מדברי הוד כ''ק רבנו האדמו''ר מבעלזא (קרעניצא) שליט''א שבת החודש / תזריע ה' תשע''ט פה לאנדאן‎‬‎‬

דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.    אדם יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים  

פתח אדמו''ר ואמר:   נראה שטומאת היולדת באה להזכיר נמיכותנו ופחיתותנו מטבע בריאתנו שנדע כי לפתח חטאת רובץ ועיר פרא אדם יוולד ערל בשר ערום ומטונף בגוף ונמוך בדעת וכל ימי חלדו וגלגולי מאורעותיו מתנה הם נתונים לו לקבץ ניצוצין קדישין משורש נר''נ דיליה להזדכך ולהתרומם אט אט מזוהמת הנחש הספוגה בו להתקדש במצוותיו יתברך על מנת שיזכה לטוב שבקרבת אלוקים אהבתו ויראתו כדברי הרמח''ל בספר דרך תבונות: כי האלהים עשה הגוף הזה חומר עב וחשוך, בלתי ראוי לאור באור קדושתו ית' מפני מוגו השפל, כי אין לבא אל שער המלך ולבקר בהיכלו אלא שלמי ההכנה, קל וחומר ממלכותא דארעא. וזה החשך אשר מוטבע הוא בחוקו של הגוף הזה, הוא השם בקרבו את כל התאוות הרעות השולטות בו, ועושה אותו עלול לכל המקרים הרעים המוצאים אותו. וזאת שנית - עשה הנשמה הטהורה, החצובה מתחת כסא הכבוד, והורידה ונפחה בתוך הגוף הזה לטהרו.. וכמו שאמר התנא הקליר בפיוט אשר אימתך שאומרים בקהילות אשכנז: ואבית תהילה מגלומי גוש, מחסרי שכל, מסרוחי מעש, מעדורי אמת מחורשי רשע וכו. כי הבוית''ש שיש לו רבוא רבבן מלאכים ושרפים ושרי מעלה להתייצב עליו לשרתו, ברא את האדם מטיט האדמה ויפח בפו רוח ממללא שהוא חלק אלוקה ממעל ונטענו בעולם העשיה שהיא נקודת המרכז של כל העולמות שמעליו כדי שכל תנועה ועשיה שלנו כאן למטה יעשה רושם גדול בעולמות העליונים ונחת רוח לבוראנו יתברך שמו בסוד העיגולים זה גבוה ומרוחק מזה כמו שמסביר הרמח''ל בכו''כ מקומות בספריו הקדושים, וכל זאת בשל גשמיותנו ועובי חומריותנו דייקא. ודוד המלך אמר לפני השי''ת הן בעון חוללתי וההן הוא בחינת המשפט והדין ראוי שתמחול לי על עוותתי כי החטא הוא ביסוד עכירות מהותי ויצרי מתגבר עלי בכל יום ובלעדי עזרתך להגיה חשכי להורני וללמדני בטוחות סתומות חכמה וטוחות הוא מלשון טיח, טוח פארפלאסטערט רענדערעד דהיינו סתום ונסתר אין אתנו יודע האיך והיכן לבקשו אבד סברי.  

ובעניין סוד טומאת היולדת ראוי שנתבונן היטב על דברי רב שמלאי בגמרא: למה הולד דומה במעי אמו וכו..  ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו; ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, ומלמדין אותו כל התורה כולה. וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו. ומה היא השבועה שמשביעין אותו,  תהי צדיק ואל תהי רשע, וגו.. הרבה סודות קיבלנו מרבותינו הקדושים במדרש זה עמוק מיני עמוק והדברים מבהילים על הרעיון. אלא שלעניינו בפרשה זו יוצא לנו מכאן שביום הלידה מסתלקים מעל היולדת האורות העליונים של ירכתי קדם בהלו נרו לי ראשי בחינת וירא אלקים האור כי טוב של ששת ימי בראשית קודם החטא, ונשכחת כל התורה כולה שהם בחינת פירוד היחוד העליון בהסתלקות הנשמה שבחיה יחידה, הוי וויי אבדה נפש, והוולד יוצא לאויר העולם ערל בקליפת נגה המערבת טוב ורע כמובא בכתבי האר''י ז''ל עם נשמת חיים שהיא במעלת נפש שהוא הנמוך בבחינות נר''ן ויחידה חיה כמובא. וסוד הטומאות הוא כי זה לעומת זה עשה אלקים, וסביב רשעים יתהלכון שהם הקליפות והחיצונים סובבים את שפע הקדושה בבחינת צופה רשע לצדיק והם מדבקים עצמם תיכף לכל מקום שנתפנה מן הקדושה על מנת להיות יונקים מרשימו במקום שהיה כלי לשפע העליון וכאן צריכן טהרה וכפרה..  ומכאן גם סוד למה הטומאה הותרה בצבור כי במקום השראת השכינה בבחי' אור פני מלך נתפרדים כל הקליפות.

