"את אשר יאהב ה' יוכיח".

פרשת תולדות מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (כה, יח)

מהיכן בא (איך קרה) שיצחק שהוא גבורות, בחינת צמצום, יהיה נולד מאברהם שהוא בחינת חסד? והתירוץ הוא: "אברהם הוליד את יצחק" – הגבורה הזו נובעת מחסד, כי על ידי שיהיה צמצום בעולם יהיה נחסר לאחד, והשני יתן לו – ועי"ז "עולם חסד יבנה" ויומשכו חסדים בעולם (הבעש"ט).

"את אשר יאהב ה' יוכיח".
יש זמנים שהכל פתאום נחשך לנו. לא רואים ולא מרגישים כלום.  לא את האור שבתורה, לא את החיות שבתפילה, לא את האושר שביהדות, חושך בעיניים. מה שקוראים "מוחין דקטנות". לא טוב לנו, יבש לנו, אנחנו לא מבינים לאן הלכה כל ההתלהבות וכל המתיקות שהיתה לנו בעבודת השם. הגוף כבד, נמשך למטה, לכסא או אפילו למיטה. צריך ממש להתאמץ כדי להוציא משהו מהפה, שלא לדבר על קצת לשיר, לרקוד או למחוא כפיים כדי לבטל את הדינים. מה עושים? איך מתמודדים?
קודם כל מבינים שככה זה, ככה ברא ה' את עולמו. אור וחושך. יש זמנים כאלה ויש זמנים כאלה. החיים זה נדנדה, פעם למעלה ופעם למטה. נשמה יהודית זה ניגון וניגון לא מלחינים עם עליות בלבד. רבונו של עולם תציל אותי מהחושך הזה, אל תסתר פניך ממני, תחזיר אותי אליך.

להמשך כנסו כאן:



לא מרגישים כלום ובכל זאת ממשיכים ועושים  את העבודה. עוד פעם אומרים את הברכות, עוד פעם מתפללים, עוד פעם מתאמצים לפתוח את הספר אפילו שזה כבד לנו, עוד פעם מתאמצים לחייך גם כשאין לנו חיוך.
הקב"ה אוהב את העבודה הזו, שאדם עושה את הדברים בלי להרגיש כלום. תזכור שזה הכל מבורא עולם שלעולם לא עוזב אותך, הוא איתך, עמך ואצלך. הדינים האלה, הצמצום הזה, החוסר חיות הזו זה הכל כדי לקרב אותך אליו יתברך.

"אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". זאת הבשורה שאיתה פותחת התורה את פרשת השבוע. התורה מגלה לנו שאברהם הוליד את יצחק, שהדינים האלה, הצמצומים האלה זה הכל נמשך מהחסד של הבורא. "כי אברהם הוא בחינה של חסד ויצחק הוא בחינה של גבורה, בחינת 'פחד יצחק' היינו שזה הדין הקשה שהוא בחינת יצחק, הוא נולד ונמשך מאברהם שהוא בחינת חסד. כי באמת בזה הדין מלובש חסד גדול, כי הוא לטובתו"! (ליקו"מ עד).
כל מה שעובר עליך זה הכל כדי לקרב אותך. כמו שהשמחה וההתלהבות וההרגשה הטובה נשלחות לנו מלמעלה באהבה מהבורא יתברך, כך ממש העדר אור גם הוא נשלח לנו מלמעלה באהבה, כדי לעורר אותנו, כדי לקרב אותנו, בשום אופן לא לרחק! קשה לך, לא טוב לך, יבש לך, יש בורא לעולם, פונים אליו, מדברים אתו, מבקשים ממנו. זה המהלך שהקב"ה מוביל ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שזה לטובתך.
נכון, זה קשה, במיוחד כשרואים אחרים מתלהבים, מוחאים כפים, ושרים, ורוקדים ופורשים ידים למעלה, ורצים לקברות צדיקים, רבונו של עולם מה יהיה אתנו? מתי נתעורר? מתי נחזור סוף סוף לעצמנו? אני לא רוצה לחיות חיים כאלה, אני רוצה לרצות, אני רוצה להרגיש, אני רוצה לשמוח, ה' מה יהיה איתי? אל תסתר פניך ממני! מילים כאלה יכולות לבקוע את ההסתרה. "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים". שם בתוך החושך. בתוך הערפל. בתוך ההסתרה. שם נמצא ה'.

