רשימת הבלוגים שלי

יום ראשון, 19 במרץ 2017

אש המחלוקת – הרב שך מקים מפלגה נוספת בבחירות תשמ"ט ומלחמתו של הרב שך במרן הגר"ד לנדו ראש ישיבת סלבודקה ובהגה"צ רבי בנימין זילבר מגדולי בעלי המוסר – פרק רביעי מתוך מחקרו של בנימין בראון

רבנים הצטרפו למפלגה החדשה מאימת הרב שך ועושי רצונו
"לקראת הבחירות הממשמשות ובאות לכנסת השתים עשרה  גברה במנהיגות החרדית ההכרה שהפילוג מזיק לחברה החרדית בכללה, ועסקנים נמרצים ביקשו להשיב את האחדות למחנה.
לכאורה יכול היה הרב שך להמשיך את תמיכתו בש"ס, אך במחנהו היו קולות שסברו כי אין זה ראוי ש"בני התורה" יהיו סמוכים על שולחנם של הספרדים ושהרב שך עצמו יחלוק את ההנהגה עם הרב עובדיה יוסף. עקב כך החליט הרב שך לקראת הבחירות להקים מפלגה חדשה על טהרת "בני התורה" הליטאים הסרים למרותו. רבים ממקורביו היססו שכן כוחו האלקטורלי הנפרד של הרב שך מעולם לא הועמד במבחן. הוא הוכיח כי הוא יכול להעלות מפלגה שיש לה בסיסי כוח נוספים, אך מעולם לא הציב מפלגה שבסיס הכוח הבלעדי שלה הוא עולם הישיבות הליטאיות לבדו. ואולם הפור נפל, וכך הוקמה מפלגת דגל התורה.
המפלגה החדשה מינתה לעצמה מועצת גדולי תורה משלה, ובראשה הועמדכמובן — הרב שך. כמעט כל גדולי התורה הליטאים הצטרפו אל הגוף החדש,  בעיקר מתוך מה שתואר כקבלת מרותו של "גדול הדור", אך היה בהצטרפותם במידה רבה גם מאימתו ומאימת עושי רצונו. אפילו ר' נסים קרליץ, אחיינו של החזון איש — שהסתייג מכמה ממאבקי הרב שך — הלך בתלם הליטאי. 
מרן הגר"ד לנדו רואה בפילוג של  הרב שך אסון
"רק מעטים בציבור הליטאי העזו להסתייג מדרכו של הרב שך באותם הימים. אחד מהם היה הרב דב לנדו, מראשי ישיבת סלובודקה בני ברק היוקרתית, המקפיד על הימנעות ממעורבות ציבורית. הוא סבר כי עולם התורה, ובכלל זה מנהיגיו, צריך להתבלט כמי שמתרחק מהמולת הפוליטיקה וראה בפילוג העולם החרדי, מבית מדרשו של הרב שך, אסון.
הוא לא היסס לכתוב על כך לאחד מאנשי אמונו המובהקים של ראש ישיבת פוניבז', הרב שמואל דויטש. במכתב, הנושא את התאריך כ' בכסלו תשמ"ט, כמעט חודש לאחר הבחירות לכנסת וכמה חודשים לפני הבחירות לרשויות המקומיות, הוא כותב דברים נוקבים. בראש דבריו הוא מביע את חששו בנוגע למערכת הבחירות לרשויות המקומיות, פן "מערכת הבחירות האחרונה לכנסת שהיתה כאן תהא כשחוק לגבי מה שצפוי — בל אפתח פי לשטן — במערכת הבחירות המעותדת הזו". אך חשובה מזו היא אמירתו העקרונית: ואומר עוד גלויות, ובאופן כללי ונחרץ. אינני מבין בכלל את כל הגישה הזו הגורסת כי על עולם התורה להיות תקיף וחזק ולוחם, היודע להגן על זכויותיו בתוקף, ויודע להשיב מלחמה השערה, ואוי לו למי שבא להצר צעדיו ולמנוע דבר — המגיע לו — בעדו 
.
עולם התורה אסור להיות אלים ולוחם!!!
לא! לא זו צורתו הראויה והנכונה של עולם התורה. הוא אף פעם לא היה כך בעבר, ואין זו הצורה שיש ל"הלבישו" בהווה ולהבא! עולם התורה לפי מיטב הכרתי, והכרת אחי ורעי, חייב להיות רוחני, נעלה ועדין, צנוע ומצטנע, ולא המוני ותוקפני, מופיע ומתבלט, לוחם ואלים! לא! דבריו של הרב לנדו משקפים את אידאל העדינות "איידלקייט" הליטאי, הרואה בבני התורה מי שמתרחקים מהמונה של עיר ושקועים בענייני הרוח. הקו השתלטני, החותר להישגים פוליטיים, מנוגד לדעתו לאידאל זה. הוא מודע לכך שהקו שהוא מבקש להציג כרוך ב"הפסדים", אך לדעתו הפסדים אלה עדיפים על ההפסדים שייגרמו לבני התורה אם ייעשו "תקיפים, תוקפניים ואלימים כיריבינו ומתנגדינו". דרך זו משולה בעיניו להתאבדות: אנחנו לא נלך להתאבד — מבחינת כל המהות הרוחנית העצמית שלנו — כדי להשיג עוד ועוד הישגים פה ושם, לתקן עוולות הנגרמות לנו, ולקבל את כל מה שמגיע באמת לנו, וכל זה במחיר התאבדות רוחנית ומהותית. לא נעשה זאת גם למען הוריד את הרב החב"די הרב לנדא וראש העיר הגוראי (ר' משה אירנשטיין,  ראש עיריית בני ברק דאז)  מכסאותיהם, או אפילו כדי לחזק את "שארית ישראל". כן, אפילו לשם כך לא כדאי להתאבד!