ומובאים בכלי יקר שלשת חלאי הנפש העיקריים שבשלהם בא נגע הצרעת והם הגאווה רוע העיין ולשון הרע. זה האחרון מצינו במרים, הגאווה אצל נעמן שר צבא ארם והחמדה ראינו אצל גחזי. נגע השאת הוא בחינת ההתנשאות. ספחת הוא בחינת ספחני נא.. שנותן עינין במה שיש לחברו ובהרת הוא הלבנת הפנים שבמזימת מספר לה''ר. והובא אל הכהן הוא בחינת יובא מכל מקום, כשם שמזכיר את את הסרת בשר הערלה שהוא קליפת הנגה המתעתעת בעירוב טוב ורע, ימול ולא מפרט מי ואיך אלא בדרך מיאוס הרחקה.  כי שרש חטא לישנא בישא הוא במידת השאת שהוא ההתנשאות בבחינת עצת הנחש והיתם כא-להים שממנו צווינו בכו''כ אזהרות להיות מתרחקים אל הקצה האחרון כדברי הרמב''ם ולא כמו בשאר המידות שעלינו לבקש את שביל הזהב שהוא הדרך האמצעי. והייתי מתמיה על המאירי בבית הבחירה שחלק על הר''מ בזה והביא את דברי רבינו הקדוש שציווה לבנו נהוג נשיאותך ברמה וזרוק מרה בתלמידים. וכי למה לא הביא מה שאמר מרע''ה ליהושע קח מקל והך על קדקדם.. וכי יעלה על הדעת שרבינו הקדוש ציווה לבנו מדות שהיה מתרחק מהם בתכלית הריחוק כמובא מה שקיבל בשפלות הרוח את אשר ביזתה אותו אלמנת רבי אלעזר בר''ש, גם העיזו כנגדו על שולחנו בני רבי חייא עד שאמר להם קוצים אתם מטילים בין עיני. וגם פיוסו של רבי חייא אביהם שם נשמע יותר כמלח על פצעו מאשר פיוס והוא ברב מעלת ענוותנותו לא הקפיד. וכי יעלה על הדעת שיבקש להוריש לבנו מידה שהיה רחוק ממנה בתכלית הריחוק. כמו משה רבנו שהעיד הכתוב על ענוותנותו המופלגת ולא יעלה על הדע שיצווה ליהושע את ההיפוך מעיקר מידתו, אלא שבשניהם בתכסיסי ההנהגה עם ההמון היה מדבר. ואין סיפור לשון הרע להיות מוציא-רע על חברו מטבע השפל המכיר בפחיתות עצמו גדלות בוראו ומעלות זולתו

