סיפרו חבריו של רבינו מתקופת "קול תורה", שרבינו הגדול היה רגיל בימי ששי ללמוד בהתמדה נוראה כל היום כולו, והיה חוטף כמה דקות כדי ללכת למקוה ולהתעסק בכמה ענינים של הכנת שבת קדש.
בכל ימות השבוע לא היה רבינו מתקלח כלל ועיקר, רק טבילת המקוה של יום ששי היתה לו לתועלת לכל ימות השבוע, והתבטא פעם באזני חבריו, אינני מבין למה צריכים להביא כ"כ הרבה בגדים להחלפה.
ואני הקטן לא פעם לקחתי את בגדיו הפנימיים של רבינו לאחר שהוציאם ביום ששי, ולמרות שלבשן כל השבוע, לא ניכר הדבר כלל ועיקר, וכידוע אצל כל טהורי וקדושי עליון דל"ש אצלם ריח רע וכיו"ב. [וכעת אכמ"ל בענין זה].
והיה רבינו שליט"א רגיל לומר לחבריו, ביום ששי יש לי הנאה גדולה יותר משבת, כי בכל רגע אני מרגיש את הזמן המתקרב לכניסת שבת המלכה, לא כן בשבת שיש בחי' צער מסויים על כל רגע ורגע שהולך.
עוד סיפר הרה"ג ר' אליהו רביע שליט"א, חבירו של רבינו לספסל הלימודים ב"קול תורה", שפעם אמר לו רבינו בימי הבחרות, שחידושי התורה שמתחדשים לו ביום ששי הם כבר בסגנון שונה מכל ימות, וניכרת בהם הארת שבת קדש, וחידושי התורה של שבת, אין ערוך אליהם.
וכבר אמר מרן החזו"א זיע"א שיש סברות דקות בסוגיות מסויימות כמו "חזרה שליחות אצל הבעל" (גיטין כד ע"א, סג ע"ב) דצ"ב אמאי לעיכובא הוא שתחזור שליחות למקומה. [וידוע כמה דיו נשפך לביאור סוגיא זו].
ואמר לי רבינו שליט"א, שדקות הסברא צריך בה "הרגש" טפי, והנשמה היא מקור הרגש [וכדחזי' דלא שייך "רגש" אלא בבנ"א שהם "בעלי" נשמה ולא בבעלי חיים], וכיון שיש בשבת "נשמה יתירה", ממילא תוספת ה"רגש" שיש בה, דין גרמא להבין דברים דקים טפי, וזה מלבד הענין הכללי דהכל מודים שבשבת נתנה תורה (שבת פו ע"ב).
וכן ידוע לכל באי שעריו של רבינו שליט"א דרכו להכנס לחדרו ביום ששי מיד לאחר תפלת שחרית, ומלבד עבודת הצדקה הגוברת ביום ששי לצרכי שבת של רבים המשחרים לפתחו, יושב ועוסק בסוגיות הש"ס וכתיבת החידושים עד דקות בודדות קודם כניסת השבת, שאז מביאים לו קוצץ צפרניים לקצוץ את צפרניו, ונכנס במהירות אל המקוה הסמוך לחדרו, [היו זמנים שהיה הולך לטבול בכינרת לכבוד שבת קדש], ויוצא לבית המדרש כשהוא לבוש בבגדי השבת, וכל הכנות השבת לוקחות ממש רגעים בודדים.
והנה כתיב בפרשתן (בראשית ו, כב) וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה", ופרש"י, "זה בנין התיבה", וכ"כ הרמב"ן שם וז"ל, שעשה את התיבה ואסף המאכל. ודרך הכתוב לאמר "ויעש", "וכן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה. עכ"ל. [ורבינו בחיי שם כ', ויעש נח, זה מעשה התיבה. "כן עשה", שהכניס שנים מכל המינים ומזונות לכולם, וכן דרשו רז"ל (ב"ר לא, יט) הכניס נח זמורות לפילין וזכוכית לנעמיות. ע"כ. וכ"כ בקיצור בפי' החזקוני ד"כן עשה" קאי על איסוף המאכל].