["באיזה חלל פנוי חיו אבותינו! יוסף שמנותק ממשפחתו, אברהם שזורק את בנו מהבית, שרה שהיתה עקרה כל כך הרבה שנים והיתה צריכה להביא לאברהם את שפחתה, מי בכלל יכול לתאר את זה? ורבקה שצריכה לשלוח את יעקב כדי שעשו לא יהרוג לה אותו... ובכל זאת כולם ממשיכים הלאה. אני לא יודע כלום, אני ממשיך הלאה. זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחלל הפנוי. אני בחלל הפנוי אבל אני יודע שאתה נמצא. ה' ברא את העולם כדי שידעו ממנו. ואיך יֵדעו ממנו? עם שכל לא ידעו ממנו. רק עם אמונה. הכל לא הולך לי, הכל שבור לי, הכל מקולקל לי, אני לא מרגיש כלום, הכל יבש לי, אבל מה כן? אמונה! האמונה היא היסוד של כל הבריאה כולה. לעתיד לבא, אחרי 120 שנה, הניגון יהיה, פה כשלא ראיתי כלום זה היה ה'. ושם, כשהיה קשה, כשהיה ממש נורא ואיום, אך הנה – זה היה ה' שהיה אתי. ה' היה אתי פה וה' היה אתי שם. זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות את כל המאבקים בתוך החלל הפנוי ולגלות שם את ה', איך היה אתנו, איך לקח אותנו על הידיים כשאפילו ללכת לא יכולנו"]. (באור פני מלך).

