע, ואף בדברי התורה והמצוה אמר ביומא: אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה שהם כדברי הנביא הושע: כי ישרים דרכי יהוה וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם.. ועוד הייתי מתמיה כלום יעלה על הדעת שהשי''ת יצוהו בפרטי העניין שאינו מצוה כדברי הכתוב: איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם.  ועוד שלא מצאנו לשון לך (כמו קח לך או עשה לך או בלשון רבים ועשו להם בפרשה זו)  שציווה ית' בכו''כ מקומות בתורה שיהיה משמעו שאם תחפוץ עשה ואם לא תחפוץ אל תעשה.  והנה הקדים רבינו המלבי''ם להסביר בסיפור המרגלים כי מה שביקשו ישראל כפי שנאמר בתחילת ספר דברים: ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו־לנו את־הארץ וישבו אתנו דבראת־הדרך אשר נעלה־בה ואת הערים אשר נבא אליהן: ואמרו יתברך כאן: שלח־לך אנשים ויתרו את־ארץ כנען וגו' עניינים שונים לגמרי הם כמו לתייר (טורינג בלע'') ולרגל (ספיינג בלשונם). לתור משמעו כדרך התייר להכיר במעלות הארץ וברכותיה, ולחפור הוא עניין האוייב והמתנכל לדעת בחולשות הארץ על מנת שידע הכובש במקומות שיוכל לפרוץ אליה ולתפסה. ועל אף שפירש''י ותקרבון אלי כולכם שבאו בלא סדר ונימוס, וגם היה לו לחשוד מה עניין ההמון בדברים המסורים לראשי הצבא שחזקה עליהם שלא יסמכו על הנס שלא לצורך ויתפסו במיטב תכסיסי המלחמה, ובכל זאת הוטב הדבר בעיני מרע''ה כמו שנאמר שם: וייטב בעיני הדבר וגו.. על כן הלב נוטה לדרך שביאר הרמב''ן בבחינת חסורי מחסרא שהכתוב לא פירש את מה שהדעת נותנת שמרע''ה אמר לפניו יתברך את אשר ביקשו בניו ולבו נטה לעשות כרצונם, והוא יתברך ענהו שלך לך על דעתך כרצונך רק הטה עליו הדבר ואמר לו ויתורו את ארץ כנען (ולא יחפרו כדרך שביקשו) ועל אף שכבר הבטיחו יתברך בסנה ככתוב: וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי שילכו לראות ביופי הארץ ומעלותיה בעיני בשר כי לא תדמה ראית העין לשמיעה מפי נאמן למען יבואו אליה בשלמות שמחת הלב, אשר אני נותן לבני ישראל כי אין להם עסק בדרכי כניסתם לשם כי כל עניינם עד בואם לארץ המובטחת בדרכי הנס יהיו, והייתה עצת השם שהתרים את הארץ יהיו רבים ע''מ שבואם וצאתם מבלי שישגיחו בהם יהיה נסי, וגם מטבע הרבים שיהיו בהם גם כשרים כפי שנמצאו יהושע בן נון וכלב בן יפונה, וכולי האי אילו לא נתפשו בעצת נתנה ראש והוה מאי דהוה והוא רחום יכפר עון..  ועל מה שהקשה רבינו הרמב''ן, כי מה חטאו המרגלים באשר עד ויהס כלב ענו דבור דבור על אופנו בציד הדברים שהורה אותם מרע''ה לחקור, וכי ראוי היה להם לשקר? אמרתי בדרך צחות כי לו ישבתי לרגלי רבינו הייתי אומר לו: היא היא הנותנת שהרעים שבמספרי לשון הרע מטילים את זוהמת ארסם באופן שיוכלו לומר לאחר כך-יאך האב דאך קיין שלעכט נישט געזאגט.. וסימנך שכלב קפץ תיכף להכחיש את הרעות על השם משה וארץ חמדה שאמרו כלומר'שט מבלי שיאמרו רבר רע, ורק אז באשר אמרו כלב ויהושע את אשר אמרו חשפו אלה את פרצופם האמיתי כממרידים בו יתברך ובשלוחו. והנה בזוה''ק אמר: כדין כלב הוה בדוחקא אמר מה אעביד הא יהושע אזיל בסייעתא עלאה דמשה דשדר ביה נהירו דסיהרא והוא אנהיר עליה בצלותיה בגין דאיהו שמשא. מה עבד כלב אשתמיט מנייהו ואתי לגבי קברייא דאבהן וצלי תמן צלותיה. א"ר יהודה ארח אחרא נטיל ועקים שבילין ומטא על קברי דאבהן ואסתכן בגרמיה דהא כתיב ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. אבל מאן דאיהו בדוחקא לא אסתכל מדי. כך כלב בגין דהוה בדוחקא לא אסתכל מדי ואתא לצלאה על קברי אבהן לאשתזבא מעיטא דא:  ויקרא משה להושע בן נון יהושע..   