השבוע ביום שמחת תורה, אחר שבמשך שמונה ימים קיימנו
את החציו לכם עם כל החומרות, בשר ודגים וכל מטעמים, והגענו ליום התשיעי הוא שמחת
תורה (בחו"ל) ומתוך עידן חדוותא, בין הקפה להקפה ירדו לאולם שמתחת לבית הכנסת
ויש שהחמירו גם בתוך כל הקפה ונתכבדו מכובדים בשפע של מעדני עולם שעמדו הכן על הבר
הערוך בטוב טעם.
לא היתה קריה אשר לא שגבה ממנו, הכל בכל מכל כל,
והקייטרינג דנן ידו רב לו בכל מיני מאפה, בישול, טיגון וצליה. מבחר הטעמים מכל
סוגי השמות וכל שום וחניכא דאית ליה: קיכל, מזונות, טארט, שטרודל, בורקס, ביסקויט,
ופלה, רוגלך לעקאך, האניג לעקאך, קאמיש, רולדה, מקלות מתוק ומלוח, מחלב, שיש,
אינגליש קייק, דובוש, עוגות שקדים, עוגת שמרים, יער שחור, קרם שניט, קוגל, טשולנט,
קישקע, גאלע, לעבער, גיהאקטע (קצוץ), וכמובן: בר משקאות ויינות וליקר ושנאפס וודקא
ושיוואס ושאר מיני משכרים.
ואני רואה את החבריא 'האקן אריין', וואו, לא יאומן
כי יסופר, מען ליידט אויפן ריקען, מען ריקט און מען ריקט לריח ניחוח
עמדתי והתבוננתי ונזכרתי בסיפור מימי נעוריי.
אשקאלע השמן קראו לו הילדים לאותו גלמוד, יהודי
חביב היה, תמיד מחייך, עם אקורדיון על בטנו, רחב גרם, ארבע כנפות השלייקעס החזיקו
את מכנסיו הענקיים, 'סומך נופלים' קראנו לאותם שלייקעס, עד כדי כך, שסיפרו עליו
שנפל לו 50 שקל והוא לא התכופף להרימם, שאלו אותו למה? והוא ענה: המכנסיים עולים
100.
אשקאלע זה היה 'משוגע' על 'כבד' לעייבער כלשונו, כל
שבת הוא היה עובר בכל השכונה לטעום את הלעייבער של הבעלבוסטעס, והיה מחווה את דעתו,
הוא לא התלונן, לא משנה אם 'מלוח מדי', 'יבש מדי', או 'צלוי מדי', העיקר שלא יהיה 'מעט
מדי', לא היה זז משם אם עדיין נשאר לעייבערל אחד בקערה, כשהתרוקנה הקערה, קם ואמר
תודה ורק הוסיף חבל שזה נגמר באמצע האוכל...
יום אחד היתה חגיגה גדולה בגוש דן, חה"כ הרב
מוניא שפירא ז"ל חיתן ילד ושמועה גונבה לאוזניו של אשקאלע כי יהיה שמה כבד ללא הגבלה, וילבש את
מיטב מחלצותיו, עלה לאוטובוס והחליק לגוש דן.
בתחילה לא רצה כמעט לטעום מן המרק ומן העוף והבקר
ושאר השמאלץ, אך לפתע נתכרכמו פניו כאשר אחד הבחורים חמד לצון ואמר לו כי קרתה
תקלה במטבח ולצערנו אין לעייבערלאך, צער בעלי חיים היה להסתכל על פניו המכורכמות, שעה
נסיעה ולעייבערלאך אין. אך רעב אי אפשר להישאר, וימלא בטנו מכל הבא ליד עוף ובקר
אווזים ותרנגולים צלויים ומבושלים עד כי לא נותר שום חלל בבטנו, וכאשר הגישו עוד
מנה דחה אותה מעל פניו בתקיפות.
או אז בא אותו חומד לצון והכניס מגש ענק מלא
לעייבערלאך כיד המלצר הטובה עליו, והסביר כי מגש אחד נותר לרפואה עבורו, וטוב
מאוחר מלא כלום.
ויהי כראותו זאת, נצטעפו זויות עיניו דמעות, וריר
לבן גלש מזויות פיו, ויאמר לו: הנח לפני ונראה מה אפשר לעשות, פתח פיו בחכמה ואכל
ולעס את כל המגש ולא נודע כי באו אל קרבינה.
שאלו אותו: היתכן? זה עתה דחית מאכלים ערבים מלפניך
ואיך הצלחת להכניס את כל המגש?
ענה להם בחכמה: הייתם פעם אצל הרבי שליט"א בחג
השבועות? אלפים ורבבות מגיעים לחג אל הרבי, ביהמ"ד מלא ודחוס עד אפס מקום עד
כי א"א להכניס סיכה ומחט, אך לפתע הס מושלך בהיכל ששש הרבי מגיע, עם כל הדחס
והלחץ ימין שמאל, נפתח שביל והרבי עובר בבטחה עד למקומו במזרח.
הבנתם? סיים תוך כדי טפיחה על בטנו, אצלי הלעייבער
זה הרבי, יש מקום, אין מקום, כשהרבי מגיע נפתח שביל לאורך כל הדרך.
אשריכם ישראל, ששמחת תורה חביבה עליכם ומקיימים
דברי חז"ל 'רווחי לבסימא שכיחא' מגילה ז: ראה רש"י שם
בברכת חורף נעים ובריא: ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.