"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (מז, כה).

פרשת השבוע ויחי, מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"היה לו לכתוב רק "ויהי יעקב בארץ מצרים" ולמה כתב ויחי? ללמדך שעל ידי בחינת אמת, בחינת "תתן אמת ליעקב", יכולים לחיות גם בארץ מצרים. חיים זה דביקות בשורש ובמקור, אשר משם נמשך תמיד חיות, ואף על פי שהיה בארץ מצרים, ידע יעקב אבינו שכל מצרים רק קליפה והסתר, אבל הפנימיות הוא חיות השם יתברך" (שפת אמת).

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (מז, כח).
מאה ושלושים שנה חי יעקב אבינו לפני שירד למצרים ועל השנים האלה הוא אומר שהיו "מעט ורעים" (מז,ט).
ודוקא במצרים, הארץ הטמאה, כשהתחילה הגלות שבה מררו המצרים את חייהם של בני ישראל, דוקא שם ישב בשלוה? כפי שאומרים חז"ל שעיקר ימי חייו שחי שם היו בשמחה ונחת?!
שבע עשרה שנה חי יעקב אבינו במצרים ושבע עשרה זה גמטריה טוב. דוקא שם היה לו טוב? יש פה לימוד עצום! יהודי יכול למצוא חיים ושמחה בכל מקום אליו יתגלגל אי פעם. זו המהות של יהודי. להחזיק את עצמו בכל מצב ועת, גם במצרים. זה המבחן שלך. מצפים ממך להמשיך שמחה וחיים גם למקומות האלה שאתה בעל כורחך מגיע אליהם.
רבנו אומר: "ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה". כשאתה מתחזק בשמחה, אתה מבריח את היגון והאנחה הצידה.
בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים בואו  נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבינו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.

להמשך כנסו כאן:



אדם הולך עם הידיעה שה' אוהב אותו, הוא שמח. אבל איך אדם ירגיש שהשם אוהב אותו? רק אם הוא יאהב את עצמו. אדם לא יכול להרגיש שהשם אוהב אותו אם הוא לא אוהב את עצמו. רוקד ושמח עם כל מצווה שהוא זוכה לעשות ואפילו אם משהו לא הולך לו כרצונו, הוא ממשיך לשמוח, הרי השם כל כך מטיב איתו, נותן לו ללמוד תורה, לעשות חסדים, לקיים מצוות, המצווה הכי קטנה שהוא זוכה לעשות הוא כל כך שמח בה, שהוא מרגיש כל רגע איך השם אוהב אותו. אדם כזה לא צריך תאוות. הוא לא צריך שום דבר. יש לו חיות מהשם! יש לו שמחה מהשם! הוא מרגיש את אהבת השם! וכשאדם מרגיש שהשם אוהב אותו הוא שמח. הוא מחזיר אהבה לה'. הוא יכול להתפלל, ללמוד תורה, יכול להתבודד.
אם אדם לא הולך עם הדרך של שמחה והודאה, הוא יחפש את החיות שלו בתאוות, שזה העונש הכי גדול כי זה מרחיק אותו מהשם, מנתק אותו מהשם. אדם צריך שתהיה לו חיות מכל מילה של תורה, מכל מילה של תפילה, מכל מילה בהתבודדות. אסור לו ליפול ברוחו כשהדברים לא מסתדרים כמו שהוא רצה, כשלא הלך לו כרצונו, כשהוא לא הספיק כל מה שהוא תיכנן, כשהוא הספיק היום מעט מאד בהשוואה לימים אחרים. תזכור שהשם שמח בכל מצווה הכי קטנה שאתה עושה! ה' אוהב אותך!

ומה עושים כשהדברים שאדם עובר הם באמת קשים? מתחזקים באמונה שהקדוש ברוך הוא יעזור. כי הוא רק טוב ומטיב. כי הוא רק רחמן. מתחזקים באמונה שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה. שהרחמים של השם הם אין סוף ואין תכלית.
כמו משה רבינו שכל דבר שהיה רוצה היה מתפלל עליו 40 יום ו40 לילה רצוף! מתפלל עד שמקבל! לא עוזב את השם!
למה אדם מפסיק להתפלל? כי הוא לא מאמין ברחמים של השם! אולי השם לא רוצה לתת לי? אולי לא מגיע לי? אם היית מאמין ברחמים של השם, היית עומד ומתפלל עד שהיית מקבל.

