'השקפה' בלי יהדות

מאת מנחם נאבת
 

כתבה המשקפת יותר מכל את סימני הניוון של החינוך החרדי ופרפורי הגסיסה שלו מוגשת על טס של כסף באתר החרדי 'כיכר השבת'. הכתב מבקש לרקוד על הקלישאה הישנה והארכאית, 'עגלה מלאה' מול 'עגלה ריקה'. לדבריו, ה'מלאוּת' של העגלה החרדית מוכיחה את עצמה כאלף עדים על פני העגלה 'הריקה' של החילוניות בהשוואה בין שתי הלוויות שאירעו לאחרונה. האחת, זו של הרב עובדיה יוסף, בה השתתפו מאות אלפים, והשנייה, זו של אריאל שרון, בה השתתפו מאות בודדות.

היום הקרב נוצח! טוען הכתב. היום הוכח מעל הכל עד כמה העגלה החרדית היא ה'מלאה' ועד כמה זו החילונית ריקה מתוכן. אבל למה אני חוזר על זה? קִראו בעצמכם. יכולתי לכתוב פוסט ציני, אבל אני בוחר לא לעשות זאת. תחת זאת אני מבקש לומר מילה על מה שקורה כאן בצורה נוקבת. שימו לב למה שקורה מבעד לכתבה הזאת: התוכן הערכי והרוחני 'המלא' של החרדיות הוא התוכן של הכוח, של מפגני העוצמה, של הכמות המתפקדת והמתייצבת בנחישות מאחורי המסגרת של המגזר.

הקרב הוכרע בצורה מספרית. הכוח הוא עִמנו, טוען הכתב, כל העגלה החילונית, חסרת המסורת והערכים היהודיים מתגלה במערומיה לנוכח הפגנות הכוח החרדיות. אם לדבר על מה שנחשף בפניי מן הכתבה הזאת, הרי זאת האמירה הברוטלית הכואבת: העגלה החרדית פשוט ריקה וחלולה עד תהום. אם התוכן של החינוך החרדי העכשווי בא לידי ביטוי במפגני כוח ועוצמה, הוא מראה, יותר מכל, עד כמה מה שנותר ממנו זה רק הקליפה. כל התוכן התאדה מבעד למפגני הכוח והעוצמה.

התוכן של החרדיות הוא התפאורה, המסגרתיות, המגזריות. העובדה שהחרדיות מציגה את מלאותה מבעד לעוצמה מספרית, מראה עד כמה לא נותר לה על מה לדבר חוץ מאשר על שליטה ועל 'מלחמות' ו'מאבקים'.

אם בעבר ידעו יהודים לדבוק ביהדות 'כי הם המעט', בגלל שהם האמינו בדרכם, בגלל שהייתה להם דרך חינוכית, בגלל שהיה להם תוכן חיים באמת מלא וגדוש, בגלל שהם לא ראו כל צורך להתחשב במספר הרב של אומות ושל דתות המציעות את מרכולתם לרבבות רבבות של בני אדם בשל התוכן החיובי והמלא שהיה להם, אזי בא הכתב הנ"ל ומוכיח עד כמה מפורקת היא היהדות הזאת.

עד כמה יהודים יכולים לדבוק ביהדות היום רק בגלל העוצמה, השררה, הכוח והפוליטיקה. כל התפאורה. עד כמה תוכן וערכים, אורח חיים וחינוך מזמן לא קיימים כתוכן 'משכנע'. בוודאי שיאמרו, כמו שגם אני אומר, -אל תדאגו-: מדובר בסך הכל בכתב שולי, חסר משמעות ולא מייצג. אבל אני מתעקש בכל זאת. השוליים לא יכולים לומר את דברם אם הם לא קולטים משהו עקרוני שמתרחש בגרעין עצמו. העשן של השוליים מפגין את עקבות האש בנאמנות. לא צריך להיות חכם גדול בכדי לחשוף את העקבות הללו.

החינוך החרדי שבשנים האחרונות מרכז את כל מאמציו החינוכיים, הערכיים ובעלי התוכן סביב השאלות 'הקיומיות' של הכוח הפוליטי, סביב שאלת 'המנהיגים' 'האמיתיים', סביב עקרונות כמו 'ועשית ככל אשר יורוך' המומרים לפטפוטיהם של קרדינלים יהודיים, סביב האפשרות ל'שטלע' והניסיון להתקבל למוסדות 'טובים', סביב מאבקי שליטה וחצרות, סביב זעקות שבר נגד גזירות שמד ואנטיוכוגיוס, סביב מאבקים בחרדקי"ם ובכאלו שמשנים צורת אות ממה שהרב שך הנחיל או רב אחר ממתרס אחר, סביב הרב שטיינמן או הרב אויערבך, סביב נאקות וזעקות נגד ניסיון להפסיק אפליה עדתית בישיבות וסמינרים כדי שהחילונים 'לא ישתלטו עלינו', סביב ה'השקפה הטהורה והצרופה המסורה לנו ממרנן ורבנן גדולי הדור שליט"א ויבדלחט"א', פשוט שכח והזניח בצד תוכן ערכי יהודי בסיסי של תמימות, של יושר, של מידות טובות, של היות נוח לבריות ולבני אדם ושל יראת שמים אמיתית וחשבון נפש. הוא נשבה בכנפי האידיאולוגיות והעוצמות הפוליטיות. כל תוכן החיים של החרדי העכשווי מרוכז סביב שאלות 'קיומיות' של המנדטים של ג' בכנסת.

הניסיון לצמצם את כל אורח החיים של היהדות ל'השקפה' מוכיח את אותותיו אט אט. אנשים נותרים עם 'השקפה' בלי יהדות. אתמול שמעתי אברך 'חשוב' מתפאר בכך שהוא הצליח 'לעבוד' על ראש ישיבה מסוים שהוא למד בישיבה שלו כדי שימליץ עליו במוסד מסוים. זאת 'עוצמה' כמובן, וכולם מסתכלים בהערצה. לא אוכל לשכוח פישקוויל שהיה מכוון נגד הרב שטיינמן שבו היה כתוב, 'איך היהדות תוכל לשרוד ללא מאבקים ומלחמות? והרי הרב שטיינמן לא תומך בשום מאבק, כל פעם שמבקשים ממנו לדבר על פגעי השעה הוא מדבר על 'בין אדם לחברו', איך תשרוד היהדות?'. איך באמת.

כמו כן, לא אשכח מספיד מסוים שהספיד את הרב אלישיב באומרו שעל אף כל גדלותו בתורה היו לו גם מידות טובות. לאמור: גדלות בתורה מן הסתם מזמינה מידות מושחתות, החידוש היה שהרב אלישיב גם היו לו מידות טובות. איזו עוצמה! אין חיים. אין תוכן. יש השקפות ויש פוליטיקה. כמה מלאה היא העגלה הזאת! היהדות ההיסטורית פשוט פושטת רגל. זאת התחושה שלי. ותסלחו לי על הנוקשות, הבוטות, והנחרצות, אבל הייתי חייב להעמיד את הדברים במקומם. כמו שהם. דווקא בגלל שאני שייך לחברה הזאת, ודווקא בגלל שהכאב הזה פוצע אותי אישית, מותיר בי צלקות דואבות.