מדברי הוד כ"ק האדמו''ר מבעלז (קרעניצא/לאנדאן) ליל ב' דפסח ה' תשע''ח

עד הנה עזרוני רחמיך..

פתח כ''ק רבנו ואמר: חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה', ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו.. בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינשאם וינטלם כל ימי עולם..  מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם... כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך..  ובזוהר הקדוש: אין כא-ל ישורון, ישראל אומרים אין כא-ל, ורוח הקודש אומרת א-ל ישורון, ישראל אומרים מי כמוך באלים ה', ורוח הקודש אומרת אשריך ישראל מי כמוך, ישראל אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ורוח הקדש אומרת מי כעמך ישראל, ישראל אומר כתפוח בעצי היער, ורוח הקודש משיבו כשושנה בין החוחים, ישראל אומר זה א-לי ואנוהו, ורוח הקודש אומרת עם זו יצרתי לי. ישראל אומר כי תפארת עוזמו, ורוח הקודש אומרת ישראל אשר בך אתפאר. רוכב שמים בעזרך, כשישראל ישרים ועושים רצונו של מקום רוכב שמים בעזרך, וכשאין עושים רצונו, כביכול ובגאותו שחקים..  

הא לחמא עניא, דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין, לשנה הבאה בני חורין.. 

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות..  

אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה: עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא, מאי בעי למימר ליה? אמר ליה: בעי לאודויי ולשבוחי. אמר ליה: פטרתן מלומר מה נשתנה. פתח ואמר עבדים היינו.. דרו העבד היה האיש הקרוב לו לרב נחמן שיוכל להטעים לו ברצונות החירות שבעולמו של העבד . והוא שאלו בדרך אדנות של 'אמר ליה': מאי בעי למימר ליה כלומר מה היא התרגשות לבבו ואמיתתו באותה שעה. וזה פתר לו בעי לאודויי ולשבוחי, כלומר ששיעבודו הגופני יהפוך לעבדות שבח והודיה בפיו וליבו לזה שהעניק לו את חרותו מעמדו ועתידו. וע''כ אמר לו פטרתן מלומר מה נשתנה ואמר עבדים היינו.. כלומר, יוצא שאני המקיים בעצמי: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים כאשר צוה הקדוש ברוך הוא בתורה: וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.. כלשון שהורה הרמב''ם ונכון לבי כנהר שוטף בשיר הודיה להשי''ת, במשמע שכבר עברתי מהכנת דרך ההגדה של שואל ומשיב, ולא אעצור רגע אחד מעצם מצוה הקדושה כפי שהגדיר בעל החנוך: לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד לפי צחות לשונו להלל ולשבח לש"י על כל הניסים שעשה לנו..  והמתבונן בדברי הכתוב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך וכן בהישנות תיבת והשיגוך בהיפוך הברכות.. יבין מדעתו שכל מאורעות האדם תלויים בכלי המקבל בבחינת והשיגוך, שהוא בשכל ונפש המקבל, ומבלעדיו הוא בבחינת אין בשר המת מרגיש, ואין ברכתו ברכה והיפוכה אינה היפוך הברכה.. על כן האודויי והשבוחי הם הם דברי השטר ואותות חיי הנפש המקיימים שיצאנו בני חורין. על כן חסדי השם נזכיר בהגדת עבדים היינו שהיא הגדת נמיכותנו הקודמת ושמחת אשרנו דעכשיו, כי חלו בנו כל לשונות הפדות והגאולה עד אשר נמסרנו לרועה נאמן וזכינו בקבלת התורה הקדושה, נתקדשנו במצוותיו והגיענו ללילה הזה. ומכאן שכל מצוות הגדת הפסח הם בבחינת כלי השרת לשם התכלית הנרצה של יציאת מצרים החושית דידן בעבודת האודויי ושבוחי בבחינת פסחא כזיתא והלילא פקע איגרא, שאת מצוות הפסח החמריות מקיימים בכזית בשר ומרור אבל ההלל להשי''ת ראוי שיהיה ברמ''ח ושס''ה בבחינת לבי ובשרי ירננו לא-ל חי, וכל עצמותי תאמרנה השם מי כמוך. ולבי אומר לי שלא לחנם נקרא עבדו של רב נחמן דרו אלא על שם רד''ו שנות השיעבוד שילמדו בסוד הגאולה והפדות..    עבדים היינו לפרעה במצרים..   עניין העבדות והעבד רחוק הוא מדעתנו, משהו כהיפוכו של הבן חורין שלא נראה ונשמע בדורנו. ואם נחקור בעניין העבדות נמצא, שלא כל העבדים והעבדויות היו שווים. היו עבדים משבויי המלחמות, והיו עבדים מקנת כסף, היה עבד יליד בית והיה עבד משוחרר כפי הגדרת המשנה בתחילת קדושין שם הוא נקרא חרורי כלומר עבד משוחרר, החפשי מצד נימוסי המשפט אך צל עבדותו עוד חופפת עליו. עבד משבויי המלחמה היה אזרח בן חורין במהותו, אלא שאבדה לו חרותו בנפול עמו כי גבר אוייב. ומטבע הדבר שעל אף מעמדו החוקי הנמוך כעבד רכוש אדונו כבהמתו, עוד שובהו מכבדו בסתר לבבו כעמית בעל בעמיו השוה לו בערכו, והעבד עצמו נשאר בתוך תוכו אזרח ואדון שמזלו בגד בו, והוא מתנחם שעודנו רואה באור השמש העולה והבא ואינו מהמתים חללי החרב במפלת עמו. ומטבעו של עבד כעין זה שיהיה משתדל להיות מדוקדק במעשיו והליכותיו ומהיר במלאכתו, להגדיל את כבוד עושר בעליו כדי שיתרומם קרנו בבית אדונו,  ובכך יוכל לקנות ביום מן הימים את חרותו. והמבקר היום ברומי עוד יכול לראות באנדרטאות מפוארות שהקימו בשנים קדמוניות על קברות עבדים שזכו בחרותם בזכות חריצותם חכמתם ותבונת כפם. וגם בימי טובם עוד היו מתפארים בתולדותם ומכנים עצמם בתודה לשוביהם בשם ליבעראטא כלומר עבד שעשה חיל וזכה בחירותו ואזרחותו. עבד יליד בית היה בבחינת אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי.. שהוא העבד החביב על אדונו הסומך עליו כי נולד בביתו, שמו נקרא עליו ורוח בית אדונו חופף על מעשיו. ואילו עבד מקנת כסף כבר נושן בעבדותו וכמעט אבד סברו, כי הוא עבד עם תולדות וטבע של עבדות וגם נחשב לו כי סר חנו בעיני אדונו הראשון שמכרו.  