כשהנשמה מתגברת על הגוף, זה אור. כשההיפך קורה, זה חושך. הנשמה נמשכת אל הקדושה. משם היא באה. משם היא משתלשלת. היא סובלת יסורים נוראים בתוך העולם הזה. היא נמשכת למקורה הטהור. להמליך את הנשמה על הגוף, זה המאבק של החיים. לדבוק בהשם זה דבר כזה עצום ונפלא, זה מה שהנשמה רוצה, לא צריך שום דבר חוץ מזה. ברגעי חסד, כשפתאום אנחנו זוכים להרגיש, ורוצים לבכות, ורוצים להשתפך לפניו בתוך המילים הקדושות של התפילה, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים את ה' בתוך כל הצרות שלנו, זה כזה עונג רוחני, כל החושך שבעולם נהפך אז לאור.
גוף ונשמה. רוח וחומר. קדושה וטומאה. טוב ורע. פנימיות וחיצוניות. יעקב ועשיו. שתי דרכים שונות שגורמות לא אחת להתנגשות בחיינו. "ויתרוצצו הבנים בקרבה", רמז ברור להתמודדות בין יעקב ועשיו בתוככי נפשו של כל אחד מאתנו.
רגע אחד מרגישים כל כך מחוברים, הולכים מחובקים עם הקב"ה ולא צריכים יותר כלום, רק להמשיך ולהרגיש את הנועם הזה. ורגע אחרי, הכל נעלם, הגוף מתגבר, מזכיר לנו מי פה שולט בעניינים וכמה קשה לנצח אותו.
רבקה אמנו, כשהיא עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב מפרכס, רוצה לצאת. וכשהיא עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשו מפרכס, רוצה לצאת. "אם כן, למה זה אנוכי" היא שואלת. מה קורה פה? מה זה השינויים הקיצוניים האלה? ואת מי היא הולכת לשאול? "ותלך לדרוש את ה'" (כה, כב). זאת הכתובת שלנו, רק הוא יכול למלא את החסרון שלנו. רוצים להיות דבוקים בהשם אך אי אפשר להגיע לשם אם לא עוברים נסיונות, אם לא עוברים ירידות ועליות, אם לא נופלים וקמים ומתחילים מחדש. יעקב ועשיו מגלמים את מלחמת הטוב והרע.
כבר במעי אמם התרוצצו הבנים וביקשו לנצח זה את זה במלחמת הנצח שבין מלכות הקדושה לטומאה. הגוף רוצה את העולם הזה והנשמה כוספת לתענוגי העולם הבא. שיטת היצר הרע להפוך את התענוגות השפלים של העולם הזה לדבר מושך מאד, הוא מציע הנאה ממשית של העולם הזה, והתשובה של היצר הטוב היא התורה. ה' עשה מהתורה "תבלין", הוא עשה ה' לדבר המתוק ביותר בעולם. יעקב גילה את המתיקות הזאת. "ויעקב איש תם ויושב אוהלים". איזה אוהל? אוהלה של תורה.
עשיו לעומתו רוצה את העולם הזה, "הלעיטני נא מן האדום האדם הזה", תנו לי חיים קלים, פרנסה טובה, איזה הנאה אני יכול לקבל מכל דבר, הכל חומרי, חיצוני ורדוד.
מורנו הרב ["ברוך ה' ישנים טוב, אוכלים טוב, שותים, שמחים, זה נפלא, עד 120 שנה! עד מיליון שנה! אבל השאלה היא לאן נגיע עם האכילה והשתיה? לאן נגיע? אם לא נצעק לה' לאן נגיע? העיקר זה הצעקות שצועקים אל ה' יום ולילה! "ויצעקו אל ה' בצר להם". כשאוכלים טוב וישנים טוב, אז ממילא נעלמים העצות, אין שום עצות! כל אחד צועק לה' מהשאול תחתיות שלו, לצאת מהראויות האסורות, מהמחשבות האסורות, צריך כל הזמן לצעוק לה', וכשאדם נמצא בציבור הוא יכול לצעוק בשקט "ממעקמים קראתיך ה'", צעקת הלב ממעמקים. אם זכית להיות בעל תשובה אז תוכיח שאתה בעל תשובה! תוכיח את זה! תתן צעקות לה'! תצעק לה' לא רוצה ליפול יותר! לא רוצה ללכת למקומות שהייתי פעם! לא רוצה שהילדים שלי יעברו מה שאני עברתי! אתה עכשיו שבוי, אתה נמצא בתוך שאול תחתיות, עשיו צד אותך? תצעק לה'! "אנא ה'  הושיע נא". אתה לא נולדת צדיק, אתה עכשיו רק מתחיל, זה קשה פי מיליארד! אבל השכר יהיה גם פי מיליארד! כמה שאדם יותר קשה לו  השכר יהיה יותר גדול! אתה צריך לצעוק עד לב השמים כי וודאי שאין לך חשק ללמוד, וודאי שאין לך חשק להתפלל, מה, אדם משתנה בשניה? זה אותה גברת בשינוי האדרת, זהה כל אותו דבר! אבל זה המעלה של הבעל תשובה, שקשה לו ללמוד גמרא, קשה לו להתפלל, קשה לו לשיר זמירות שבת, קשה לו להחזיק בישיבה כל כך הרבה שעות, ולכן הוא מתחיל לצעוק ולצעוק עד לב השמים. ועל ידי זה אומר הזוהר הוא זוכה ועולה למקומות הכי גבוהים! הוא עולה עד ספירת הבינה ששם זה סוד הגאולה.
כל הישועות שאדם צריך כבר מוכנות, הוא רק צריך לתת צעקה אחת לה', צעקה אחת אמיתית"] (עד כאן מורנו הרב)