ולהלן (ז, ה) כתיב שוב "וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר צִוָּ֖הוּ הוי"ה", ופרש"י, "זה ביאתו לתיבה", [והוכרח לפרש כן דהלא כבר כתיב "ויעש" על עצם בנייתה, וכמ"ש הרא"ם בפסוק כב הנ"ל]. ומבואר דהכניסה אל התיבה נקראת בשם "עשיה", וכמדומה דבעלמא לא שכיח לשון עשיה על כניסה מהכא להתם.
והנה כתיב (שמות לא, טז) "וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם", וצ"ב הלא השמירה היא שלא לעשות ט"ל מלאכות והכל בשב ואל תעשה וא"כ לשון"לעשות" מה עושה כאן.
וב"תרגום יונתן" שם איתא, "לְמֶעֱבַד תַּפְנוּקֵי שַׁבְּתָא לְדָרֵיהוֹן קְיַים עֲלָם", ומבואר שהוקשה לו ענין זה ולכן פי' דקאי על עונג שבת, [ומשמע דאם אינו מענג את השבת הו"ל חסרון מיהא בשמירה].
וה"אבן עזרא שמות" בפירוש הארוך שם כ', "ושמרו שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו איזה יום הוא שבת, ושיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה. והנה פי' לעשות את השבת כמו וימהר לעשות אותו (בראשית יח, ז)". עכ"ל. הרי לדבריו "לעשות" היינו "להכין".
ויש לפרש "ושמרו" גם מלשון "ואביו שמר את הדבר". וכן רמז לזה בקיצור נמרץ בפי' ה"חזקוני". [ויש להוסיף מיא וקמחא דיעקב ששמר את הדבר הוא סוד שבת, וכמ"ש יעקב ובניו ינוחו בו, ועיקר שבת ב"מוסף" שהוא כנגד יוסף, ושמר את הדבר היינו שצפה לקיום החלום שיהיה מלך וז"ס שבת המלכה. ודו"ק]. ובספרים האריכו בזה בכמה דרכים כידוע.
ולאור האמור בביאור "ויעש נח" (בתרא) שהוא מלשון כניסה אל התיבה, יש לנו לפרש "לעשות את השבת", שיהיה אדם מ"מכניסי שבת" להכניס עצמו אליה, וכמ"ש בשבת (קיט ע"א) רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה, [ובב"ק (לב ע"ב) איתא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא]. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה. [וראה להלן בנספח מה שהראני רבינו שליט"א לדברי מהר"ל בענין שינוי לשונות אלו]. ועפי"ז יסד הפייט מ"ש "לקראת שבו לכו ונלכה", והיינו שנצא מימות החול ונכנס לאור השבת ולא נמתין שהיא תכנס אלינו.
והנה "תיבה" אותיות בית ה', ושבת היא בחי' בית ה', רמז לדבר "שבתי" [אותיות שבת] בבית ה' כל ימי חיי, [וירמוז לסוד ת"ח דאקרי שבתא כולהו יומי, ובפרט דוד הידוע בסוד מלכות ובת שבע וכו'].
וכל זה נרמז ב"ויעש נח" דכתיב פעמיים האחד על בנית התיבה [בחי' יום חול] והשני על כניסתו לתיבה [בחי' שבת], כי שבת מנוחה [בחי' נח] כדכתיב (שמות כג, יב, ודברים ה, יד) "למען ינוח" וכו', וכתיב (שמות כ, יא) "וינח ביום השביעי", והוא אותיות חן ["ונח מצא חן"] שאינו דומה מאור פנים של אדם בשבת וכו'.
ולהכי כתיב ב"ויעש נח" הראשון "ככל אשר צוה אותו אלהים", ובשני כתיב "ככל אשר צוהו הוי"ה", דכיון שהראשון הוא בחי' "חול" מתאים בו שם ה"דין", [והיינו "צוה אותו" שיש בלשון זה בחי' "פירודא"] ובשני דקאי על שבת קדש נופל לשון הוי"ה של רחמים פשוטים, [והיינ דכתיב ביה "צוהו" שהוא לשון צוותא וחיבור כל הנפרדים וכו'], ושבת קדש "יכולה היא שתרחם" (שבת יב סע"א). תן לחכם ויחכם עוד טובא טובא במים שאים להם סוף.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.