וגם היה עבד בן חורין שהוא מין עבד לא עבד, ולפרקים אף רע מעבד. כי בימי החירות המוקדמים, כשטרם מצא ידיו ורגליו כאדון לעצמו, אין עליו מורא אדונו אך עודנו נכסף בלבבו לחיי היעדר הדאגה והאחריות שהיה מנת חלקו כעבד, בבחינת אהבתי את אדוני.. והעלובים מכולם היו דומי האומללים אסירי עני וברזל שהובאו באניות כבהמות מאפריקי שהעבידום בנטיעות הצוקער באמריקה, ואומללים מהם היו מיליוני בני דורותנו, מיני מתים חים שנשלחו להניח מסילות בערבות סיביר, מספרים עמלים בעור ועצמות שהיו בבחינת אבק אדם חסר כל ערך שאין שום קושי להעמיד נגזרים אחרים תחתם.    ואחרי שהזכרנו כל זאת ואנחנו מתמיהים איזה מין עבדות נגזרה על אבותנו, די לנו שנזכור את הנוראות שנגזר עלינו בברית בין הבתרים: ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה.. ומזכיר באור החים הקדוש שאבותנו היו הפחותים שבעבדים. הם לא היו עבדים במעמד של עבדי מלחמה וגם לא עבדים מקנת כסף בעלי ערך. אלא עבדים משבט זר ומוזר שהיו גרים במצרים עד אשר נתחכמו עליהם ושיעבדום.  ואכן הקשו הלמה נחשבו אבותנו כשקועים במ''ט תרעין דמסאבותא בשעה שהייתה בהם הזכות שלא שינו שמם לשונם ולבושם.. וכמה מהמפרשים תירצו כי לא היו זכויות אלה בגדר מעשים אלא בשב ואל תעשה. ואני הקטן לבי אומר לי שאותו עניין גם היה מתחבולות הבה נתחכמה שסיבבו עליהם המצרים, והעברים רק הסכימו באין מעשה שישארו בזרותם החיצונית והלשונית. כי המצרים סבבום בקורי העכביש של השיעבוד בתחבולות מתחבולות שונות מדברים של מה בכך עד שנתנו בסד רגליהם ואסרום בשלשלאות של ברזל, קמעא קמעא רעה אחרי רעה מדחי אל דחי, בבחינת ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך /בפה-רך עד שעשאום לנמוכים והאומללים שבעבדי העולם. כי לא היה  בדעת המצרים לנצלם בדרך שהאדונים ינצלו את מקנתם לתועלת עצמם, ובכך ינהגו בהם בתבונה שאנשים נוהגים כאשר הם חסים על ממונם מקנת כספם. אלא ועינו אותם.. תכליתם הייתה שהעברים הגיבורים יהיו מעונים זעופים מבוהלים ומבולבלים. ובהיותם עבדים בני בניהם של עבדים מעונים, טבע הדבר שלא שרד בהם שמץ זכרון מחיים אנושיים ונשתכחו מהם אמונות אבותיהם ונימוסיהם. הגיעו הדברים עד כדי כך שנשו טובה ואבדו את כח המחשבה והביטוי האנושי, כמאמר ההגדה ונצעק אל ה אלוקי אבותנו כמו שנאמר:  ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה.. אל ה' אלוקי אבותם לא נאמר רק ויזעקו כי לא נותר בהם דעת פה ולשון כמובא בדרשות הפסח של רבנו בעל השפת אמת זי''ע.  רק השי''ת שמע ברחמיו את שוועתם כאילו אליו אלהי אבותם קראו.  והמבין יבין שאנו מזכירים את השפטים שהשי''ת עשה במצרים, כי הם היו משרתי הגאולה.  אכן אמת נכון הדבר בדברי המפרשים שההבטחה בברית בין הבתרים הייתה כללית, ואלה לקחום כאו''א כמצוותו הפרטית לענות את בנ''י.  וכי גם שהמצרים הקפידו מאוד והפריזו בדקדוקי חומרות יתירות על ה 'ועינו אותם'.. אבל בכל זאת לא שינו דבר ממה שהיה כבר בהבטחה העליונה שנגזר מלפניו יתברך בברית בין הבתרים. אלא שעיקר הסיבה היתה שהוצאתם הגופנית של בני ישראל מכור הברזל הוכרחה להיות כולה בהתעוררותה דלעילא ובבהילו שלא ישקעו לגמרי ח''ו, כי היתה אלא בגדר אתחלתא לגאולת נפשם רוחם ונשמתם.. כי העבדות מעצם טבעה הופכת לעצמיות העבד ואינה מניחה בו שום רצון אחר מלפחות במלקות שמלקים אותו ולהוסיף במזון שימלא בו כריסו, עבדא בהפקירה ניחא ליה, וגם אין לו מוסר כליות ובושת כמובא בגמרא. והנה רבים מעמי העבדים מרדו באדוניהם רק כדי לשעבד עצמם מרצונם תחת ידי רודנים הרעים ואכזרים מהראשונים.. כי העבדות הייתה לטבע המשועבד יותר מאשר עוצם יד המשעבד, כדברי הכתוב: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.. לכן נצרכנו לכל המכות שהביא הקב''ה על המצרים, ולהגאל בכמה וכמה אופני ולשונות הגאולה שהם מדרגות בפדות הנפש מבחינת וזכרת כי עבד היית שהוא כמין בהמת אדם שנגאל ונזדכך בכמה וכמה אופנים עד שהגיע למעלת בן חורין ולמעלה למעלה עד למדרגת בנים אתם להשם אלוקיכם, נסיך בממלכת הכהנים וגוי קדוש. ובמכות שהביא הבוית''ש על המצרים העיר את ליבם העייף וגירה את התבוננות שכלם לעניין שכר ועונש כי גבוה מעל גבוה שומר, והוא לא ישא פנים וישלם לאדם גמולו כפועל ידיו ובמדה שאדם מודד מודדים לו. והוא ית''ש הראם במוט מטה לחמם בהשפלתם והרעשתם של מעניהם,  בכל מיני מכות ומדווי מצרים הרעים שהביא עליהם, להראותם בפחדם ועלבותם ושגעון רוחם בהשתנות עליהם סדרי חייהם, כי אין בהם כח ודיעה עליונה להבטיח טובתם ואדנותם כפי שדימו, על כן אין הם עצמם נמוכים במהותם כפי שדימו. ונתן להם את ממונם.  וכולי האי עוד לא סגי להו, כי נתרגלו לראות באדוניהם מצרים עליונים על כל הארץ, מחוכמים באומנויות הצבא. וגם השכילו לשעבד לשירותם את מי הנילוס היו להם חכמים חרטומים וכהנים בקיאים בכל החכמות. על כן הם המרו והתאוננו האמינו ולא האמינו גם אחרי שנגאלו כמו שנאמר: חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך לא זכרו את רב חסדיך וימרו על ים בים סוף.. לכן עשה השי''ת לעיניהם את כל השפטים עד שקיים בהם כדברי הכתוב: כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם כי זכרונם האחרון מאדוניהם מעניהם דאתמול, יהיה כאשר יראום כפגרים טרופי גלים לצד שברי מרכבותיהם ונבלות סוסיהם על שפת הים, כמאמר הכתוב:  ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.. ועוד אנחנו עוסקים במצוות הפסח כדי שנגאל עמהם משיירי העבדות שבעובי גשמיותנו וטמטום דעתנו עד שנהיה ראויים בעיניו להיות בבחינת גאולים בניו עמו ונחלתו.     המשנה בפסחים אומרת: מתחיל בגנות ומסיים בשבח, והמרש''א  שם מבאר, שהזכרת הגנות הוא להכניע לבבו של האדם ולהזכיר לו פחיתותו ביום שמחת לבו.. במשמע שאפילו שמחה של מצוה שאין בה נמיכות הלב וחברת העניים כפי שהגדיר זאת הרמב''ם אצל שמחת החג, אינו בגדר השמחה הרצויה, אלא שמחת כריסו.. כלשונו, ופיגול הוא לא ירצה לפניו יתברך.  וזה הוא טעם שאנו מכנים לסעודת לילא דפסחא המעולה שבסעודות השנה לחמא עניא בדרך הנמכה, מזמינים את הרעבים מאחב''י כדרך שפשוטי הפשוטים המשתוקקים לחום האנושי של איש בחברת רעהו, ואומרים: בוא נא אחי והיה לי לחבר בסעודתי הפשוטה.. כל דכפין יבוא.. יהיו כשיהיו הכל ראויים לי ולחברתי. וגם מזכירים השיעבוד דאכתי עבדי דאחשורוש אנן במקום לא לנו, כדי להכין את לבבנו לעיקר המצוה שהוא להודות להלל לשבח ולפאר למי שעשה לאבותנו ולנו את כל הניסים האלה בלב נכון. ובשם רבנו בעל השפת אמת מובא: מתחיל בגנות ומסיים בשבח. דאיתא הרוצה לגנות יגנה את עצמו ולשבח ישבח את הבורא. פי' כל דבר טוב ומדה טובה שנמצא בעולם הן שרואה בעצמו או באחרים הכל מן הבורא יתברך שמו, ככתוב אתה כוננת מישרים שכל מיני ישרות שבעולם מאתו הוא. וכל מה שרואה דבר גנות הכל יתלה בעצמו כי הקב"ה עשה האדם ישר והם בקשו חשבונות רבים. לכן צריכין להקדים בגנות מצדינו שעבדים היינו במצרים מצד פחיתות שלנו. ומטעם שמתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ולהכי הוצרכו האבות לתקן זה וירדו אבותינו למצרים לתקן זה הגנות. וכמו כן הי' גלות מצרים תיקון על חטא אדם הראשון ותערובות טוב ורע שבעטיו של נחש אשר נתברר במצרים. ולכן המצות בפסח מצה ויין דשניהם צריכין שמירה. לחם מחמץ. ויין צריך להיות משומר מנסך. דבשניהם כתיב ויין ישמח לבב אנוש. ולחם לבב אנוש יסעד. הזכיר בשניהם ב' לבבות שהם ליצ"ט וליצה"ר מכח התערובות כדאיתא יש אומרים חטה היה ויש אאומרים ענבים סחטה לו..    ובספר פרי חיים על ההגדה של פסח אומר על רבי גמליאל האומר שעיקרה של ההגדה הוא פסח מצה ומרור כי הם כנגד עדות חוקים ומשפטים: נמצא שהמצה היא כנגד חוקים, שענינה של המצה היא הפשיטות וההכנעה כעיסה זו שהיא מה שהיא ואינה עולה למעלה, כי כל חק מורה על דבר שיש לו חק וגבול כמ"ש אצל הים ואשבור עליו חקי ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף. כך ניתן חק וגבול לעיסת המצה שלא יעלה, כי ממנו נקח לעבדו יתברך בתכלית הפשיטות, וע"כ המצה סימן חירות כי בזכות ההכנעה וההתבטלות נגאלו אבותינו ממצרים, וכמ"ש לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, בזכות שאתם ממעטים אתכם לפני.. וע"כ דין החמץ בשריפה כי כל המתגאה נידון באש כדאיתא בילקוט בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי טבע האש להתנשא למעלה ע"כ נידון בו העולה למעלה, ודינו של חמץ במשהו, כי כך היא המדה בגסות הרוח, שבכל המדות צריך האדם לילך בדרך ממוצע חוץ מן גסות הרוח שעליו אמרו רז"ל בגמרא לא מינה ולא מקצתה, הרי שאסרו אפילו המשהו, וכן אמרו רז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח להפלגת הענין ולהרחקתו מכל וכל.. ובמ''א בשפת אמת ראיתי שמביא דברי הזוה"ק שההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ.   והנה מובאת בגמרא מחלוקת אביי ורבא, או רב ושמואל לפי גירסת האבודרהם בעניין סיפור הגנות שראוי שנתחיל בו, האם מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותנו או בעבדים היינו כדברי רבא, והלכתא כרבא ואנו פותחים בעבדים היינו ואומרים גם מתחילה עובדי ע''ז היו אבותנו כדברי הרי''ף. וחילוק דיעותיהם היה בתפישתם של האמוראים את רושם הנמיכות, האם הוא בקלקול הדעות של עובד העבודה זרה, או בנמיכות קומת איש ועובי החומר שבעבד וכל חד לטעמיה. והמהר''ל אינו רואה את הגנות כעניין לעצמו אלא שכדי לשרת את השבח הוא בא, כי הכרת הטוב הוא בידיעת היפוכו בבחינת יתרון האור 'מן החשך' הוא בא. ואנו נודה לו ונברך שמו  כי רם השם שאפילו צבאות השמים שפלים בעיניו כמו שנאמר המשפילי לראות בשמים ובארץ, ושפל יראה. וליל שימורים הוא הלילה, כי הוא יתברך שמו היה שומר חיבתו והבטחתו לאבות העולם, בכל אותם דורות אשר בצרתנו לו צר, כי שכן עמנו בתוך אפסותנו וטומאתנו .. ולי הקטן נראה שכל תיבה ותיבה בהגדה שבח הוא להבוית''ש, ולא האמירות בלבד, כי הפוסקים אומרים שאין בקיום מצוות מצה ומרור שולחן עורך וברכת המזון משום הפסק בין ההלל שעד למעיינו מים, ומלא לנו עד גמירא והברכה שלאחר ההלל, כי בליל הפסח כל אכילה שתיה טעימה וטבילה הוא שיר ושבח להשם יתברך, והמרור בכלל ובעיקר המרור בבחינת צרור המור דודי לי.. שאף בשעה שהשי''ת צורר וממרר לי אני יודע שהוא פתח לטובה שהוא ית''ש מבקש להטיב לי בבחינת ענני במרחב י-ה.  ואנו פותחים במובחר שבשבחים, דאינהו הגדת נמיכותנו אנו, שהוא הוא שבח גואלנו והיא היא רום תהילתו, שהוא סובב וממלא כל עלמין דלית אתר פנוי מיניה ומלכותו בכל משלה גם בעמקי הקליפות כמובא בכתבי האריז''ל