אין שום מסך שמבדיל ביננו ובין ה'. גם כשאדם בחושך גדול ולבו אטום והוא סובר בדעתו שאין לו תקנה חלילה, כי החושך והעצבות מקיפים אותו מכל צד, יתחזק ויאמין שה' עוד יאיר עליו, "כי אשב בחושך ה' אור לי". אם לא הייתי יושב בחושך, לא היה אור לי. כל מה שקורה זה הכל נסיונות ומה שהאדם צריך לעשות זה לבקש רחמים מבעל הרחמים שירחם עליו. כל החיים שלנו זה עליות וירידות, חושך ואור. לדברים הכי טובים מגיעים אחרי נפילה, אחרי חושך וצמצום. לפני שמגיעים לפרי מוכרחים לעבור את הקליפה. הירח מתחיל להתמלא דווקא אחרי שהוא נעלם לגמרי. העץ הגדול הירוק והפורח גם הוא התחיל מזרע קטן שקודם כל נרקב באדמה.
כל המטרה של הקב"ה שנזכה לראות את האור. אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.
אני מאמין בך ריבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה.
הקב"ה רוצה תפילות, הרבה  תפילות, אבל גם מידה של הכנעה... רק אתה יודע באמת מה טוב עבורי. וגם אם התפללתי אין ספור תפילות ולא נעניתי, אני יודע אבא שאין תפילה שנאבדת, שכל תפילה וכל תחינה נשמרות בבית גנזיך וביום מן הימים תשתמש בהן לטובתי.
כשמאמינים באמונה שלמה כי הקב"ה מלא רחמים, מתבטלות הקושיות. האמונה הזאת ממלאת את האדם ברוגע ומעניקה לו את החוסן לעמוד בכל הנסיונות. כל אדם עובר באיזה שהוא שלב בחיים תקופה קשה וכואבת, אבל דווקא שם הוא מוצא את ה'. דווקא בתוך היסורים הוא מגלה את יד ה', את השגחתו, את הרצון של הקב"ה להמעיט ביסורים, לתמוך, לעודד, אומנם הגזירה נגזרה אבל היכן שאפשר להקל רואים איך הקב"ה פועל למעננו.
אין דבר שהולך לאבוד. אין איזה גניחה שאדם גונח ואין איזה דמעה שהוא מזיל שהולכת לאבוד. מכל מה שקורה ה' רוצה רק להצמיח דברים חדשים, יותר עצומים, יותר משובחים, יותר נפלאים.
הדרך אל הקדושה רצופה מניעות, נפילות, כשלונות, הסתרות, דרך שנראית לפעמים ללא מוצא. שום דבר לא באמת זז, לא באמת מתקדם, רבונו של עולם עד מתי?! והקב"ה עונה: אל תתייאש. תמשיך. אם תמשיך לייחל ולבקש ולהתגעגע אתה תגיע למחוזות נפלאים.
כשמגיעים ימים של ירידה, שאז האדם נמצא בחושך, הוא לא רואה את הדרך, נדמה לו שה' מרחיק אותו, יצר הרע מתגבר אז להפיל אותו לעצבות, להרגשה שהוא לא שווה כלום. מה שצריך אז יותר מכל זה אמונה שלמה שהחושך הזה ייגמר עוד מעט ויחזרו הימים הטובים. כי ככה ברא הקב"ה את עולמו, קודם ערב ואח"כ בוקר. "העולם הזה בנוי מנסיונות. כל אדם עובר נסיונות, פה במציאות זיווג, פה בפרנסה, פה בבנים, פה בשלום בית, בבריאות, כל מיני סוגים של נסיונות. ורק על ידי אמונה אתה יכול לעבור הכל! תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד! הוא עושה איתך את הטוב ביותר! תקבל את זה באמונה! באהבה! כמו אברהם אבינו שלא הירהר אחר מדותיו של הקב"ה וקיבל הכל באהבה" (המברך את עמו ישראל בשלום).

