הפילוג בגור - מהיכן נובעת שנאתו של הרבי הנוכחי למשפחת ה'פני מנחם' - והאם ה'פני מנחם' הורעל למוות?

התחייבות הפני מנחם לשמור על כבוד ילדי הרבי הנוכחי

הפילוג בגור

כדי להבין לעומק מה פשר השנאה העזה, ולקבל קצת מושגים על המלחמה הקשה אותה מוביל הרב יעקב אריה אלתר (אדמו"ר מגור נדל"ן) מול בן דודו הרב שאול אלתר (ראש הישיבה, גור תורה), חייבים לדעת קצת היסטוריה על החצר המעטירה 'חסידות גור'. ואז אולי נוכל לקבל פרספקטיבה אחרת על כל המתרחש.

השושלת:

האדמו"ר הראשון בתולדות חסידות גור (ע"ש עיירה בפולין) היה הרב יצחק מאיר אלתר, (חידושי הרי"ם) בנוסף על גאונותו ומידותיו הטובות, סבל מייסורים רבים ובניו נפטרו לו בחייו, ובשל כך נכדו הרב יהודה אריה לייב אלתר (שפת אמת) – שהיה למדן מובהק וגאון אדיר- המשיך את שלשלת האדמורו"ת ומילא את מקום סבו.

לאחר פטירתו מילא את מקומו בנו הרב אברהם מרדכי (אמרי אמת).

את מקומו של הרב אברהם מרדכי שנפטר סמוך לקום המדינה, מילא בנו הרב ישראל (בית ישראל) שנפטר (תשל"ז- 1976) מבלי להשאיר יורש אחריו, מאחר ושיכל את כל ילדיו בשואה.

המשיך אחריו אחיו, הרב שמחה בונים (לב שמחה) שנפטר בשנת תשנ"ב (1992).

בשלב הזה נותרו שניים: הרב יעקב אריה, בנו של הרב שמחה בונים, ומולו דודו המבוגר, בן לאדמור ה'אמרי אמת' - הרב פנחס מנחם (פני מנחם).

הספקות לגבי הממשיך ב-1992:

לרבים בחסידות היה ברור כי הממשיך הבא יהיה בנו של הרבי הנפטר - הרב יעקב ארי'. אבל הרב יעקב ארי' חשש להיכנס לנעלי אביו וסביו, ובצדק. היו לכך כמה סיבות:

1.       למדנות וכישורים: אדמו"רי גור לדורותיהם היו ידועים בלמדנותם, ומודל לחיקוי והערצה. הדוגמה הבולטת לכך היא הספר 'שפת אמת', ספר למדני גאוני, שמקובל עד היום גם בקרב הציבור הדתי-לאומי וגם בעולם הישיבתי הליטאי. הרב יעקב אריה, שלמדנות וכישרונות מעולם לא היו הצד החזק שלו, קבל רגליים קרות למחשבה שייאלץ להיכנס למשבצת למדנית.

2.       כושר דיבור ורטוריקה: אדמורי גור הקודמים היו כריזמטיים, וניחונו ברטוריקה טובה. הם יכלו לרתק קהלים גדולים במילותיהם. הרב יעקב אריה מתקשה בכך. עד עצם היום הזה לא נשא דרשה פומבית של יותר משתי דקות. גם אז, מדובר על צירופי ביטויים ופסוקים עם מסר שאינו מחדש.
(לוותיקי החסידים, עדיין זכורות דרשותיו הראשונות בתחילת דרכו. מהר מאד הפסיק לנאום ברבים. בהמשך קיבל חתנו של הרבי, שמעון רוטשטיין, את תפקיד כותב הנאומים. רוטשטיין מכין דפים מלאים דרשות ואמרות חסידיות, הרבי נושא דברים בקצרה, ואחר כך מפיצים לציבור את הדפים המלאים. התמימים שבהם מאמינים כי בשיחה של שתי דקות, הקריא הרבי 3-4 דפים מלאים. לחכמים יותר, מסבירים כי זוהי הפרשנות המלאה, ואליה התכוון האדמו"ר כשדיבר בקיצור רב. חסידיו ומאמיניו מסבירים כי 'הוא ממשיך את דרך קוצק',  הידועה בשנינותה ובקצרנותה. מתנגדיו טוענים כי קצרנות יש כאן, אך שנינות ועומק לא).

