אמ”לק: למוסלמים מותר, ליהודים אסור.
עיריית תל אביב אוסרת על יהודים להציב מחיצה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים באירוע הסליחות בחוף תל ברוך.
כדאי להתעכב על זה לרגע.
כשמוסלמים מבקשים לחיות על פי אמונתם, להתפלל על פי מנהגם ולשמר את תרבותם - דת הפרוגרסיביות ממהרת להסביר לנו על “רב-תרבותיות”, על “הכלה” ועל החובה לכבד את זהותו של האחר.
אבל כשהיהודי מבקש לעשות בדיוק את אותו הדבר - פתאום הזהות הופכת ל”הדרה”, המסורת ל”כפייה”, והמחיצה שבין עזרת הנשים לעזרת הגברים הופכת לסכנה שיש לסלק מן המרחב הציבורי.
זו אינה סתירה מקרית.
זו תמציתה של התפיסה הפרוגרסיבית.
היא מוכנה להכיל כל זהות - מלבד זהותו של בעל הבית.
המוסלמי רשאי להיות מוסלמי.
הנוצרי רשאי להיות נוצרי.
היהודי נדרש להיות “אוניברסלי”.
כלומר - פחות יהודי.
ולכן המאבק בחוף תל ברוך אינו באמת מאבק על מחיצה.
המחיצה היא רק התירוץ התורן.
המאבק האמיתי הוא על שאלה עמוקה הרבה יותר: האם לאחר אלפיים שנות גלות, יהודי ששב לארצו רשאי סוף סוף לחיות בה כיהודי - בחירות ובביטחון, בלי לבקש רשות ובלי להתנצל על עצם זהותו.
לפני שלוש שנים כבר ראינו את המראות הקשים של יום הכיפורים בתל אביב. ראינו תפילה הופכת לזירת התגוששות. ראינו כיצד דווקא בשם הליברליזם, המאבק במסורת היהודית הופך למעשה שנחשב נאור.
ימים ספורים לאחר מכן היכה בנו האויב וטבח בנו ב-7 באוקטובר.
שלוש שנים של מלחמה היו אמורות ללמד אותנו משהו על משמעותה של זהות. על משמעותו של עם. על המחיר שמשלמת חברה שמתנתקת מעצמה, עד שהיא מתקשה להבחין בין אוהב לאויב.
אבל יש מי שמסרבים ללמוד.
הם עדיין נלחמים במחיצה.
עדיין נבהלים מיהודי שמניח תפילין, מתפלל, מאמין - וזוכר מי הוא.
והם עדיין קוראים לזה “חירות”.
לא.
חירות אינה הדרישה מהיהודי להשיל מעליו את זהותו כדי להיות ראוי למרחב הציבורי.
חירות היא בדיוק ההפך.
לא שבנו לארץ אבותינו אחרי אלפיים שנות גלות כדי להחליף גלות פיזית בגלות רוחנית. לא הקמנו מדינה יהודית כדי שהיהודי ייאלץ שוב להצניע את יהדותו, להתנצל עליה ולבקש רשות כדי לחיות על פיה.
שבנו לכאן כדי להיות בני חורין.
ובני חורין אינם מבקשים רשות להיות מי שהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.