(תחילת פרק ח)
המאכל האסור:
הדבר האסור באכילה, בנוסף לכך שחיותו היא מג' הקליפות הטמאות, חיותו גם "אסורה" וקשורה חזק בידי ה"חיצונים". עד כדי כך, שגם אם יאכל האדם בשוגג מאכל זה לשם שמים, ואף למד והתפלל בכח אכילה זו, לא תעלה החיות שבמאכל לקדושה.
דבר זה הוא נכון, בין במאכלים האסורים מהתורה (שהחיות שבהן היא מג' הקליפות הטמאות מתחילת הויתם). ובין בדברים האסורים באכילה רק מדרבנן (שבתחילה הם היו מקליפת נוגה, ורק משעה שחכמים אסרום באכילה הוחלפה חיותם מנוגה לקליפות הטמאות).
...
יצרי הרע שונים:
היות שחיות המאכל האסור שונה מחיות הדבר המותר, לכן גם הכחות הנפשיים הנמשכים למאכלים אלו שונים הם.
למאכל האסור (שחיותו אסורה וקשורה בידי ה"חיצונים"), מתאוה בטבעו יצרו הרע של הגוי (שנפשו היא מג' הקליפות הטמאות). ואילו יצרו הרע של היהודי (שנפשו היא מקליפת "נוגה"), הוא מטבעו נמשך רק אל הדברים המותרים (שגם באכילתם למלא את תאותו, ירידתם אל הקליפות הטמאות היא רק "לפי שעה").
...
כשהיהודי מקלקל את יצרו הרע:
אז איך זה קורה שיהודי נמשך ומתאוה לדברים האסורים, שהמשיכה הטבעית אליהם, היא כאמור על ידי יצר הרע של גוי?
נראה, כי היהודי שנכשל ואכל מאכל כשר למלא את תאותו, בהורידו את חיות המאכל הכשר "לפי שעה" אל הקליפות הטמאות. הנה, בינתים גם נפשו הבהמית (אף שהיא מנוגה) נטמאה בטומאת "שד משדין נוכראין" (בטומאת היצר הרע של אומות העולם) - ולאחר שהוא קלקל את יצרו הרע, לא פלא שגם הוא כבר יכול להימשך אל הדברים האסורים.
...
חבר נכבד:
קראת ונהנית, העבר את "היום בתניא הלאה, לחבריך ולמכריך.
בברכה!
הרב יקותיאל גרין מחבר באור התניא "משכיל לאיתן" ועשרות ספרי "חסידות לעם"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.