3.        המתחרה: הדוד, הרב פנחס מנחם, כבר היה ידוע אז כלמדן גדול. הוא עמד בראשות ישיבת 'שפת אמת', נחשב לאיש אציל וותרן והיה אהוד מאוד על הציבור, ולא רק חסידי גור.

הרב יעקב ארי' חשש כי חלומו לכבוש את ראשות הפסגה, ולהפוך למנהיג הבא, לא יוכל להתגשם כך, מול מעלותיו של דודו, כישוריו ויכולותיו, לעומת אישיותו הקפדנית, המסוגרת והשתקנית שלו-עצמו. 

איום נוסף על הרב יעקב ארי', היה הדור הבא. בניו של דודו, הרב פנחס מנחם, היו מבריקים ומוכשרים כל אחד בתחומו, וידועים בציבור כאנשי חינוך. ילדיו שלו-עצמו לא התבלטו בכשרון מיוחד. הציניקנים יטענו כי חלקם ירשו את הגנים מצד סבתם, אמו של הרב יעקב אריה, יוטא הענא, שאובחנה כסובלת ממאניה-דיפרסיה. גם אחותו היחידה, רבקה, הייתה מאותגרת נפשית. 

הוויתור ב-1992:

לאחר שקלול הנתונים, בצעד שנחשב על ידי חסידיו לוויתור אצילי, הסכים הרב יעקב אריה לוותר על ההנהגה, ולתת לדודו המבוגר לרשת את כס האדמו"ר, תחת שני תנאים נוקשים:

1.       הדוד, הרב פנחס מנחם, יתחייב לכבד את אחיינו ואת כל בניו וחתניו, לתת להם מקומות ב'טיש' וכיבודים שונים, לפחות כמו בניו שלו. והעיקר - יתחייב שאחרי מיתתו, הוא מעביר את ההנהגה לאחיינו הרב יעקב אריה.

הרב יעקב אריה לא הסתפק בהבטחות בעלמא. תחת לחץ כבד, הוחתם דודו המבוגר על 'כתב התחייבות' בו הוא מבטיח את כל הנ"ל. 

2.       מתוך כל ההכנסות ודמי פדיון נפש (כספים שייכנסו מהחסידים לטובת האדמו"ר) שיקבל הרב פנחס מנחם במהלך שנות כהונתו, יופרשו 50% לטובת האחיין הרב יעקב אריה.

כמעט ארבע שנים ישב הרב פנחס מנחם על כסא האדמורו"ת. בשנת תשנ"ו - 1996, הוא נפטר באופן פתאומי, בגיל 69.5, למרות שהיה אדם בריא ללא כל מחלות רקע. (לא מעט אנשים מאמינים, עד היום, כי ה'פני מנחם' הורעל למוות. ולא קשה לנחש ע"י מי.)

להמשך כנסו כאן:

 

ההנהגה, מ-1996 ואילך:

כעת הגיעה שעתו הגדול של הרב יעקב ארי' למלוך על כלל המוסדות, ולבצר בחסידות גור את שלטונו, שלטון ללא מצרים.

צעד ראשון: סגירת כל הישיבות החזקות והלמדניות של החסידות. הסיבות מובנות. ההצדקה למהלך הייתה בטיעון, שלדעתו צריך ללמוד יותר חומר ובדרך פשטנית (בקיאות), בשונה ממה שהיה נהוג עד אז בגור (ונהוג עד היום בכל היהדות החרדית…) ללמוד גמרא בעיון, עם פחות הספק אבל הרבה יותר עמקות והתבוננות.
כתוצאה ממהלך זה, צעירי החסידים הפסיקו ללמוד ולעיין בספרים שהיו מקובלים בדור הקודם, כמו 'נועם אלימלך' 'שפת אמת' 'קדושת לוי', כיוון שהאווירה בישיבות עודדה רדידות ושללה התעמקות ונסיונות להבין. גם בחופשת הקורונה, כאשר הרב נחמיה אלתר, בן הרבי, הקליט הוראות לבחורים, הוא הורה להם ללמוד 'דברים קלים': מדרש, הלכה, גמרות קלות… המגמה המוצהרת היא שאנשים לא יפעילו את המוח יותר מדי.  

עד היום סגר הרב יעקב אלתר כבר שבע ישיבות שונות, כל פעם בתירוץ אחר. בין הישיבות הראשונות שסגר הייתה ישיבת 'שפת אמת', שבעיניו מסמלת את הדור הישן. לא קשה לנחש למה נסגרה הישיבה: בראשה עמד בן דודו, הרב שאול אלתר, שמילא את מקום אביו ה'פני מנחם' בראשות הישיבה. עוד קודם לכן, נסגרה ישיבת חיפה, בראשה עמדו הרב שאול אלתר והרב מנדל שפרן. תירוצים היו הרבה, אמת הייתה אחת: רבני הישיבה היו 'תותחים', שהאפילו עליו. והחמור מכל, הם חינכו דורות של תלמידים לחשוב, לשאול, להתעמק להבין. 

בישיבות שנותרו בחסידות גור, ההוראה המוצהרת – עד היום – היא ללמוד בלי להעמיק. לדלג על קטעים קשים. ללמוד בעל פה טקסטים, בלי לשאול שאלות או לנסות להבין. מעודדי השיטה טענו כי זו שיטה מצליחה ומיוחדת ו'כל הקהילות עוד יבואו להעתיק אותה', אך בינתיים שום קהילה עדיין לא חיקתה את הרעיון. מי יודע, אולי בעתיד.

צעד שני: שליטה ברכוש. אט אט, במשך שנים, הורה הרב יעקב אלתר לכל גבאי ומנהלי המוסדות, להעביר את הנכסים תחת שליטתו. (להעבירם לעמותות שבשליטתו, או למנות בעמותות הקיימות את נאמניו שינהלו את הנכסים הלכה למעשה).

מדובר על בתי כנסת, ישיבות ומוסדות וותיקים, שלא היו שייכים לו כלל, ולא הוא הקים אותם או תרם לאחזקתם. כך עברה עמותת 'אגודת בית הכנסת חסידי גור ירושלים' שינוי שם, והפכה תחת הנהגתו של הרבי ל'המרכז העולמי של חסידי גור'. נאמניו מונו בה לחברי ועד, ומטרות העמותה המקוריות, שהיו 'להחזיק, לקיים ולנהל בית כנסת', שונו, וכיום הן, בין היתר "ליישם את דרכו, שיטתו, מורשתו ועקרונותיו של כ"ק אדמו"ר מגור רבי יעקב אריה אלתר שליט"א, ועפ"י הדרכתו והנחיותיו". 

אט אט נדרשו גבאים ומנהלים מכל רחבי הארץ להעביר את הנכסים והשליטה לידי האדמור (באמצעות נאמניו. מעולם לא חתם או נרשם בשמו, על מהלכים כאלו). מי שניסה להתנגד, סומן כמורד. המורדים סבלו מהתעמרויות והצקות. כל הדרכים היו כשרות למשימה. 

הדהוד קלוש למהלך הכבד, ניתן לראות לדוגמה בדוחותיו של 'המרכז העולמי':

עמותה תל אביבית 'החליטה' להעביר את כל כספי התמורה ממבנה בית הכנסת שלהם, נכס יקר במרכז תל אביב, ל'מרכז העולמי של חסידי גור' בשליטת נאמני הרבי. עוד לפני פירוק העמותה התל אביבית, כבר הועברו כל יתרות המזומנים שלה ל'מרכז העולמי'.

