השנה, משום מה, היו החגים ארוכים מהרגיל. חודש תשרי, שעדיין בעיצומו, היה
מלא וגדוש בכל שעה ועת מרגעיו. החל מהשבוע שלפני ראש השנה, ועד עתה, כשימי בין
הזמנים עדיין בשטח, האווירה שונה. החשמל מורגש באוויר, והחשוב מכל - המצב שתמיד
מוגדר כסטטי משהו, הפך לדינמי ומאתגר. בכל יום עניין בפני עצמו, לכל חג מצוה משלה.
לא ניתן לפספס את חודש תשרי בעולם היהודי, הוא מלא אתגרים - רוחניים וגשמיים, והוא
גם, ובעיקר, ממלא את המצברים לכל השנה כולה. תמיד 'אחרי החגים' נשמע כמו סוג של
צער אחד גדול, ולא בכדי, אחרי החגים פרושו לפני ההתמודדות היומיות עם המצב הסטטי
העייף של כל השנה כולה.
בחרתי לשתף אתכם, אהוביי החשובים, בתובנה אחת מעיקה מעיקה במיוחד שעלתה
במוחי בימים האלו, תובנה מעצבנת וגם קצת מקוממת. בואו נתחיל.
במוצאי חג שמחת תורה, לאחר כל השבועות הרוחניים שמילאו אותנו בכל כך הרבה
כח וחוסן נפשי, בחרנו כמו כמעט כל עם ישראל, לזכות בעוד רגע של שמחה. יצאנו כולנו
לשמחת ההקפות השניות בירושלים. מטבענו איננו בליינים גדולים, אף פעם לא הלכנו
לאיזשהו מקום בלי מטרה. כלומר, אף פעם לא היינו מהאנשים הכבודים שהיציאה עצמה
הייתה בעבורם כבר המטרה, מה פתאום. אם אין מטרה סופית ביציאה, הרי שהיא לא תתקיים,
יציאה לשם יציאה אינה בלקסיקון, לפחות לא אצלנו, נציגי האנשים הכבדים ביקום כולו.
בדחילו ורחימו שמנו פעמינו לשכונת בית וגן הירושלמית. השכונה הקטנה שמכילה
בקרבה כל כך הרבה מוסדות לימוד תורניים, הייתה עבורנו האופציה המועדפת ביותר.
בקילומטר מרובע אחד אתה נחשף לכמעט עשרה מוקדי שמחה שונים. אספנו את כל המשפחה,
נכנסנו כולנו לרכב המשפחתי הצר, ועלינו ירושלימה לעיר הקודש האהובה שלנו. אוי,
האוויר. רק מתיאור אווירה המחכים של ארץ ישראל, המרוכז כולו בירושלים, שאותו ניתן
להרגיש כבר מהעליות הסבוכות של כביש מספר אחת בואכה עיר הבירה, ניתן למלא טור שלם
ומשובח. אין מילים.
כשהגענו לשכונת בית וגן, מצאנו אך בקושי מקום חניה, ומיד התפצלנו כל אחד
לדרכו. ישנן שעות ספורות ומדודות, ומוקדי שמחה רבים, לא כדאי לפספס אף אחד מהם.
פשטתי את שתי ידי לצדדים כקולב, בכל אחת מהם הרגשתי יד קטנה תפוסה, אפילו
לא שמתי לב של מי היא, והידקתי אותה בחזקה. זאת השיטה היחידה לבקר בכל מקום ולחזור
לאוטו שלמים, בגוף ובנפש. אחרת, באחיזה ללא הידוק, עלולה היד השייכת לילדון קטן מן
הסתם, ללכת לאיבוד בים האנשים הרוקדים, יחד עם הגוף הקטן המחובר אליה.