ויספרו לו ויאמרו וגו'. אמר רבי חייא מ"ש הכא ויספרו ולא כתיב ויגידו או ויאמרו אלא כל חד אוליף מלה בלחודוי. ויגידו בכל אתר רמז קא רמיז בחכמתא והא אתמר. ויאמר אירה בעלמא. ויאמרו הרהורא דלכא. ויאמרו תפקידתא והא אוקימנא בכמה אתר. ויספרו פרישותא דמלה בכל אתר. באנו אל הארץ הלכנו מבעי ליה. אלא באנו עאלנא לתמן לההיא ארעא דהוית משבח בכל יומא והוית אמרת דלית דכוותה. וגם זבת חלב ודבש היא. רבי יצחק אמר מאן דבעי למימר כדיבא אמר מלה דקשוט בקדמיתא בגין דיהמנו ליה כדבוי. רבי חייא אמר (אלא) הכי אמרו עאלנא לההיא ארעא דהוית משבח לה כל יומא ואמרת דלית דכותה (וגם זבת חלב ודבש היא) וארימת שבחא על כלא ולאו הכי דהא זה פריה אתכלא חד מאינון זעירין קטפו. אמרו אי לדא אחסין קב"ה לישראל וסבלו כל אינון עקתין וליאותין הא בארעא דמצרים אית אתכלין ואיבין דארעא יתיר על חד תרין: אפס כי עז העם אורחיה דעלמא דאינון גברין מגיחי קרבא יתבין לבד לאסתמרא ארחין והכא אפילו אינון בני מתא תקיפין גבורין. והערים בצורות דאפילו כל מלכין דעלמא יתכנשו עלייהו לא יעבדון בהו פגימותא. א"ר יוסי כל מה דאמרי בלישנא בישא אמרו וקשיא מכלהו דכתיב עמלק יושב בארץ הנגב. לבר נש דנשכיה חויה כד בעאן לאגזמא ליה אמרי הא חויא הכא. ר' אבא אמר ודאי דא קשיא מכל מה דאמרי כלומר ההוא דאגח קרבא בכלא הא הכא זמין. ובאן אתר בארץ הנגב דהא הוא אתר לאעלאה ביה. מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם קביעו בכיה לדורות לעלמין בההוא ליליא, א"ר יוסי עיטא נסיבו על כלא לאפקא שום ביש. מאי על כלא על ארעא ועל קב"ה. א"ר יצחק על ארעא תינח. על קב"ה מנין. א"ל משמע דכתיב אפס כי עז העם מאן יכיל בהו כי עז העם דייקא. וכתיב עמלק יושב בארץ הנגב כדין גרמו כל האי כמה דאתמר ובעא קב"ה לשיצאה לון מן עלמא הה"ד ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו' ע''כ. ובילקוט שמעוני: אמרו ישראל: משה רבינו, נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם: למה? אמרו לו: שכבר הבטיחנו הקב"ה ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב, שנאמר: ובתים מלאים כל טוב, והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסין ולא נמצא כלום, נמצא דברו של הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו ויראו לנו את הארץ אין כתיב כאן, אלא ויחפרו לנו - ילכו ויעמדו על מה שחפרו בארץ, כיון ששמע כן נלכד בידן, שנאמר: וייטב בעיני הדבר, זהו שאמר הכתוב: וישימו באלהים כסלם. ועוד שם:  אע"פ שאמר הקב"ה למשה: שלח לך לא היה מן הקב"ה שילכו, למה? שכבר אמר להם הקב"ה שבחה של ארץ ישראל, שנאמר: כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה. וכן הוא אומר: כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו'. ועד שהם במצרים אמר להם: וארד להצילו מיד מצרים וגו' ולהעלותו אל טובה ורחבה. ומהו שלח לך? אלא הם בקשו הדברים הללו, שבשעה שהגיעו לתחומים, אמר להם משה: ראה נתן ה' אלוהיך לפניך את הארץ, באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה, שנאמר: ותקריבון אלי כלכם, זה שאמר הכתוב: וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאותיך. ואמר: וארון ברית ה' נוסע לפניהם, אלא אמרו: נשלחה אנשים לפנינו - שלא האמינו בתורתו. וכן אומר דוד: לא האמינו בתורתו. ועוד שם: כיון שאמרו למשה: נשלחה אנשים, התחיל משה עומד ותוהה: אמר: [אי] אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בהקב"ה, הלך ונמלך. ואמר ליה: כך וכך מבקשין בניך, אמר לו הקב"ה: הא אין זה תחלה להם, עד שהיו במצרים הלעיגו לי, שנאמר: זו לעגם בארץ מצרים למודים הן בכך! אני איני צריך, שנאמר: ידע מה בחשוכא. אלא אם בקשת, שלח לך לעצמך, שנאמר: שלח לך.. עוד שם:    ואל תשאל לו בשעת נדרו. אתה למד ממשה, כשאמר לישראל: שמעו נא המורים - נשבע הקב"ה שלא יכנס לארץ, שנאמר: לכן לא תביאו את הקהל, ואין לכן אלא שבועה, שנאמר: לכן נשבעתי לבית עלי. אמר משה: שעה של שבועה היא, איני צריך לדבר עכשיו, המתין משה [לסוף] מ' שנה, התחיל מתחנן: ואתחנן אל ה'. א"ל הקב"ה: עלה ראש הפסגה. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקולו. מנין אתה למד? מאדם שאכל מן העץ ונתקלקל, באותה שעה לא נגלה עליהם, אלא ויתפרו עלה תאנה, ואח"כ וישמעו את קול ה' אלהים. ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו. כשגלו ישראל לבבל, כתיב: ויקרא ה' וגו' לבכי ולמספד. בקשו מלאכים לנחמו, א"ל: אל תאיצו לנחמני. א"ל: אין אלו נחומין נאוצין הן לפני. המתין, כיון שעשה בהם מידת הדין וראה שאין אדם מנחם אותו התחיל אומר: נחמו נחמו עמי. ועוד שם: ויאחז צדיק דרכו - בשעה שאמר: אכנו בדבר, אמר ליה משה: תפוס מדתך תפוס אומנותך. (א"ל משה): כל הצדיקים תפסו כל אחד ואחד אומנותו: אברהם תפס את המלה. יצחק תפס את התפילה. יעקב תפס את האמת, שנאמר: תתן אמת ליעקב. יוסף תפס את החסידות, שנאמר: ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד. משה תפס את הענוה, שנאמר: והאיש משה ענו מאד.אהרן תפס את השלום, שנאמר: בריתי הייתה אתו החיים והשלום. פנחס תפס הקנאה, שנאמר: בקנאו את קנאתי, אף אתה תפוס אומנותך. א"ל: מה היא אומנותי? א"ל: רחמן, רחום וחנון ה', כשם שאתה למוד שמכעיסין אותך ואתה מאריך להם ומרחם עליהן, לכך נאמר:ועתה יגדל נא וגו' ע''כ.  ובסה''ק משך חכמה-ויהס כלב את העם אל משה עלה נעלה כו'. הענין, דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו מאלדד ומידד מתנבאים משה מת ויהושע מכניס, וראו כי משה לא מיחה בהם ולא גער עליהם, וא"כ להכנס בארץ מבצר ולהלחם עם עמלק, אשר כבר נכשלו בו ועם ענקים בלא משה, הלא יפלו כולם לפי חרב, ולכן השתיק כלב את העם, במה שיחסו את כל המופתים אל משה, כי אדרבא גדולת משה תלוי בכם, שכל זמן שהיו נזופין במדבר לא נתיחד הדבור למשה, ולכן אמר עלה נעלה בעצמינו בלא משה, כי אין משה סבה אצל השם לההנהגה