וראה הכהן את הנגע

ובמשנה כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר וכו. מרגלא בפומא דאינשי: כל הנגעים אדם רואה חוץ (בחוץ) מנגעי עצמו הם, וגם מובא על הבעש''ט שראה במעשה מעין חילול שבת והיה מיצר ודואג כיוון שנראה לו מראה שכזה על מה שיש בו ח''ו משמץ אותו החטא. וראה הכהן בבחינת ואשית לבי ראיתי לקחתי מוסר , ויחפש  בתוך עצמו את הנגע שהוא שאת ההתנשאות העוכר את גדולי הגדולים כמו את קטני הקטנים ויקח מוסר לעצמו בבחינת ואל תבואני רגל גאוה ואז יהיה בבחינת הפיוט אכבס בו לבי כבורית, לא בבורית אלא כבורית.. שרוחצת עצמה בשעה שהיא רוחצת את האחרים. ועל הכהן נאמר  כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יהוה צבאות הוא. שהוא בבחינת הצדיק החכם המורה לדור את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשו בבחינת יודעי בינה לעתים לפי כ''ח העתים שבקהלת המקום והזמן. כי יש רשע מאריך ברעתו וצדיק אובד בצדקו והמדות הם לבושים ומה שהגון במ''א אינו הגון במשנהו כמובא בזוה''ק על אבא דתפיס בחובייהו דבני מתא דהוון חציפין ולא אסהיד בהו ותפס בשתיקה ולא אכסיף להון דלא נתגרי ברשיעי ואמר לדוד אל תתחר במרעים וגו ואין עיני בשר מכירים תמיד בפחי היצר הצופה לאדם ומבקש להאבידו מב עולמות.  ומבהילים הם דברי הזוהר הקדוש על פגם הדיבור כי נפש החיים שנתן השי''ת הבוי''ת באדם נקרא רוח ממללא שעולה ומדבר לפני השי''ת כמובא בזוה''ק מה שאין באפשר להם לשאר חלקי הנפש שבבחינת נר'ן ח''י, והפוגם בו בדיבור פוגם מרחיק נפשו מהשי''ת כי אין לבוא לפני המלך מלכו של עולם בלבושין דמסאבין. ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי על מה שמפליג שם בזהר הקדוש בפגם כל דיבור טוב שמנע האדם ושתק בבחינת נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. במשמע שלבעלי טבע השתקנות פגם לישנא בישא משלהם, וקיימא לן דאמר הכתוב האמנם אלם, מה אומנותו של האדם בעולם הזה שישים עצמו כאילם, יכול מדברי תורה ת''ל צדק תדברו. ופשיטא שאין עניין זה רק בדברי לימוד התורה אלא גם בקיום מצוות התורה של ואהבת לרעך כמוך ולא תעמוד על דם רעך ומעשה החסד בבחינת ואנווהו, האני והוא מה הוא חנון אף אתה חנון מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' לאתדבקא בי''ג תיקוני דיקנא המעלות את מדרגת האדם מהחסד דזעיר אנפין עד תפארת דמלכות  במעשי חסד פשיטין דמסטרא דנוקבא בהשפעת הטובה ומניעת הצער וההיזק מחברינו שמידת השתקנות רעה בהם כדיבור לישנא בישא ואף מקופלת בה גבהות הלב במידה רעה ונמוכה יותר בבחינת מצח הנחש רח''ל ממש. כי כל אשר לב יהודי פעם בו יודע ומרגיש עד כמה שאפר לסייע לגונן ולהציל בגשמיות ברוחניות עם האמירה הנכונה בשעה הנכונה שאין בה שמץ הפסד, ודייקא שם באין רואה ושומע בשר ודם רובצת ומקננת תועבת הגבהות בהתברך בלבבו לומר, וכי מי הוא הדיוט בן פחותים פלוני שיהיה ראוי לידיעות והתבונות שזכיתי בהם בחכמתי חריצותי ותבונת כפי, ומשנכנסה בו מידת ההתנשאות הוא כופר בטובת בוראו ומדמה שמערים על השגחתו כי לא יראה י-ה ולא יבין את הבליעל שבלבבו במקום של השב ואל תעשה.. ואדרבא, הוא עוד מתהדר ומתפרכס בשתקנותו כדאמרי אינשי על אמרם ז''ל משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע: זיי למעה''ש נישט קיין פרומער ריש שין עין.. על כן על כל מבקש השם החס על נפשו לתפוס בספרי היראים ולכתת רגליו אל צדיק הדור, ועל כולם לבקש ולהתחנן לפניו יתברך שיראה עניינו ויריב ריב נפשנו ויגאלנו ממ''ט תרעי דמסאבותא, והדא הוא דכתיב וראה הכהן את הנגע, בטבע האדם וטיב מאורעותיו ואיפה ואיך ישפר מעשיו וינצח את היצר המיוחד לו בנקודה השייכת לו באותה שעה להציל משחת נפשו ולמצוא חן בעיני אלקים ואדם

וונחתום בהחדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא, שהוא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל. כי עניין ההתחדשות הוא הראשון לכל המשתוקק להיכנס לעבודתו יתברך, והו במוחש גם סוד ויסוד כל ההצלחות ברוחניות וגם בגשמיות. מאי דהוה הוה וכך נכתב בספרא דאדה''ר ומכאן ואילך נתדבק במדות טובות ונעבוד את השי''ת באהבה ויראה לטוב לנו ולבננו כל הימים. אמן. כן יהי רצון

ע''כ

הרחמן הוא יברך את יקירנו הרב המשפיע המפואר כש''ת מוהר''ח שאולזאהן שליט''א בעל הבית הזה. ימלא השם כל משאלות לבבו הטהור לטובה ולברכה. אכי''ר

יהודי פשוט

לאנדאן