מרן האדמו"ר הרי"ף: עד שישלים האדם את מעשיו וכל מחשבותיו יהיו סולת טהורה

אנו מקפידים לכתוב דברים אשר מרגישים בהם פגם בנפשי, וכאשר כותבים את הדברים, משתדלים לעשות תשובה, ולהגיע עד דכדוכה של נפש, בדמעות ובשברון הלב גדול. וכל דבר שיוצא לכלל בני החבורה בכתב, אלו דברים שאנו עובדים על עצמנו להתחזק בתשובה, ולתקן את מעשי, ומשתף אני את בני החבורה, שאף הם יחשבו, וכך יחד תהיה תשובת רבים. ואל גדול לא ימאס תשובת רבים.

מובא בזוהר הקדוש (תולדות קלז) ״ויעתר יצחק לה׳״ מהו ויעתר ? דקריב ליה קרבנא, וצלי עלה. פירוש הדברים שיצחק הקריב קרבן עולה. וצריך להבין, יצחק אבינו פה עומד ומתפלל ומבקש בתחנונים מהקב״ה להפקד בבנים. אם כן, מדוע צריכה התורה לגלות לנו שהקריב עולה ? מה הקשר של קורבן עולה, לבקשתו של יצחק מהקב״ה לבנים ?

אלא יסוד גדול צריכים ללמוד וללמד לשמור ולעשות, הרבה פעמים הקב״ה מעמיד את האדם במצבים מורכבים ובנסיונות קשים, והאדם עומד איתן, חזק, ועובר את הנסיון בעוז ובתעצומות גדולות. אבל בדעתו עולות לאדם שאלות ותמיהות רבות, מדוע קרה לי המקרה הזה ? ואיך קרה לי הדבר הזה ? הרי הקב״ה הבטיח דברים אחרים או שליחי ה׳ אמרו דברים שונים, אם כן למה ואיך וכמה ?

עם כל זה שעומד האדם בנסיון וגם הנסיון הקשה ביותר, נפתחת אצל האדם תיבה שלמה של שאלות והתבוננויות, והשאלות האלו והתמיהות הללו הם בעוכרי האדם, ומזיקים ומפריעים לגדולת האדם, ולמעלה הרמה שעמד ועבר את הנסיון הקשה שעבר.
השאלות האלו מכבידות על גדולת הנסיון לעלות לשמים בשלמות, ולהיות אבן מאבני היסוד של חייו לפני הקב״ה, ועד שהאדם לא מפרק את השאלות והתמיהות האלו הם בעוכריו, ומפריעות לעלית מעלת הנסיון בשלמות לשמים.

וכך מצאנו אצל אברהם אבינו בשעת הנסיון של עקדת יצחק, כשהקב״ה אמר לו ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק״ אמר אברהם אבינו להקב״ה: אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרת קח נא את בנך, והיה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים, אם כן אברהם לקח את בנו בשמחה לעקדה, לקיים את ציווי הקב״ה.

אך היה לו בדעתו שאלה: איך אפשר שהקב״ה מבטיח לו בנים מיצחק, והיום אומר לו להקריב את יצחק, ואף ליצחק, שקבל את הדין להיות קורבן על גבי המזבח, והסכים בשמחה גדולה, היתה שאלה: היכן ההבטחה של הקב״ה לאברהם, כי ביצחק יקרא לך זרע ?

וכך מסופר על רש״י, (הובא בסדר הדורות) שאביו של רש״י, אבן יקרה וטובה הייתה לו, שהייתה עולה סכום עצום, ורצו גויים לקנותה לבית תפילתם, והוא לא רצה לשמוע ולא למכור.
עד שעשו בעורמה והביאו אותו בספינה בים, ושם הכריחו אותו ליתן להם המרגלית, ורבי יצחק, אביו של רש״י השליך את האבן הטובה לים הגדול, העיקר לא למסור את האבן לבית עבודה זרה.
ואז נשמעה קול בבית המדרש, שבזכות זה, יהיה לו בן שיאיר את עיני כל ישראל בתורתו. ועל ידי הזכות הזאת נולד רש״י.
ואחרי כן כשהיה רש״י בן שלושים ושלוש שנים, נדר רש״י ללכת לגלות שבע שנים, לכפר העון של אביו, על  מה שהצטער על אבידת האבן הטובה. 

