שני צדדים למטבע

מאת מנחם מן

הרש'לקעניגסברג החזיק בתואר 'שוטה הכפר' ולא בכדי. בצריף רעוע היה דר עם רעייתו ושלושת בניו, ואת רוב ימיו היה מעביר בישיבה בטלה במסדרונות השטיבל המרכזי. כשהיו בניו זועקים לפת לחם, היה אב המשפחה פותח לאיטו את חלונות הבית, מוודא כי הקול אכן נשמע בבתי השכנים וסוגר. בתוך דקות היה גבאי הכפר הממונה על צרכי הציבור דופק בדלת ובידיו בצק ומים אפויים במגוון צורות. שגרה של עניים. שמועות היו מהלכות בעיירה כי הרש'ל זה בר דעת של ממש היה אלא שעניותו העבירה אותו על דעתו. היו כאלו שכמעט ונשבעו בנקיטת חפץ כי הכל 'תרגיל' מוצלח של העני ובאמת חכמתו גדולה על כסילותו. כך או כך איש לא ויתר על המחזה המביש שהיה מתרחש מידי שבוע בבית הקפה של העיירה. שם היו מתקבצים כל גבירי המקום ואנשי המסחר, לוגמים מעט קפה ותה, יושבים ומלבנים ביניהם ענייני מסחר עד לרגע כניסתו של הרש'ל למקום. אז, היו מושיבים אותו סביב שולחנם בחביבות ומשטים בו מיני שטיון. ומעולם לא פסחו על הגדולה שבמשובתם- במרכז השולחן הונחו שתי מטבעות, האחת בשווי עשרה זולטי והשנייה בת חמשה וכדרכן של מטבעות שונות זו מזו. מטבע החמישה זולטי היה גדול בהרבה מזה של העשרה, ומשכך מבלבלים היו את הרש'ל ונותנים לו לבחור מה שירצה. שבוע אחר שבוע היו ההמון צוחקים כשהיה שוטה הכפר בוחר במטבע 'הגדולה' בעל הערך הנמוך ומותיר על השולחן את זו השווה יותר. והנה, באחד מימי משובתם נכנס למקום איש עסקים זר והבחין בנעשה. חרה לו מאד כי כך מענים העם את האיש המסכן והחליט ללמדו את רזי המטבעות. כשהתפנו האנשים ורצה הרש'ל לשוב לבטלתו, קרא לו ההלך בחביבות והזמינו לסעוד לצידו. משנענה, הוציא מכיסו מטבעות והחל מבאר לו מה שווה יותר ומה שווה פחות. מה רבתה הפתעתו כשידו הגרומה של הרש'ל הונחה בחביבות על כתפו ובת שחוק עלתה על שפתיו "חושב הנך כי איני יודע מהן ערכת של מטבעות" שאלו הרשל בגיחוך "הלא משפחה בת חמשה נפשות יש לי ועלי לפרנסם מידי יום" ומשהבחין בתמיהתו הגוברת של איש העסקים, המשיך 'שוטה הכפר' והסביר "הצגה שבועית יש להם לאנשי הכפר, אך לי יש פרנסה ומשכרות קבועה של חמישה זולטי שבועיים, אם אהיה 'חכם' ואקח את המטבע היקר ארוויח אמנם פי שניים, אך ההצגה תגמר.."

*

נער הייתי וגם זקנתי, דורות באו ודורות הלכו, נתיבים שונו ורמזורים הוחלפו. אך העם, תמיד אותו עם. תובנות יש לו מכאן ועד לשם, תמיד האיש הפשוט מבין טוב יותר מחבר הכנסת, והחשמלאי מבין יותר מראש העיר. "אם אני הייתי ראש הממשלה" הוא משפט שמתורגם לשבעים שפות. אין שינוי. אנחנו חכמים יותר מכולם, זה ברור. אולי זה גם נכון כל עוד המשוואה היא ביני, האדם הפשוט, לבין איש השרד החנוט בחליפה. אך כאשר הדימוי וההשוואה היא בין גדולי התורה לבניינו 'דוברי הציבור החרדי' (אגב, יש אחד כזה עם תואר רשמי..) אזי האמירה הזאת הרת אסון. ראה ראינו כיצד ליבנו הכואב והרותח זעק למלחמה עם השמע גזרת הגיוס, אך רבותינו שעיניהם רואות למרחוק, בקשו שנעסוק רק בתורה ובתפילה ונניח למלחמה. אז, אולי טרם הבנו את דבריהם, אך כיום אנו מתחילים להבין יותר יותר כי התפילה כוחה גדול יותר ממלחמה. אנחנו יכולים לחשוב, ואולי אף חייבים לחשוב ולהתבונן על כל צרה וצוקה מאין באה ומהי מטרתה. אך דרכי הפעולה שייכים רק לרבותינו והם אלו שיורו לנו את הדרך שבה נלך. בשעתו, כששכב על ערש דווי בין כבליהם של מכשירי החמצן לחוטי המוניטור, ביקש מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל בקול חנוק מדמעות משר הבטחון כי יעמוד על כך שסמכויות הגיוס ישארו רק בידו. הדבר היה נראה בזמנו כחידה סתומה, היום עם הודעתו של השר על דחיה נוספת בהחלת תהליכי הגיוס, אנחנו כבר מבינים שאולי אנחנו 'אנשי עסקים' ממולחים, אך טרם הגענו לדרגת 'שוטה הכפר'. כשנגיע, אולי נבין את דבריהם של רבותינו המשולים לשכינה.