הצייתנים, הפכו לעוד שורה בספרי החשבונות. המתנגדים, הפכו לסיפור טראגי. כמו אותו מנהל ישיבה ירושלמית, שסיפורו היה לתמרור אדום מול כל מי שחשב שלא לציית לאדמו"ר. אותו מנהל עמל במשך שנים לבסס את ישיבתו ולהשיג לה תרומות ובניין. הוא אף נטל על עצמו ערבויות אישיות לחובות הישיבה. 

כשהגיעה אליו הדרישה להעביר את הרכוש על שם האדמו"ר ועמותותיו, סירב אותו מנהל. הוא טען שאין כל צדק והגיון בדבר, אבל טענותיו לא עניינו איש. (ייתכן וחסידי הלימוד השטחי לא הצליחו להבין לוגיקה עמוקה כזאת). המנהל סומן מיידית כ'מורד' באדמו"ר, ומאותו רגע סבל מהתנכלויות קשות מצד החסידות. בחורים ואברכים נשלחו להציק לו בבית המדרש, ולערוך לו שיימינג מול אלפי אנשים. הוא סבל מפגיעות פיזיות ומקריאות גנאי מאורגנות מולו, כאשר הגיע לבית המדרש. (יצוין כי רב בית המדרש של גור, ניסה למחות נגד הפורעים, אך לא הצליח).

הסוף היה מהיר וקשה. המנהל אולץ להתפטר מחברותו בוועד הישיבה, ולהישאר עם חובות כבדים. לאחר סדרת התנכלויות והצקות, חלה מרוב צער. "הוא חולה מעוגמת נפש", שבו רופאיו ואמרו למשפחתו הדואגת. אחרי תקופה קצרה, נדם ליבו. 

המטרה הושגה: מתנגד השלטון חוסל. 

אחרים לא העזו להתנגד עוד.

המאבקים בארצות הברית

לאחר שהושגה הצלחה ברישום הנכסים והעברת השליטה בארץ, עברה המערכה לארצות הברית. גם שם, דרש הרבי ממנהלי המוסדות להעביר לשליטתו את הנכסים, ו/או לרשום אותם בעמותות שבשליטתו. אבל את מה שציפה לו מעבר לים, איש לא שיער מראש. האמריקנים נערכו לקרב בלימה.

המוסד הראשון שאותו סימן האדמו"ר היה חיידר (בית ספר לבנים) 'יגדיל תורה'. מנהלי המוסד, ברוב חוצפתם, סרבו לקבל את דרישותיו של האדמור. 'יגדיל תורה' מחזיק בניין יקר מאוד בבורו פארק. אנשי הקהילה בדור הקודם קוששו דולר לדולר כדי לקנותו בשלבים. חברי הקהילה של היום עוד זוכרים את אבותיהם עורכים ערבי תה ומגייסים כספים כדי להשלים את קניית הבניין. הם לא ראו שום סיבה להעביר את המוסד - והבניין שבחזקתו - להנהלת החסידות בארץ. 

גם אחרי לחצים ארוכים וקשים, לא הסכימו מנהלי 'יגדיל תורה' להיכנע. המוסד נשאר בשליטתם. אבל האדמו"ר מגור לא ויתר. בנסיון לרוקן את 'יגדיל תורה' מתלמידים ולרושש אותו, פתח חיידר - בית ספר חדש לבנים, הידוע בכיניו 'נייע חיידר' (בי"ס חדש). 

נאמניו של הרבי קראו להורים האמריקאיים להוציא את ילדיהם מ'יגדיל תורה' הסרבן, ולהעבירם לחיידר החדש בראשות האדמור.  הטיעון היה כמובן רוחני - הרבה מאמהות הילדים של 'יגדיל תורה' הולכות בגרביים שחורות שאינן צנועות, ובפאות ארוכות מדי. הן גם נוהגות ברכב. לכן על ההורים להעביר את ילדיהם למוסד החדש וה'טהור'. (בסוגריים ניתן לציין, שבכל המהלכים שתוארו לעיל, היו טיעונים 'רוחניים' ו'דתיים', לכל דרישה שהגיעה מצד האדמור. כך היה קל יותר להוקיע את הסרבנים כ'פושעים', מול הרבי שדואג לרוחניות ולדת).