הרב לנדו סבור שדרך זו משחיתה את בניו ובנותיו של הציבור החרדי ומורידה אותם "לדיוטות תחתונות", הן ברמת הפרט הן ברמת הציבור. כל זאת, לדבריו, מתוך עמדה של "העיקר הוא רק 'לנצח'!". יתר על כן, דרך זו מכניסה את הציבור כולו ל"קלחת גיהינומית זו של מלחמות ומריבות נוראות, ושל חרב איש ברעהו". 
האם נשחית את עולם התורה על שנאה ואלימות ותוקפנות?
 הוא מוסיף ותוהה: האם בזה נחנך את ילדינו, ונשחית את כל עולמינו עולם התורה על שנאה ואויבות על אלימות ותוקפנות, על אנחנו עוד "נראה להם" לכל מי שמפריע לנו, או אף, אינו צועד עמנו בדרך מלחמתינו? הזאת תהא צורתו הרוחנית של עולם התורה בדור הבא, ובמקום ציבור תורני נעלה ומרומם, ניהפך לציבור אלים וחשוף זרוע מלחמה — כדי לטרוף זרוע אף קדקוד של כל מי שמצר צעדינו או שאינו נושא חן בעינינו?
כנגד זה מציע הרב לנדו לאחד את כל פלגי היהדות החרדית — "מתנגדים וחסידים, ליטאים וגוראים, ויז'ניצאים וכו'" — ברשימה אחת מאוחדת לבחירות לעיריית בני ברק. לדבריו, אף אם הדבר יהיה כרוך ב"ויתורים בלתי נעימים ואף מכאיבים", יש להעדיפם על פני פילוגה ופיצולה של היהדות החרדית, שכן פיצול זה נוגע לערכים העליונים של עולם התורה. והוא קובע: "בזה תלוי כל הצלתינו מרדת לשחת המחלוקת והמלחמה וכל הכרוך בהם".
הוא מסיים בהערה מעניינת הקוראת לנמען שלא לשמוע לקולם של אלה שינסו לבלום אותו בטענות של דעת תורה וכיוצא בה ומצהיר שהוא הולך בדרכם של גדולי הדורות ואיננו זקוק לגושפנקה שמעבר לכך.
ואולם קולו של הרב לנדו, כמו של מבקריו האחרים של הרב שך, הושתק במידה רבה. "דעת תורה" הדומיננטית של ראש ישיבת פוניבז' דרסה את כל מי שהרים את ראשו.
רבי בנימין זילבר: הרב שך הוא בעל מחלוקת ומסב נזק ליהדות החרדית
הפילוג של 1988 והקמת דגל התורה הובילו את הרב שך לסכסוכים נוספים. אחד המעניינים שבהם הוא הקרע בינו לבין הרב בנימין יהושע זילבר. הרב זילבר, שנודע בכינוי החיבה "ר' בנימין הצדיק" (בהגייה אשכנזית), היה תלמיד חכם מובהק, מחברם של סדרת ספרי ההלכה עתירת הכרכים "אז נדברו". כמי שלמד בצעירותו בישיבת המוסר הקיצונית נובהרדוק, הוא גם נחשב טיפוס של "בעל מוסר", אף שלא הרבה לעסוק בתחום זה, על שום הליכותיו הצנועות ודיבורו בנחת עם הבריות. הוא זכה להוקרתם של רבים, ובהם הרב שך, שגם חיבב אותו אישית. בדרך כלל נמנע הרב זילבר מלקחת חלק במאבקים פניםחרדיים, ואולם מהלכיו הפלגניים של הרב שך חיזקו בו את התחושה שליוותה רבים בציבור החרדי זה זמן רב: הרב שך הוא "בעל מחלוקת" (כלומר, איש ריב ומדון), שפעולותיו אינן עולות בקנה אחד עם "דרך התורה" ואף מסִבות נזק ליהדות החרדית. להפתעת רבים הודיע אפוא הרב זילבר כי הוא נשאר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ואינו מצטרף לדגל התורה. במהלך זה כבר הבדיל עצמו מן הרב שך וממחנהו, ויחסיהם נעכרו מאוד. לעומת זאת הוא זכה בהוקרתם של החסידים. אם לא די בכך, הרב זילבר גם ביטא התנגדות להחזרת שטחים תמורת שלום, בניגוד לעמדתו של הרב שך ובדומה לעמדותיהם של הרבי מלובביץ' ואדמו"רים חסידים נוספים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה