ווארטים

״המונע הגדול ביותר מן האדם להשיג את מבוקשו, הוא חוסר האמון שלו שהדבר בכוחו״.

עבירות שבין אדם למקום יום כיפור מכפר.
 עבירות שבין אדם לחברו  יום כיפור
אינו מכפר.
עבירות שבין אדם לאישתו יום כיפור לא מתערב.

מוסלמי נפטר ועלה השמימה.
הוא היה מאד נרגש כי כל חייו חיכה לפגוש את הנביא מוחמד.
בהגיעו לשער הכניסה, הוא פגש בגבר עם זקן לבן.
"אתה מוחמד?" שאל.
"לא בני, אני פטרוס הקדוש, מוחמד נמצא יותר למעלה" אמר האיש תוך שהוא מצביע לעבר סולם גבוה.
מאושר מהעובדה שמוחמד מצוי במקום גבוה יותר מזה של פטרוס, טיפס האיש על שלבי הסולם, עד אשר פגש בעוד גבר עטור זקן לבן.
"מוחמד?" שאל כשהוא מלא תקווה.
"לא בני, אני ישו, מוחמד נמצא יותר למעלה".
מוחמד יותר גבוה מישו? לא האמין האיש למשמע אוזניו והמשיך לטפס למעלה ושוב פגש באיש עם זקן לבן ושוב חזר על אותה שאלה.
"לא בני, אני משה, אתה נראה לי מותש לגמרי, אתה רוצה אולי כוס קפה?"
"ברצון" ענה האיש.
משה מחה כפיים וצעק "מוחמד, פעמיים קפה בבקשה...״

מעשה בחסיד עליז, שלא זכה למה שאמרו חז"ל 'טוב לחסיד וטוב לשכנו' (ואם יקשה המקשה, שהלא נאמר טוב לצדיק וטוב לשכנו, יעיין נא בתשובת הנודע ביהודה, וד"ל...), ואיתרע מזלו לשכן ת"ח וצדיק. דא עקא, שמקליפת 'ליטא' היה אותו שכן בשורשו, ורוח התנגדות שורה עליו תדיר.
ערב יום הכיפורים, שב החסיד מתפילת שחרית, מבוסם מה'לחיים' ששתה בשטיבעל, והנה למולו השכן ה'מתנגד', וכולו אפוף דאגה ויראה.
שכן יקר, פנה החסיד לשכנו, מדוע זה נפלו פניך? הן מחר יהיה האות הזה, ולשון זהורית ללבן תיהפך, ואתה דואג?
אכן, השיב המתנגד, בטוחים שיעשה להם נס. אלא שדאגה קשה מקננת בתוכי, שהנה שעת מנחה גדולה ממשמשת ובאה, ועוד מעט קט נלך לבית הכנסת, ונאמר וידוי, כנהוג, ואני חרד ודואג, הן 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני', אמר האל, ואני עברתי על כל הוידוי, ואין עבירה אחת הכתובה בו, שיש לי בה תפיסה, ולא זכיתי לטעום טעם עבירה בזאת השנה, וכיצד זה אעמוד לפניו יתברך בערב יום הקדוש ואתוודה על עבירות שלא עשיתי? ועל זה דואג אני וחרד.
הלזו צרה תיקרא? צהל החסיד, הנה לך שכננו הזעפן שצעקותיו ממלאות תדיר את הרחוב, היכנס נא לביתו, והפלא בו את מכותיך, כלום יש בנמצא עבירה גדולה יותר מאשר להכות יהודי בערב יום הכיפורים?
רעיון נפלא! אורו פניו של הליטאי, באמת נזכרתי, שחשבון ארוך לי איתו...
נפרדו השכנים לשלום, וכעבור דקה-שתיים, שומע החסיד את צעקות השכן הנרגן; אוי גיוואלד, מה רעה עשיתי לך שאתה מכני מכת הרג ואבדן בערב תענית יום הקדוש??
סיים המתנגד להפליא את מכותיו בשכנו וירד לבית הכנסת שמח וטוב לב, ברוך הוא וברוך שמו, כעת יוכל לומר את הוידוי בלב שקט.
יוצא הליטאי את הבית, והנה הוא שומע את אשת השכן המוכה צועקת אליו מלמעלה; ר' יהודי, לעולם לא תדע איזו מצוה גדולה עשית...