אבל בשונה מהחסידים בארץ, האוכלוסיה בארה"ב יודעת לעמוד על שלה. מרבית ההורים סירבו להעביר את ילדיהם לביה"ס החדש. 

בשביל הרבי מגור זו הייתה חוצפה שלא ניתן לשאתה. הוא עבר למהלך הבא, עם פול גז: הקמפ. 

אחד המוסדות בניו יורק הוא 'קמפ' לילדי חסידי גור. בכל קיץ יוצאים הילדים אל שטח הקמפ בהרי הקטסקילס, לחופשת קיץ מורחבת ומבוקרת. מנהל הקמפ, דוד ברלינר, השקיע בשטח ובמבנים סכום של כ-5 מיליון דולר, במהלך השנים.  

בקיץ תשע"ט- 2019, הגיעה אל ברלינר דרישה בלתי מתפשרת: עליך להעביר את הקמפ לשליטת האדמו"ר. ברלינר התנגד והזכיר את הסכומים האדירים שהשקיע במקום. חסידי גור החלו להטעימו מנחת זרועם הטרוריסטית, וברלינר בתגובה פנה לרבני ניו יורק, וביקש מהם להתדיין על הנושא בדין תורה, כנהוג. הוא קיבל על עצמו לקיים את פסק ביה"ד. 

אבל האדמו"ר מגור לא רצה דיון בבית דין. הוא רצה את הנכס ומיד. טרור כבד הופעל נגד ברלינר, שהגיע באותם ימים לארץ לנישואי בנו. הפגנות שהידרדרו לאלימות נגד משפחתו, זריעת הרס ונזקים בדירה בה התארח. אוטובוסים של אברכים מוסתים מערד הוסעו לירושלים, פורקים את מטענם האנושי מול הדירה החילופית ששכר ברלינר, מפגינים בצעקות ושרים 'מחה תמחה את זכר עמלק'. באחת הפעמים האלו, חולץ ברלינר תחת חיפוי משטרתי משמחה משפחתית, לאחר שנשקף איום לחייו מהמפגינים נגדו. 

האשמה - "הוא לא הסכים להעביר את המתחם לרשות האדמו"ר"...

מבחינתם של אותם מפגינים, כל מה שהאדמו"ר אומר, קדוש. ואם מישהו נתבע להעביר נכס לחזקתו, עליו להעבירו ומיד. 

ועדיין, עמד ברלינר במריו. הוא סירב להעביר את המתחם, וביקש דיון בבית דין, בו יתבררו הזכויות שלו בנכס. 

בשביל האדמו"ר מגור זה היה יותר מדי. הוא ציווה על רבני החסידות להוציא חרם על ברלינר. 

ועדיין עמד ברלינר על זכויותיו, ולא הסכים להעביר את הנכס לרשות האדמו"ר. 

ביום ו' בתמוז תשע"ט, הופתעו קירות ירושלים לגלות מודעות אזהרה מפני 'פדופיל', כביכול, עם תמונתו הצבעונית של ברלינר וכתובתו בארץ. חסידות גור לא תבחל בשיימינג שקרי, כדי להעניש את מתנגדיה. 

באותו יום פנה ברלינר לרב שאול אלתר, בן דודו של האדמו"ר, וביקש עזרה. 

באותו יום, לראשונה, הרב שאול אלתר שבר 23 שנות שתיקה.

במשך השנים, דחקו נאמניו של הרבי את הרב שאול לשולי-השוליים. סגרו לו את הישיבה, אסרו עליו להיות בקשר עם התלמידים, הותירו את תפקידו כ'ראש ישיבת שפת אמת' – ריק מכל תוכן ממשי. ואם חשב לפרוץ אל מחוץ לגבולות גור, הבהירו לו שליחי הרבי כי עליו לקבל מהם 'אישור'. כך, כשהוזמן הרב שאול אלתר לשאת דברים בכנס סיום השס במדיסון סקוור גרדן, בפני 22,000 חוגגים, הודיע לו הרבי מגור כי עליו לבטל את הנסיעה, לא להשתתף ולא לנאום.

אבל גם לשתיקה בת 23 שנים, הגיע הסוף. באותו יום, ו' בתמוז תשע"ט, ( 9 ביולי 2019), הוציא הרב שאול אלתר מכתב. בשמו ובחתימתו. (בניגוד לכל הוראות האדמו"ר, שנאמרות תמיד באנונימיות, ללא שום תיעוד, וכביכול 'שלא בשמו').  הרב שאול אלתר כתב שני דברים פשוטים במכתבו. 

1. ברלינר מוכן לגשת לדיון על הזכויות בנכס, על פי דין תורה, בבית דין מסודר. 

2. טרור ואלימות הינם מנוגדים לדרך התורה והחסידות. 

בשביל הרבי, הרב יעקב אריה אלתר, המכתב היחיד הזה היה מכתב אחד יותר מדי. לא די בכשלון בהשתלטות על 'יגדיל תורה' האמריקאי, ובסירוב של מנהלי הקמפ להעביר את הבעלות - מתברר שיש לחוצפה האמריקאית תומכים גם בארץ, שמעזים לטעון כי לאדמור אין זכות לקחת נכסים בכוח ציוויו, ועליו להידיין כאחד האדם בבית דין. 

החוצפה גדלה, כשהרב שאול אלתר העיז, לראשונה מזה שנים רבות, להתנגד בקול לטרור ולאלימות. הרי ידוע בחסידות גור, כי בשביל כבוד הרבי מותר לעשות הכל: להרביץ, להתעלל, לפגוע. אין דין ואין דיין ואין תורה ואין מצוות ואין אלוקים. והנה בא מישהו ומכחיש זאת, טוען שאסור לנהוג באלימות... זהו זלזול ברבי שלא ניתן לשאתו. 

הרב שאול אלתר סומן מיידית כ'מורד', ונאמני האדמו"ר פתחו בצעדים מעשיים לדחיקתו החוצה מהחסידות. (במשך השנים, נרדף הרב שאול אלתר 'על אש נמוכה', כאשר כלפי חוץ נותנים לו מקום בבית המדרש, אך למעשה - מצרים את צעדיו כל הזמן, ומאיימים על תלמידיו שחפצו בקרבתו).
בשמחת תורה תש"פ הפך הסדק לשבר, שיהיו שיאמרו שלא יאוחה עוד לעולם. הרב שאול אלתר קיים תפילות נפרדות עם מאות נאמניו. האדמור ששמע על הכוונה לקיים את התפילות הנפרדות - השתולל, ופרסם בכל הריכוזים של חסידות גור בארץ, כי מי שיתפלל עם בן דודו - נחשב ל'מקעקע דת' ויושלך מכל המוסדות. למרות זאת, הגיעו מאות חסידים לתפילות עם הרב שאול, ולהקפות השניות שנערכו במוצאי החג.
במשך החורף המשיכה סאגה של מלחמה מטורפת מצד החסידות (כ-10,000 בתי אב) מול מאות המשפחות שבחרו לפרוש ממנה. הכל היה כשר במלחמה הזו. פיטורים לא חוקיים, הסתות, הכפשות, השמצות, מכות, יריקות, החרמות, ליבוי סכסוכים בתוך משפחות - והכל בעידוד ובגיבוי מוחלט של 'הוועדה', הצוות שמנהל בפועל את חסידות גור.

לפורשים לא הייתה שום דרישה מיוחדת. הדבר היחיד שרצו היה - ללכת. פשוט ללכת. אבל החסידות הגדולה בארץ, נטרפה דעתה כשהבינה שיש מישהו שרוצה לעזוב אותה. היא לא הייתה מסוגלת להשלים עם הרעיון, והשתוללה כמו מטורף פצוע. עד היום היא משתוללת.

והפורשים? מתוך הקהילה החדשה שהקימו לעצמם, מברכים על הרגע בו זכו להפרד מחסידות גור הדיקטטורית, שגם ספר שלם לא יספיק לספר על מעלליה.