חיים של שמחה ואמונה אינם נתונים לחסדי הזמן והמקום. השמחה אצל יהודי מאמין לא מוגבלת לזמנים של הצלחה. השמחה היא חלק בלתי נפרד ממנו, יהודי שמח הוא גילוי אלוקות. לכל יהודי יש בתוכו פנימה נקודה של כיסופים ואהבה לה' שזוהי השמחה האמיתית ובזכותה ובכוחה אפשר להתגבר על כל הצרות. זה "לך לך". לך לחיבור שלך עם ה'. גם אם נופלים, מתחברים מחדש. נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו תינוק שרוצה את אמא שלו, שרץ כל הזמן אל האמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'.
כשיהודי זוכה לאהבת השם, יש לו הרבה שמחה בחיים. הדבר הראשון ביהדות, העיקרי, זה אהבת ה'. מה זה אהבת ה'? זה שאדם נהנה מהמצוה, מהתפילה, ממעשה חסד, יותר מהתאוות שלו, מאלה שהן כמובן מותרות על פי ההלכה. כשאדם אוהב את ה', ממילא זה כבר יוביל אותו לכל שאר ענייני עבודת ה' וקיום המצוות. לכן זה הדבר היסודי ביהדות. מי שאוהב את ה' משתדל בכל כוחו לקיים את מצוותיו ולעשות את רצונו. אפילו מה שהוא לא חייב. שלוש פעמים ביום אנחנו מזכירים לעצמנו שהיסוד של כל היהדות זה אהבת ה'. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אבל אם זה נשאר במוח, אם זה לא יורד ללב, אז העיקר חסר. הסוף צריך להיות אהבה.
ואת זה צריך לשנן לילדים, ושיננת לבניך. יש נחת רוח יותר גדול מלראות את הילדים הולכים בדרך ה' ושמחים בה? נאמר בפרשה "ויברך את יוסף" (מח,טו) אך היכן מצינו את ברכת יוסף? הרי מיד נאמר "המלאך הגואל אותי מכל רע" שזה ברכת הבנים. אלא יעקב מלמדנו שהברכה הכי טובה לאבא, השמחה הכי גדולה שלו שהבנים שלו יהיו מוצלחים ומחונכים והולכים בדרכי אבות (שי למורא).
הקדושה של היהודי, זה שמחה גדולה בשבילו כי בעצם זה הקשר שלו עם ה'. יותר קדושה יותר קשר, יותר חיבור. אי אפשר לדבר על אהבת ה' ועל דבקות בה' אם אדם לא שומר את עיניו ומגן על עצמו מכל השקר  שנמצא סביבו ואשר מושך את לבו לתאוות העולם הזה. כשהעין רואה, הלב מיד חומד. זה חז"ל אמרו וזה תופס לגבי כל אדם.
[מורנו הרב: "עם ישראל עם קדוש, מחפשים רק לעבוד על קדושה וטהרה. עם ישראל לא מחפשים להשיג לא "נבואות" ולא " מדרגות" שזה מה שאומות העולם ואנשים שלא יודעים דרכי עבודת ה' מחפשים, וזה הטעות של בלעם ושל כל אומות העולם. אצלם העיקר זה להיות אדם גדול, אדם חשוב, אדם מפורסם. אבל אצל עם ישראל מחפשים רק דבר אחד, איך לעבוד על קדושה וטהרה, שזה ההפך מכל השיטות ומכל התורות של אומות העולם, שלא יודעים מה זה קדושה. הם בכלל לא מכירים מה זה המושג של קדושה. עם ישראל קדושים לא מסתפקים בדיבורים, אצלם קודם כל מתחילים לעבוד על הקדושה, על שמירת העיניים, על קדושת הברית, ונלחמים על הדברים האלה, להינצל מה "לאו" של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אפילו שזה קשה מאד, ואדם לא רואה כמעט שום אפשרות להינצל מזה, אבל הוא יודע שצריך להילחם בזה, אין לו ברירה, בשביל  זה הוא בא לעולם... וזה בכתוב "באבן שלמה" מהגאון מוילנא שאדם בא לעולם רק כדי לנצח את הדבר הזה, רק בשביל זה הוא בא לעולם, לא בשביל שום דבר אחר, כל הדברים האחרים באים לסייע לקדושה.
אפילו אדם שנוהג יכול לשמור על העיניים, הוא יכול לבקש מה' שישמור לו את העיניים, כי ע"י תפילה אפשר להשיג הכל. כמו הבנים של יעקב אבינו, הלכו מישראל עד ארץ מצרים, והם לא פתחו את העיניים כל הדרך. אומר המדרש שהם לא ראו שום דבר בדרך, אדם יכול לנסוע בכל העולם בשמירת העיניים."] (עד כאן מורנו הרב) שמחה זה דבקות בה' ואי אפשר להיות דבוק בה' אם לא שומרים את העיניים. הראיה מושכת את המחשבה שלנו, כל אחד יודע שכשהוא הולך עם עיניים פקוחות המחשבה שלו מתגלגלת מדבר אחד שהוא רואה לדבר אחר. אך כשהוא עוצם את עיניו בכל רגע אפשרי, ולפחות מרכין את הראש, הוא יכול לדבר עם ה', הוא יכול להיות בקשר עם ה' ואין תענוג גודל מזה. וזה נכון כולם, גם לנשים וגם לילדים.

המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב, אני לא אתן לעצמי להיות בעצבות. בשום פנים ואופן לא! אני אסגור את הבית ואתחיל לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ברוך ה' שיש לי רגליים ואני יכול לרקוד ולשמוח. אני אתחיל לחייך, אני אעשה הכל מלאכותי כמו שאמר רבינו, כי המלאכותי זה הכי אמיתי, כי המלאכותי הזה נקרא שאתה מנצח את השטן, שרוצה להפיל אותך לעצבות, אתה לא נותן לו, אתה משמר את עצמך, בצורה מלאכותית, אבל הרצון שמסתתר מאחורי המלאכותיות הזאת הוא אמיתי, הכי אמיתי שיש.
שאל פעם חסיד אחד את הרב הקדוש ה"צמח צדק" מליובאויטש, מה יעשה אדם כדי להיות שרוי בשמחה? השיבו בפליאה "הלא מעצם אמירתך שחרית "שלא עשני גוי" ראוי לך שתתלקח בקרבך שמחה עצומה, שתספיק לכל היום כולו, תיזכר שאתה יהודי! אדם צריך להיות בשמחה תמיד, כל רגע, כל החיים שלו, כי שמחה זה בחינה של גלוי אמונה. אם אדם הוא בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק, הוא איבד לרגע את האמונה. השמחה היא אות שאנחנו מחוברים עם ה'. אדם לא יוכל להגיד שהוא שמח כשהוא לא מחובר עם ה', כי זה הוללות, קשקושים ובדיחות, אם הוא באמת שמח, זה הוכחה שהוא מחובר עם ה'. בן אדם רואה פתאום שהוא עצוב, זה צריך להיות אצלו סימן שהוא לא מחובר ואז הוא ממהר למצוא דרך להתחבר.

כשאדם חי בענוה ובשפלות החיים שלו טובים ונעימים. כי ענווה ושפלות זה סימן שיש לו לאדם אמונה. הוא מבין שהוא חלש, שהוא מוגבל, שהוא לא יכול לבד. הוא רואה את החסרונות שלו, הוא מודע לסכנות סביבו, בגשמיות וברוחניות והוא כל הזמן פונה אל ה' ומבקש מה' שיעזור לו וישמור עליו ויהיה אתו, וכשהוא רואה את כל המתנות שהוא מקבל, רגע רגע, הוא לא מפסיק להודות. החיות שלו היא לא מהגאווה שלו, החיות שלו היא ישירות מה' יתברך והוא תמיד מלא חיות ושמחה וזוהי חיות אמיתית, חיות ממה שהוא מחובר עם בורא עולם, יש לך חיות יותר גדולה מזאת?! שהאדם מחובר עם בורא עולם בעצמו?! כי אם לא מהבורא, אז החיות שלו היא מהגאווה שלו, מהדמיון שהוא משהו, ואז המציאות שוב ושוב טופחת לו על הפנים ומוכיחה לו שהוא כלום, אז איזה חיים יש לו?!
עד סוף כל הדורות, כשירצה אדם לברך את בניו, יאמר "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח,כ). כפי מה שאומר יעקב ליוסף. בזכות מה זכו אפרים ומנשה? בזכות הענווה והשפלות. הגדול, מנשה, מקבל את הברכה מידו השמאלית של יעקב, למרות שהיא היד הפחות חשובה והוא לא מקנא באפרים אחיו הצעיר, שזכה לקבל הברכה מידו הימנית של יעקב שהיא היד החשובה והוא לא מתגאה, הוא לא זוקף את המתנה לזכות עצמו. הוא שאמרנו ענוה ושפלות זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם בלי שום זכות מצידנו,  זה הכל חסד ורחמים של בורא עולם.

מה הברכה שמברך יעקב את כל השבטים יחד? "ויברכם ביום ההוא". שיזכו שיהיה להם את היום ההוא, את היום המסויים שהם חיים בו, שיחיו את ההווה ולא את העבר והעתיד. שכל החיות שלהם, והשמחה שלהם, תהיה מהחיבור עם ה' רגע רגע, בכל מה שהם עושים, שלא יצטרכו להתרפק על זכרונות העבר ותוכניות העתיד כדי לקבל קצת שמחה.
אם אתה מחובר, אז השמחה שלך תעבור לאחרים, לאשתך, לילדים, לחברים, כי אדם שמחובר לה' רוצה כל הזמן לשמח, לעשות טוב לכולם, הוא דומה לבורא שכל הזמן נותן ומשפיע.