פנימיות זה לא מה שרואים מבחוץ. מה רואים? שפלוני עשה ככה ופלוני עשה אחרת, ומתחילים לדבר אחד על השני ח"ו ואם נזהרים לא לדבר לשון הרע אז יש הרהור וחושבים בלב. אפילו אם לא מדברים, מסתכלים, מעקמים את הפרצוף, אבל בעצם לא יודעים מה בפנימיות. הפנימיות של כל יהודי, האור של הנשמה של כל יהודי ויהודי, זה אור שבוהק עד אין סוף, זה אור הקב"ה בעצמו, יהודי, כשעושה איזה שגיאה, עושה איזה משהו לא טוב, יש לו צער, הוא מתחרט, הלב שלו בפנים בכלל לא מחובר לדברים הלא טובים, האור שלו הפנימי, רק רוצה את הדברים הכי נפלאים.
עם האור הזה ה' ברא את העולם. עם האור הזה ה' יגאל אותנו לחיים טובים. עם האור הזה של הפנימיות של הנשמה היהודית שרוצה לעשות באמת רצון ה' אף על פי שלא תמיד מצליחה לעשות, לא תמיד יודעת מה לעשות, אבל היא לפחות נכספת.
כמו בסיפור הבא:

אבא! מה עושים?

שלום לך ר' קובי לוי! לימדונו חז"ל כי צדיקים גדולים במותם יותר מבחייהם, אך דומה כי תחושה זו לא קנתה שביתה וביסוס בקרב כולנו. יותר נח ונעים להיכנס לד' אמותיו של הצדיק, התלמיד חכם, להתרגש, להכין את השאלות, להתכונן לתשובות, להוסיף עוד קושיה, לצאת זקוף ושמח, כי אין שמחה כהתרת הספיקות. זה כמובן נח ונעים יותר מאשר לפקוד את ציונו של הצדיק, להדליק נר ולצפות לישועה, למרות שרבים וטובים נוהגים כך.
אבי עליו השלום, נפטר לפני כחמש שנים. הוא היה צדיק ותלמיד חכם במלוא מובן המילה. בעיר בה נולדתי הוא הרביץ תורה לעדרים, פקד בתי כנסיות והגיד שיעורים במשך עשרות שנים, היה לו חן וקסם כובשי לב. מעולם לא הרים קולו,  מעולם לא כעס ולא הקפיד, גם כשעלבו בו אינשי ד'לא מעלי. מאות ואולי אלפים בעירו היו משומעי לקחו ואהבו אותו אהבת נפש ממש. הוא גידל אותנו ארבעה בנים ושש בנות, בצניעות ובהסתפקות במועט, כשעל לשונו שגורים ללא הרף משפטים רוויי אמונה ויראת שמים, עם המון מוסר בסיסי.  "לוותר, להעלים עין, לא להקפיד, לאהוב אהבת חינם, להקדים שלום לכל אדם, לתת צדקה עם חיוך על הפנים", במילים כאלו היה מרדים אותנו. שלא לדבר על סיפורי צדיקים על שולחן השבת, אותם היה מספר בנועם שיח, עם עיניים בורקות ולב מתרונן.
כן, כולנו גדלנו בישיבות קדושות, אבל מורה הדרך שלנו, פוסק ההלכות ומעצב ההשקפות היה אבא, שאישיותו הנעימה השרתה בנו ביטחון, חמימות ואהבת השם. במפתיע, בהיותו בן 65 בעודו עומד על התיבה בליל שבת קודש, הוא התמוטט. הצוות הרפואי ביצע בו החייאה והבהילו לחדר מיון.
לאחר בדיקות מדוקדקות הרופאים בישרו שהמחלה פרצה גבולות. עברו עליו שנתיים של טיפולים קשים וייסורים איומים. הוא קיבל זאת באהבה, מודה להשי"ת, ובשארית כוחותיו מסר שיעורי מוסר באחד הכוללים. מאות רבות ליוו אותו בדרכו האחרונה, ואנחנו בניו ובנותיו היינו שבורים ורצוצים, מדוע? כי אבא היה גם הרב שלנו, המדריך לחיים, מעצב ההשקפה ומנווט את ספינת חיינו.