הנסית, רק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה לההשגחה האלקית הפרטיית, וזה כי יכול נוכל לה. והוא שאמר ויהס כלב את העם במה שמיחסים הכל אל משה, זה לא תדברו ולא יעלה על לבבכם, כי רק במשה תלוי הנצחון והנסים, לא כן, רק עלה נעלה כו'. וזה שאמר יהושע ויאמר בזאת תדעון כי א' חי בקרבכם, פירוש, שלא תדמו, כי משה היה בקרבכם והוא עשה את כל הגדולות, רק כי האלדים, אשר הוא חי תמיד, ולא משה שכבר מת, וד' חי לעולמי עד ויכול להוריש מפניכם כו'. ולכן עד יהושע לא היה מי שקראו א"ח. ודו"ק.   והנה הדבור אשר נאמר שלא ע"י שליחות נביא לישראל יכולה להשתנות, אבל כיון שהמה טעו בזה שמשה הוא העיקר, ואם יבוא דור נולד וישכחו את אשר משה היה ילוד אשה והוליד בנים, ידמו באמת, כי הוא בעצמו אלקי ויטעו בו, כי הוא המסבב מערכות ומשדדם, לכן הוחלט בנבואה כי משה מת, כדי להוציא מלבבם הטעיות. לכן אמר בפ' דברים ויקצוף כו' גם בי התאנף ד' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם. שאין יכול לבוא כמוש"ב. ולכן לא היה יהושע יכול לדבר זה מפני שאומרים, שלכבוד עצמו הוא דורש, שהוא יכניסם לארץ ויבטחו עליו. ודו"ק.  כי חזק הוא ממנו. יתכן כי אמרו, כי דרך האיש המגודל בשפלות הרוח ובהכנעה בעבודת פרך, כי לא תתרומם נפשו להלחם בגוי אחר, ומכ"ש בגוי איתן ואמיץ (אם לא בהשגחה נפלאה), ויעוין דברי ראב"ע ע"פ ולא נחם כו', לכן אמרו, כי מלחמות עצומות כאלה בל יאות לדורנו רק לבנינו, שיהיו מגודלים בלא שפלות ועבדות, לכן אמרו כי חזק הוא ממנו ולא מבנינו. כיו"ב אמרו (ב"ב קכ"א) ע"פ דאיש ממנו לא יתן לבנימין כו' ודו"ק. ובבמדבר רבה על הכתוב: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי משל לאחד מושלך לתוך המים הושיט הקברניט את החבל ואמר לו תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים אף כך אמר לו הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" וכן הוא אומר: "החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך" "והייתם קדושים" בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים ואימתכם מוטלת על העובדי כוכבים פרשתם מן המצות נעשיתם מחוללים אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה ע"י יצר הרע אתם פורשים מן המצות לעתיד לבא אני עוקרו מכם שנאמר: ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' ע''כ ובהשמטות לסה''ק נועם אלימלך: ויאמר ה' כו' דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם כו'. נראה לפרש על דרך המוסר. דהנה "ציצית" הוא לשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים, דהיינו שציוה הקב"ה למשה רבינו ע"ה ללמוד את "בני ישראל" שיסתכלו תמיד "על כנפי בגדיהם", ר"ל בעשותם מצוות ה' שהמצוות נקראים "כנפי", כמו שמצינו באלישע בעל כנפים, וגם שהיא פורחת לעילא, ואמר הכתוב שיסתכלו תמיד על חסרונם מה שמחסרים וממעטים בעשיית המצוה מלעשותה בשלימות, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, דהיינו בעשותו מצוה בלתי אפשרי שלא יחסר בה קצת, וע"י שהוא מסתכל ורואה החסרון שחיסר במצוה, אזי יחרד לבו בקרבו וצעק יצעק לה', וה' ברחמיו וחסדיו הגדולים מעלה עליו