כשהשמיים פתוחים
מאת הרב אליעזר שמחה ווייס
את הדברים האלה אני כותב בחול המועד סוכות. בדרך כלל איננו כותבים בחול המועד אלא כאשר יש בכך צורך המותר על פי ההלכה. אבל נדמה לי שיש כאן מעין דבר האבד — לא מפני שאנו עומדים להפסיד דבר חומרי, אלא מפני שאם נעבור על מה שאירע אתמול בלי לעצור ולהתבונן, עלול להיאבד מאתנו רגע שאסור לנו לאבד: הרגע שבו אנו עוצרים ומכירים בחסדי שמים.
אולי דווקא לשון ההגדה מתאימה כאן ביותר:
״כמה מעלות טובות למקום עלינו.״
כך אנו מתחילים את ה״דיינו״ בליל הסדר. איננו מסתפקים באמירה כללית שהקב״ה הציל אותנו. אנו מונים חסד אחר חסד, שלב אחר שלב, ומבינים שכל אחד מהם בפני עצמו היה ראוי להודאה.
גם אתמול, אם נעצור לרגע, נראה לפנינו כמה מעלות טובות.
בטיסת Flydubai מדובאי לתל אביב התפתח אירוע חמור בתא הטייס. הקברניט נפצע, המטוס איבד גובה במהירות, ונוסעים ואנשי צוות הצליחו להשתלט על התוקף וליטול את השליטה. המטוס הוסט ונחת בשלום נחיתת חירום בטאבוק שבסעודיה. על פי הדיווחים, היו עליו 174 נוסעים. החקירה נמשכת, אך די במה שידוע כדי להבין ממה ניצלו.
אילו רק המטוס איבד גובה במהירות — ובכל זאת הצליחה הצלילה להיעצר — דיינו.
אילו רק הקברניט, אף כשהיה פצוע, הצליח לפתוח את דלת תא הטייס — דיינו.
אילו רק היו נוסעים ואנשי צוות שהבינו את גודל הסכנה וקמו ופעלו — דיינו.
אילו רק הצליחו להיכנס לתא הטייס ולהשתלט על התוקף — דיינו.
אילו רק היו על המטוס אנשי צוות נוספים שיכלו לקחת את השליטה לידיהם — דיינו.
אילו רק הצליחו לייצב את המטוס לאחר הירידה המסוכנת — דיינו.
אילו רק נמצא מקום שבו ניתן לבצע נחיתת חירום — דיינו.
אילו רק המטוס נחת בשלום — דיינו.
אבל כל אלה אירעו, בזה אחר זה.
174 בני אדם חזרו הביתה.
כמה דברים היו צריכים להסתדר בדיוק ברגע הנכון. כמה פעמים יכול היה הכול להשתנות — ובכל פעם נפתחה עוד אפשרות. לא חסד אחד בלבד, אלא שרשרת של חסדים.
ואין זו רק הצלה של 174 בני אדם.
איננו יודעים מה היה מתרחש אילו, חלילה, האירוע היה מסתיים אחרת. אסון כזה, בלב המזרח התיכון ובמציאות שבה אנו חיים, היה עלול להיות בעל השלכות הרבה מעבר למטוס ולמשפחות שהמתינו לנוסעים. אין לנו צורך להשלים בדמיוננו את מה שלא אירע. אבל ההיסטוריה כבר לימדה אותנו שאסון תעופתי עלול לשנות לא רק את חייהם של הנמצאים על המטוס, אלא את פני העולם כולו. פיגועי י״א בספטמבר בשנת תשס״א השפיעו במשך שנים על מדיניות חוץ, ביטחון, תעופה ועל היחסים הבינלאומיים.
לכן אין זה עוד אירוע חדשותי שאפשר לקרוא עליו ולהמשיך הלאה.
דוד המלך אומר בתהילים:
״יָעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת, נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג... וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם, וּמִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.״
ומיד לאחר מכן:
״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.״
חז״ל לימדונו את עניינם של ארבעה הצריכים להודות. כאשר אדם יוצא מסכנה, אין די בתחושת הקלה. עליו לעצור ולהכיר בחסד.
וזהו בדיוק המסר של חג הסוכות.
כל השנה אנו משתדלים לבנות לעצמנו יציבות: בית, פרנסה, רפואה, ביטוח, טכנולוגיה ותכניות לעתיד. כל אלה חשובים, והתורה אינה דורשת מן האדם להימנע מהשתדלות.
אבל השתדלות אינה ביטחון.
אדם יכול לעשות את כל מה שבידו לעשות — ובכל זאת אינו יודע מה יביא הרגע הבא.
לכן דווקא עכשיו אנו יוצאים מדירת הקבע ונכנסים לסוכה.
״צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.״
הסוכה אינה מבצר. יש לה קירות, אבל היא אינה נותנת לנו תחושה שהכול בידינו. יש לה סכך, אבל השמים נראים דרכו.
אנו יושבים תחת הסכך ומביטים למעלה.
חז״ל נחלקו מה היו אותן סוכות שבהן ישבו בני ישראל במדבר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש; רבי אליעזר אומר: ״ענני כבוד היו״. גם בתוך ההשתדלות האנושית ישנה יד שאיננו רואים.
אתמול ראינו אנשים שעשו את המוטל עליהם. הקברניט, אף שהיה פצוע, הצליח לפעול ולפתוח את דלת תא הטייס. נוסעים קמו. אנשי צוות נכנסו. טייסים שהיו על המטוס נטלו את השליטה. כל אחד עשה את מה שהיה בידו לעשות.
אבל התוצאה כולה הייתה הרבה מעבר למעשה של אדם אחד.
לעשות את שלנו — ולדעת שהשמירה ביד ה׳.
ואולי משום כך אני כותב דווקא בחול המועד.
אם נחכה עד לאחר החג, החדשות יתחלפו והשגרה תחזור. מה שאנו מרגישים עכשיו עלול להיעלם. וזהו הדבר האבד: לא המידע על מה שקרה, אלא ההזדמנות לעצור ולהכיר בחסד.
ביום הכיפורים עמדנו לפני הקב״ה וביקשנו חיים.
ועכשיו, ימים ספורים לאחר מכן, אנו יושבים בסוכה ולומדים מחדש מה פירוש הדבר להיות חיים.
עוד תפילה. עוד דף גמרא. עוד סעודה עם המשפחה. עוד בוקר שבו אנו פוקחים את עינינו.
כל אלה אינם מובנים מאליהם.
במזמור כ״ז, שאנו אומרים בימים אלה, דוד המלך אומר:
״כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכָּה בְּיוֹם רָעָה.״
הסוכה אינה מבטיחה שלא יהיה יום רעה.
היא מלמדת אותנו שגם ביום רעה איננו לבד.
וזה אולי עומק השמחה של סוכות.
אנו שמחים לא מפני שאנו יודעים מה יהיה מחר, אלא מפני שאנו יודעים בידי מי המחר נמצא.
איננו יודעים מה יביא המחר.
אבל אנו יודעים בידי מי אנו נמצאים.
וזהו אולי המסר שאנו לוקחים עמנו מן הסוכה:
״כִּי יִצְפְּנִי בְּסֻכָּה בְּיוֹם רָעָה.״
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.