אך תכלית כל התכליתים, היא באשירה להשם כי גאה גאה, שהוא בחינת יחוד המשורר ושירו, כלומר שאנו עצמנו ברמ''ח ושס''ה נהיה השיר להשם יתברך, באופן שהמשורר יהיה השיר והשיר יהיה עצמיות המשורר כמו שאמרה דבורה אנכי להשם אנכי אשירה כשירו של רבי אלעזר אזכרי בספר חסידים, בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.. ואבא מארי נ''ע היה מזרזנו קודם ההלל ואומר: די באלקן מוזן קראכן ווען מען זאגט דעם הלל..  ומובא בסה''ק שתבנית המקדש שמסר דוד המלך לשלמה היה בשיר שעל הזבח משירי דוד שבתהילים כי שירי הזבח והכרת טובו חסדו וגדלו של הבוית''ש הם הם עיקר הקרבן שמקרב את ישראל לאביהם שבשמים. וחז''ל אמרו שר לא נאמר אלא אז ישיר.. שהשירה עצמה לא תכלה לעולם ותשאר בוערת בלב ומבקשת ומשתוקקת ומתחננת להיות פורצת ומושרת בבחינת אש תמיד, לא תכבה.      ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' ורש''י שם אומר שמכאן מצוות זכירת יציאת מצרים בכל יום.. והמנחת חנוך מתייגע מאי אריא מצוות לילה זה ממצוות הזכירה שבפה שבכל הלילות. אלא שכבר גילו לנו תלמידי האר''י ז''ל בסוד בימים ההם בזמן הזה שמאז שבלילה זה ירדו השפעות חסדים מופלאים מאז חסד לאברהם ואל הבקר רץ ויאפה עוגות מצות ועוד היה עומד בתפילה לפניו ית''ש על רשעי סדום  עדיין יורדים ועוד ירדו בלילה זה אורות הגאולה ועוד התגלויות אורות החסדים בכל דורות אין קץ  לעד להביא לימות המשיח. כפי שחלקם מפורטים בפיוטו של ינאי שבהגדה הפותח ב אז רוב נסים הפלאת. והבוית''ש קדשנו במצוות מיוחדות ללילה זה ע''מ שנכין כלים תחתונים לקבלם בבחינת אכלו היום, שתתעכל בנו קדושת היום ונשמתנו תאיר מאורו לעבדו בלבב שלם אכי''ר.   ואלה הם דברי הרמב''ן בהקדמתו לספר שמות: והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים... אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים..  שיתקיים בנו בגאולה השלמה האמיתית שעומדת תחת כתלנו אכי''ר 

ע''כ

מי שברך אבותנו הוא יברך את ידיד אנ''ש חסעדי כ''ק מרן ה''ה המשפיע המופלא 

כש''ת הרב רבי חיים שאולזאהן שליט''א בעל אכסניא לתורה זו. וימלא כל משאלות לבו הטהור לטובה וברכה אכי''ר

יהודי פשוט

לאנדאן