כי אף על פי שקידש את ה׳ בזריקת המרגלית לים, אבל לבו היה עליו דוי על אבידת הון רב כזה, ועל ידי זה לא היתה המצוה בשלמות, כראוי. ועל כן הלך רש״י בגלות, לכפר על הרהור הלב של אביו.

וכך היה אצל יצחק אבינו. אברהם הקריב את יצחק בעקידה בשלמות גדולה, אבל מצות העקידה והשלמות של העקידה היו חסרות, עד אשר יצחק אבינו הביא קורבן לתקן את ההרהורים של אביו אברהם, ואפשר גם את ההרהורים של עצמו, ובמצב הזה עמד יעקב אבינו כל חייו, עבד את הקב״ה במסירות נפש בבית מדרש, איש תם יושב אוהלים, אהבת ה׳ עצומה, מסירות עצומה, ופתאום הכל משתנה.

עשו רוצה להורגו, אליפז בוזז אותו מכל רכושו. וילן שם, וילן מלשון תלונה, עלתה בליבו של יעקב, עם כל האהבה להקב״ה והמסירות נפש, אך עלתה לו תלונה, מדוע מר גורלו לעזוב את הבית מדרש, ללכת לבית לבן הרמאי, אך מיד תיקן את ה״וילן שם״, את התלונה, בזה שתיקן את תפילת ערבית, לכל מי שחושך בחייו וימיו קשים, יודה להקב״ה בלי תלונות, בשמחה גדולה, בלי לשאול שאלות את הקב״ה.

אנחנו בדור שהמלחמה על התלונות קשה ביותר. היצר הרע על ידי הרבה שלוחים, בצורות שונות ומשונות, מעלה לאדם תלונות פנימיות בינו לבין עצמו.
שאלות איך יכול להסתדר הדבר הזה עם דבר ה׳,עם דברי עבדי ה׳ הנביאים, גם אם מקיים את הכל ועומד שלם בנסיון אך הנסיון לא יכול לעלות בשלמות לפני הקב״ה עד שנסגרים הדברים בנפשו, הדק היטב היטב, שהכל זך ונקי וישר כסולת טהורה, נקיה, בלי רבב של שאלה ומחשבה.

יצחק לא יכל לזכות לבנים כי שלמות עקדת יצחק לא הושלמה, על השאלות הפנימיות של אברהם אבינו. עד שיצחק הביא קורבן וכן רש״י ידע והבין שהמסירות נפש של אביו עם האבן, אינה שלמה ופוגעת בו בעבודת ה׳, עד שישלים ויתקן את ההרהורים והכאב והצער שכאב לאביו, ועל הרהורים אלו רש״י הלך לגלות שבע שנים.

מה נאמר אנו, כמה הרהורים, מחשבות, שאלות, הפרעות עוברות עלינו על כל ענין וענין, כמה דברי הבל האדם מוציא מפיו, מזיק, מקלקל, משחית, מפריע לכולם. וכן בסוף עושה את הכל, אך עם הרס עצום.
ואז האדם מגיע לשלב שממתין לשכר או להרגשה של התעלות הנפש, אחרי מעשה גדול שעשה ומרגיש שאין שום התעלות הנפש, ואפילו יאוש ודכדוך וירידה חש בנפשו, וקשה לו, מדוע זו תורה וזו שכרה אחרי שהקריב והשתדל ?מדוע לא רואה ומרגיש סימנים מהשמים, שמעשיו רצוים ודרכו דרך טובה, ומן השמים שמחים בו ?

אלא משום שהרהר דבר, שאל, חשב ושם עצר את העליה של המצוה, של הנסיון לשמים, וברבות הימים שהמצווה לא עולה לשמים ונשארת למטה, מתחילה המצוה לקטרג על האדם.
מדוע לא משלים אותי האדם, מדוע משאיר אותי קצוצת ידים ורגלים ובלי כנפים לעלות לשמים ?

התשובה היא עד שישלים האדם את מעשיו וכל מחשבותיו יהיו סולת טהורה, נקיה נקיות מושלמת שיכולה לעלות לפני כסא הכבוד.

  בימים אלו זו העבודה המוטלת עלינו, לתקן את השאלות ולנקות את המחשבות שהם בעוכרינו, ולתת לכל הקדוש ה׳ ולכל המצות הרמות וזכוי הרבים, לעלות למקור מחצבתם לפני בורא עולם.
זה התיקון של הימים האלו, בנפשינו, בהרהורי תשובה חזקים ובקבלת הדין מעומק הלב. 
יאשיהו יוסף