במהלך השבעה שמענו מאות סיפורים מרגשים על מעשיו וחסדיו הנסתרים, כמו על גדלותו התורנית.
חזרתי לעיר מגורי אחרי השבעה, עם חלל ענק שנפער בקרבי. את מי אשאל? מי יורה הדרך? כמלמד בתלמוד תורה, מלאכת קודש שכה אהובה עלי - ניצלתי עד תום את רעיונות המוסר ומעשיו הטובים של אבא, וסיפרתי על כך לחניכי, תלמידי כיתה ה' היקרים. היה ברור לי שזה תורם לעילוי נשמתו ועושה לו נחת רוח. כך גם מצאתי נחמה בהתרפקות על חוכמתו וחסדיו.
שנה אחר כך, בליל תשעה באב, חשתי רע עד עילפון. הובלתי לבית החולים ושם התבשרו אשתי ואחיי כי תקף את גופי סוג של חיידק טורף קטלני. יום רדף יום, ומערכות הגוף שלי קרסו זו אחר זו, והרופאים הכינו את ילדי ובני המשפחה לנורא מכל.
"הוא מחובר למכשירי החייאה, מונשם, מוזן ע"י צנרת מיוחדת נעשה הכל להאריך את חייו, אבל רק אחד למליון חוזר לחיים...".
במשך למעלה מחודש ימים הייתי חסר הכרה נשען על חסדי השי"ת בעזרת המיכשור הרפואי. תפילות בני הקטנים ואחי ואחיותי רקעו שחקים. אשתי היתה שבורה לחלוטין ופחדה לחשוב על אלמנות ויתומות רח"ל. הנס ירד בסולם משמים. חזרתי אט אט להכרה, התרופות ברחמיו המרובים פעלו פעולתן, החיידק הטורף ניטרף, לא לחלוטין אומנם, אך מכאן ואילך החל תהליך שיקום.
חברת הביטוח הודיעה לי הודעה משמחת, פחות או יותר בזו הלשון: "מכובדנו, המחלה המדוברת מזכה אותך בשנת שיקום מלאה, שתכלול תוספת של 50% לשכרך הממוצע. בתום השנה יחליטו הרופאים המומחים אם הנך זכאי לשנת שיקום נוספת בתנאים הנ"ל.
לא יאומן כי יסופר. משכורתי הממוצעת שעמדה על 8.000 ₪ בחודש, קפצה ל 12,000 ₪, תוספת נכבדה למי שמטופל בשבעה ילדים ועל צווארו משכנתא כבדה למדי. מחד, שמחתי על תוספת השכר, ומאידך כאב לי להיפרד מתלמידי לזמן כה ממושך. מנהל הת"ת חיבקני בחום איחל איחולי החלמה והוסיף "בשנה הבאה אני ממתין לך. אתה חסר לכולנו". חודשי השנה התגלגלו להם ביעף. מרבית הזמן נחתי, עשיתי ספורט, וטופלתי בתרופות מתאימות כדי לחסן את מערכות הגוף. לקראת תום השנה בוצעו בי בדיקות מתאימות שלאחריהן הגיע מכתב מחברת הביטוח: "מכובדנו, הינך זכאי לשנת שיקום נוספת באותם תנאים. אך אם תחליט שהנך רוצה לחזור לעבודתך, תאבד את זכאותך". במילים פשוטות, אחזור לשכרי הידוע והמוכר, ואאבד  4000 ₪ כה נצרכים. מה עושים? מאד רציתי לשוב לעבודה, התגעגעתי לתלמידי, לאווירה הלמדנית, לישיבות הצוות, לשיחות החינוכיות, לקשר עם ההורים. הרגשתי ואקום בנשמה. מנהל הת"ת היה על הקו: "דוד אני ממתין לאישורך, בעוד יומיים עלי לסגור את הרכב הסגל, שנת הלימודים נפתחת בשעה טובה, אתה ממשיך כרגיל עם כיתה ה'. אז אתה חוזר יקירי?". היססתי. שתקתי. "אתן לך תשובה סופית מחרתיים. בסדר?". המנהל הסכים. "תזדרז דוד, אל תשכח אנחנו זקוקים לך מאד". לאן לפנות? את מי אשאל? מה נכון לעשות? מחד השיקום חשוב ושכרו הנאות בצידו, מאידך בער בי רצון עז לחזור לחנך תשב"ר, אבל לאבד 4000 ₪ בחודש? לא חבל?