הגענו לישיבת קול יעקב, המטרה, כאמור, לזכות לחזות בזיו פניו של הגאון
הגדול מרן ראש הישיבה הרב יהודה עדס שליט"א. כבר במדרגות העולות בית ה' ניתן
היה להבחין בתכונה עצומה ובריכוז אנושי הממוקם ליד חדרו של ראש הישיבה, הבנו כי
הרב יוצא ברגעים הקרובים מחדרו כשפניו להיכל הישיבה להשתתף בשמחת המצווה עם אלפי
הרוקדים. התרגשנו ממש, והאצנו את צעדינו לכיוון רחבת הישיבה.
ואז ראינו אותו.
כלומר את דמותו התמירה טרם ראינו, אבל את נחיל האנשים שהתקדם והחל לזוז,
ראינו גם ראינו, והבנו שהם מלווים אותו - את מושא מטרתנו.
מאות אנשים, אברכים שחורים ובחורי ישיבות מזוקנים ליוו במהירות את...
המועמד לראשות העיר ירושלים מר משה ליאון.
איזה בושות. אילו חרפות. איזה ביזיונות.
כל כך הרבה יהודים חרדים, צדיקים ויראי ה', עוקבים בעניין אחר בשר ודם
ומלווים אותו בעיניהם ובגופם, רק בשביל לזכות לגעת או לראות מקרוב את כוכבי
התהילה.
באותם רגעים לא היו לי באמת מילים לתאר את החרפה. הגעתי הנה עם מטרה,
והייתי חייב להשלים אותה, שיניתי כיוון מהעדר המביש, ואצתי רצתי להיכל הישבה, מבקש
לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
אבל בדרך חזור, כשכל אנשי הרכב סיפרו על חוויותיהם הרוחניים, סיפרתי גם
אני על החוויה הגשמית הנוראית שחשתי: פרצופו המכוער של הציבור החרדי.
יאמר ברורות, אנחנו טובים יותר מכל חברה אחרת, מתוקנים הרבה יותר מכל עם
ואומה. אין עלינו, אין עלינו בהנהגות ואין עלינו במידות, אנחנו יכולים ללמד את
המתוקנים שבאומות איך צריכים להתנהג, וכיצד צריכים לחיות. החברה החרדית היא החברה
המתוקנת בעולם, המוצלחת שבחברות, והראשונה בסולם הדרגות של האנושות כולה. אין בזה
כל ספק.
אך דווקא מהמקום הזה, מהמקום הקדוש כל כך של ההתבוננות בעם המיוחד שלנו,
דווקא מכאן ניתן גם לבקר את ההתנהגות האמורה.
האם אנחנו באמת כל כך קטנים? האם המציאות הזו שבה כל כך הרבה בני תשחורת
מלווים מועמד לתפקיד בכיר כלשהו רק בשביל למלא את יצר התהילה ולזכות בטיפה קטנה של
אבק כוכבים, היא עדיין מציאות מקובלת במחוזותינו? האם לא הגיע הזמן להתרומם טיפה,
ולהיות כמה טפחים מעל הרגעים המביכים הללו?
אין לי ספק, התופעה האמורה לא מצביעה על דרך או כיוון חדש במסלול החשיבה
החרדי. ממש לא. אנחנו לא שם. אבל עצם העובדה שבה אנחנו נמשכים כמו עדר כבשים אחר
דמות זוהרת רק בשביל להרגיש טוב יותר, ולספר אחר כך בגאווה לא מוסתרת על השהות
במחיצת אותו כוכב, עצם המציאות הרגעית הזאת, היא לא יותר מאשר רגע מסריח שכדאי שלא
היה.
"אפשר חתימה", שמעתי בחור ישיבה מגולח שואל את לאון, כשהגיע
לבקר בישיבה הסמוכה לקול יעקב. ואז רגע לפני שממש התפוצצתי, שמעתי את המועמד הדתי
לראשות העיר עונה לו בחיוך "אני צריך חתימה ממך, לא אתה ממני".
כמה נכון, כמה מדויק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.