כאילו עשאה כמצותה בלי שום חסרון, ו"בגדיהם" הוא לשון בגידה וחסרון, "לדורותם" ר"ל וגם יסתכלו תמיד בעולמות העליונים, "לדורותם" הוא לשון דירה, שעיקר דירתו של אדם הוא בעולמות העליונים, והיינו שיסתכלו תמיד ברוממות אל.. ובהמשך שם: וזהו "הכנף פתיל תכלת" ר"ל בעשות המצוה הנקרא כנף כנ"ל, תחבר לזה תשובה הרומזת לתכלת כנ"ל, דהיינו שתעשה המצוה בשני מדריגות, דהיינו שתסתכל בשפלותך וחסרונך שאתה ממעט בעבודתו, וגם שתהיה עם תשובה תמיד, "פתיל" הוא לשון חיבור מלשון צמיד פתיל. וזהו "תפילה לעני כי יעטוף", דהנה כתיב והאיש משה עניו מאוד, ראיתי כתוב שצ"ל עניו בוי"ו קטיעה, ור"ל שהתורה רמזה בזה שהיה עניו באמת כעני ושפל בדעתו, שלפעמים העניוות באדם הוא גאוה, דהיינו שמחשב בעצמו שהוא עניו שמדבר עם בני אדם שפלים וזהו גאוה גדולה, ולכן כתב במשה רבינו ע"ה עניו בוי"ו קטיעה כיו"ד, לרמוז שהיה שפל בעיניו כעני ושפל, וזהו "תפילה לעני" היינו העני והשפל בעיניו, "כי יעטוף" ר"ל שיתעטף ויקפול כל המדריגות ומעלות ומידות טובות שבו כאילו אינם בו, ואז כשיעשה בדרך הזה, אז תפילתו בוודאי רצויה ומקובלת לפני הבורא ב"ה יתעלה ע''כ ונסיים בדברי רבינו השפ''א שאמר: חז"ל דרשו וראיתם אותו על השכינה שמי שמקיים מצות ציצית זוכה לראות פני השכינה כו'. והסתכלות זה הוא כבוד מלכותו ית' שיש בכל דבר כדכתיב מלא כל הארץ כבודו. רק שהוא נסתר. והאמת כי ע"י הביטול להשי"ת בכל לב שכן ענין עטיפה בציצית וראיתם כפשוטו הוא להיות כל החפץ והסתכלות האדם רק לראות ולהכיר כבוד שמו עי"ז יוכל לראות זיו יקרי'. וכן איתא נחזי ביקרי' ויחזי לן סתרי' דאתאמר בלחישא. פי' שיש הארה גנוזה בכל דבר רק שנסתר כנ"ל. וע"י הביטול שנק' לחישא שמבטל כל ההרגשות להשי"ת כנ"ל חרש. ע"י זה מתגלה לו. וזה פירוש דאתאמר בלחישא. וז"ש וראיתם אותו הוא האות שיש בכ"ד שהוא עדות על השי"ת כמ"ש ז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו. וכל צבא שמים וארץ נק' צבאיו שהם אות על מלכותו רק שנסתר בעוה"ז כנ"ל. וזכרתם כו' מצות ה' ועשיתם כו' ולא תתורו כו' למען תזכרו כו' שגם קיום המצות צריך להיות על כוונה זו כדי להתדבק בהשי"ת ולזכור תמיד שנברא רק לקיום רצונו. שזכרון הוא דביקות כמ"ש במ"א. גם פי' ולא תתורו כו' יהי' כדי לזכור להתדבק כנ"ל כי יוכל בר שכל למאוס בעוה"ז מעצמו ואז"ל אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר רק אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש ולא תתורו כו' למען תזכרו כו'. וז"ש והייתם קדושים שהפרישה מגשמיות יהי' לאלקיכם כדי להתדבק בו כנ"ל. כי באמת מה שבכח איש ישראל למאוס בגשמיות הוא ע"י שהוציאנו ממצרים כו' וזה שאמר אני ה' כו' הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו':   ולא תתורו כו' עיניכם. ברש"י ב' מרגלי הגוף כו'. וזה דבר גדול להיות נמשך תמיד אחר הפנימיות שלא לתור אל הסתכלות החיצוניות שנראה לעיני בשר כך או כך. רק להיות בטל אל השי"ת להסתכל רק מה שהשי"ת צוה להסתכל. והוא חיותו ית' שיש בכל דבר. ובאמת גם חטא מרגלים הי' חסרון אמונה כמ"ש אא"ז מוז"ל ע"ש. כי ודאי הי' נראה לעיני שכלם שאין בכחם לכנוס שהרי באמת לא נכנסו. אבל אם היו מאמינים ומבטלים הסתכלותם לרצון השי"ת הי' זה עצמו מסייע להם לצאת מהטבע כמ"ש הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך כו' דכתיב בי' והאמין כו'. וז"ש למען תזכרו שהוא המשכה ודביקות בחיות הפנימי הרי לא נאמר תזכר אותם. והי' קאי על המצות כמ"ש ועשיתם. ויש לפרש תזכרו להיות כל האדם דבוק בחיות הפנימי וזה ענין זכירה ועי"ז ועשיתם. ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת ע"י חטא או משפלות עצמו. כל זה רק מבחוץ והוא עצת יצה"ר. אבל צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת. וע"י שיודע שגם חיותו מהשי"ת ונמצא יש לו דביקות בהמצוה כי תורה ומצות הם חיות כל העולם וכ"כ הם חיינו: יי. ובמשנה עקביא ב"מ. הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת מטיפה סרוחה. והלא נשמת האדם גבוה וכל אדם מישראל אומר בכל יום אלקי נשמה כו' טהורה היא. אך כי כפי מה שיודע שגופו וגשמיות שלו הוא טיפה סרוחה וממילא מבטל כל החיות להשי"ת שהרי יודע ומבין כי חיותו ממנו שהרי [*איננו חי] בלי נשמת ה' שנותנת חיים בכל רגע כמ"ש נותן נשמה לעם עלי' וכתיב יוצר רוח אדם בקרבו. ע"י זה יודע ג"כ שנשמתו גבוה והוא בבחי' אין ג"כ. ועי"ז לא בא לידי עבירה כשכל חיותו דבוק בראשית החיות שבא מהשי"ת כנ"ל. וכן במדרש למען תזכרו כו' משל לנטבע שנותנים לו חבל ואומרים אם תניח אין לך חיים כו' ואא"ז מוז"ל רגיל לומר מאמר זה כי התורה נותנת חיים למי שיודע שעיקר החיות רק מהתורה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. וכפי מה שיודע שאין לו חיות כלל מצד עצמו יוכל להתדבק בחיים טובים שבא מהתורה כנ"ל. וכן כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו כנ"ל ע"י שאינו נמשך אחר תאות לבו שיודע שהכל רק מהשי"ת יוכל לקרב עצמו לדביקות אמת. תזכרו ועשיתם כנ"ל ע''כ .   ונחתום בשיר נאה לפרשת שלח שכתב רבי ישראל נג'ארה ( המשורר האלקי שחיבר זמר יה ריבון עלם ועוד) ויש בו מבחינת חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני, כי יהפך צווי שלח לך אנשים מישראל לאביהם שבשמים: יָ-הּ הָאֵ-ל מוֹשִׁיב יְחִידִים / מוֹצִיא אֲסִירִים חָפְשִׁים קַבֵּץ עֲדָרִים נְדוּדִים / וּפְקוֹד אֶת-צֹאן קָדָשִׁים--עַד-אָן יִהְיוּ לַעֲבָדִים / וְלִשְׁפָחוֹת נִכְבָּשִׁים- -אֵ-ל רִאשׁוֹן, לִפְדוֹת צֹאן / שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים  א-ל ראשון..///  שָׁלַחְתָּ מִקֶּדֶם תָּרִים / לָתוּר אֶרֶץ וְצִמְחָהּ--עַתָּה קֶרֶן עַמָּךְ תָּרִים / קוּם לָתוּר לוֹ מְנוּח--וּזְכוֹר בְּרִית בֵּין בְּתָרִים / אֶל-עַם מִטּוֹב נוֹאָשִׁים.. א-ל ראשון /// רְאֵה גוֹאֲלִי חַי, כִּי פוֹר / הִתְפּוֹרְרָה תוֹחַלְתִּי--וְכִמְעַט חָדְלוּ לִסְפּוֹר / רֻבֵּי שְׁנוֹת גָּלוּתִ-- אָנָּא תֵן נַפְשִׁי כְצִפּוֹר / נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים. א-ל ראשון.. /// אֶל-אֱ-לֹהַי אֲשַׁוֵּעַ / עַד אֲשֶׁר יִשְׁמַע קוֹלִי-- יָשִׁיב עָיֵף וְיָגֵעַ / לִדְבִירִי וּלְהֵיכָלִאֶל-- צִיּוֹן אֶהְיֶה נוֹסֵעַ / בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִישִׁים.. א-ל ראשון ///