יומיים אחר כך. אחרי התפילה עליתי על מכוניתי ונסעתי צפונה לכיוון עיר הולדתי. השעה היתה 11.00 בבוקר כשנכנסתי בשער בית העלמין, ונעתי לכיוון קברו של אבא.
ניצבתי מול הציון, הדלקתי נר נשמה והתחלתי ללמוד משניות ואחר כך קראתי תהילים. אחרי חצי שעה עם עיניים דומעות ביקשתי "אבא, אתה מאד חסר לי, וכרגע אני במערבולת של בלבול, תמיד הארת את עיני, תמיד סימנת לי את הדרך. אנא התפלל עלי ובקש מן היושב במרומים שיפתור לי את הדילמה, האם להישאר בשיקום עם מהמשכורת השמנה, או אולי להצטמצם בשכר ולחזור לחנך את ילדי ישראל. אבא! מה עושים?". פניתי לכיוון מכוניתי, בעודי מביט בנר הנשמה ובשלהבתו הנבלעת בבוהק החמה. התנעתי והמכונית נעה באיטיות, והנה לנגד עיני יהודי מזוקן חבוש קסקט, מבוגר, כפוף משהו צועד לאיטו, והוא מסמן לי "עצור". "תסלח לי אדוני אולי אתה יודע היכן קברו של הרב יוחננוב?". "כן" השבתי וירדתי מן המכונית. "הרב הוא אבא שלי..." "אבא שלך?" פער האיש שתי עיניים תמהות. צעדנו באיטיות לעבר הקבר. האיש המבוגר הניח מצחו על השיש הצונן, לחש פסוקי תהילים ומפעם לפעם אמר "תודה כבוד הרב, תודה, תודה, תודה". הסקרנות איימה לבלוע אותי והמתנתי שיסיים. "מאין כבודו מכיר את אבא?" שאלתי.
האיש לחץ את ידי בחום ואמר "לפני 23 שנים היה לי בן, בני יחידי. גילו היה אז עשר. ילד שובב ללא תקנה. לא ממושמע, לא לומד, חסר רסן. הייתי מיואש, שבור ממנו, ומנהל הת"ת איים לזרקו. הרב יוחננוב, אבא שלך שלימד בכיתה אחרת, פנה למנהל וביקש 'תן לילד עוד סיכוי, אני אטפל בו'. אמר ועשה. בני הוקפץ לכיתה הרב, ומכאן ואילך אביך הפך למורו, וחברו. והילד, אחרי שנתיים הפך לנופת צופים. כיום הוא אברך חשוב אב לארבעה ילדים... יש לי הרבה נחת ממנו. היום בבוקר קמתי עם דחף פנימי להודות ולהכיר תודה לרב יוחננוב על שהציל את בני... שעתיים נסיעה ושלושה אוטובוסים לקחה לי הדרך. אבל הכל שווה כדי להודות לאביך שעשני מאושר, ובזכותו יש לי דור ישרים, אתה מבין חביבי?". הפלאפון שלי צילצל, הבטתי על הצד, המנהל. "כן כבוד המנהל?". "מה החלטת דוד, אתה חוזר?". "בוודאי שאני חוזר, ועוד איך אני חוזר... באושר אני חוזר". החזרתי את היהודי היקר לעירו, לא לפני שאמר לי "הייתי בהלוויה של הרב לפני חמש שנים, וזו הפעם השניה שאני כאן... רגלי נשאו אותו לכאן, לבי נושא אותי לכאן".
...ואני הזכרתי לו שצדיקים גדולים במותם, הרבה הרבה יותר מבחייהם.
מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי.

שבת שלום
מנחם אזולאי