הסכנה האמיתית מבפנים

  מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

בפרשת כי תצא מצווה אותנו התורה:

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כ"ב, ח').

כאשר אדם בונה בית, התורה אינה מסתפקת בכך שהבית יהיה יפה וחזק. הוא צריך לחשוב גם על הסכנות שעלולות להיות בתוכו. אם יש מקום שממנו אפשר ליפול, חייבים לעשות מעקה. האחריות היא לראות את הסכנה מראש ולעשות את הדרוש כדי למנוע אותה.

ובהמשך הפרשה נאמרים דיני כלאים:

"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם", וכן: "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו".

ודאי שאין הכוונה לומר שמצות מעקה ודיני כלאים הם ענין אחד. אבל אפשר לראות כאן רמז למחשבה חשובה: כלאים מלמד אותנו שלא כל דבר צריך לערבב. יש דברים שצריך להרחיק ולשמור על ההבדלים ביניהם. מעקה מלמד אותנו שגם כאשר יש הבדלים בתוך הבית, אפשר וצריך להקיף את כולם בגבול אחד ששומר על הבית כולו.

המעקה אינו דורש שכל בני הבית יהיו אותו דבר. הוא מקיף את כולם ומגן על כולם.

דומני שזה מסר שאנחנו צריכים לשמוע היטב בתקופה שבה אנו נמצאים.

אנחנו חיים בתקופה קשה ומסוכנת לעם ישראל. אויבים מקיפים אותנו, חיילים נמצאים בחזית, משפחות רבות חיות בדאגה, והעתיד אינו ברור. כל יהודי שומר תורה ומצוות מבין עד כמה אנו זקוקים לרחמי שמים ולסייעתא דשמיא.

ודווקא בזמן כזה קשה לראות שגם בתוך הציבור החרדי, בתוך ציבור של בני תורה ויראי שמים, יש כל כך הרבה פירוד ומתח.

יש בינינו חסידים וליטאים, קהילות שונות, מנהגים שונים ודרכי עבודה שונות. יש הבדלים בהשקפה ובדרך ההנהגה. אין צורך למחוק אותם. עולם התורה תמיד היה רחב, ובתוכו היו דרכים ומסורות שונות.

אבל מכאן ועד לומר שאין לנו דבר משותף — הדרך רחוקה מאוד.

כולנו בני אברהם יצחק ויעקב. כולנו בני עם אחד. כולנו מאמינים בה' ובתורתו. כולנו רוצים לחיות חיי תורה ויראת שמים, לגדל את ילדינו לתורה ולמצוות, לראות את עולם התורה פורח, ולהתפלל לשלום עם ישראל ולישועתו.

יש לנו כל כך הרבה מן המשותף, ובכל זאת לפעמים אנחנו עסוקים יותר במה שמפריד בינינו מאשר במה שמחבר בינינו. במקום לראות קודם כל יהודי, בן תורה וירא שמים, רואים קודם כל: "הוא שייך לשם."

ועל זה צריך לעשות חשבון נפש.

חז"ל מספרים על בית שמאי ובית הלל שנחלקו בהרבה עניינים בהלכה, ואף על פי כן:

"לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי" (יבמות י"ג ע"ב).

היו ביניהם מחלוקות גדולות בהלכה, אבל המחלוקת לא הפכה אותם לאויבים. הם נשארו תלמידי חכמים, אחים וחלק מכלל ישראל.

אחדות אינה פירושה אחידות. אין צורך שכולנו נחשוב אותו דבר או ננהג אותו דבר. יש דברים שבהם צריך לעמוד על האמת, ויש מסורות של רבותינו שצריך לשמור עליהן. אבל מחלוקת אינה חייבת להפוך לפירוד לבבות.

וזהו ההבדל בין כלאים למעקה: יש דברים שאינם צריכים להתערבב, אבל גם מה שאינו מתערבב יכול להיות תחת אותו גג, בתוך אותו בית, ומוקף באותו מעקה.

כך גם אנחנו. אין צורך להפוך את כל הציבור החרדי לקבוצה אחת, למחוק מסורות או לטשטש הבדלים. אבל צריך לזכור שהכול נמצא בתוך בית אחד.

יש לנו תורה אחת, עם אחד, ארץ אחת וגורל אחד.

המעקה צריך להקיף את כולנו.

בשעת סכנה, כאשר כלל ישראל עומד בפני אתגרים גדולים כל כך, אין לנו את הלוקסוס להחליש את עצמנו מבפנים. הפילוגים, המריבות, הזלזול ההדדי והתחושה שמי שאינו שייך למחנה שלי נמצא כמעט מחוץ למחנה — כל אלה מחלישים את הבית.

צריך לומר את הדברים בכנות: בתקופה כל כך קשה לעם ישראל, אין לנו רשות לתת למחלוקות הפנימיות לפרק את האחווה בין יראי ה'.

לא מפני שאין מחלוקות, לא מפני שכל הדעות שוות, ולא מפני שצריך לוותר על עקרונות. אלא מפני שהשעה מחייבת אותנו להבין מה עיקר ומה טפל.

כאשר יש חילוקי דעות בעניינים ציבוריים, יש הבדלים בין קהילות ובין דרכי הנהגה, ואין הכרח שכולנו נחשוב אותו דבר בכל ענין.

אבל דווקא כאשר עומדות לפנינו הבחירות הקרובות, עלינו לזכור את המכנה המשותף הגדול שיש בינינו. ההבדלים בינינו אינם צריכים למנוע מאיתנו לעמוד יחד, לפעול יחד ולהצביע יחד למען הדברים המשותפים לכולנו.

אם אנחנו בני בית אחד, ראוי שגם בשעה של הכרעה ציבורית נדע לעמוד יחד.

אסור שהמחלוקת תגרום לנו לשכוח מי אנחנו.

אנחנו יהודים. אנחנו בני תורה. אנחנו יראי שמים. אנחנו אחים.

האויבים מבחוץ אינם מבחינים תמיד בין הקבוצות השונות שלנו. כאשר עם ישראל נמצא בצרה, הצרה אינה נעצרת בגבול של קהילה מסוימת. לכן גם האחריות שלנו צריכה להיות רחבה יותר.

עלינו למצוא את הדרך לדבר זה עם זה, להקשיב זה לזה, ובעיקר להפסיק לראות בכל יהודי שאינו בדיוק כמונו אדם שנמצא "בצד השני".

יש הבדל גדול בין לומר: "אנחנו לא אותו דבר", לבין לומר: "אנחנו לא שייכים זה לזה."

הראשון יכול להיות נכון.

השני הוא סכנה.

אפשר לחלוק עם יהודי ועדיין לכבד אותו. אפשר שלא לקבל את דרכו ועדיין להכיר בכך שהוא עובד את ה' בדרכו. אפשר להשתייך לקהילה אחת ועדיין להרגיש אחריות כלפי יהודי מקהילה אחרת.

כמה תורה יש בינינו. כמה חסד. כמה תפילה. כמה מסירות נפש. כמה משפחות שמקדישות את חייהן לתורה. למה שנראה רק את ההבדלים? למה שלא נתחיל דווקא מן המשותף?

אולי זה אחד החשבונות שכל אחד מאיתנו צריך לעשות עם עצמו: לא רק במה אני צודק, אלא גם האם אני מכיר בערכו של יהודי שחושב אחרת ממני; לא רק מה מפריד בינינו, אלא מה יש לנו יחד; ולא רק על מה אינני מוכן לוותר, אלא גם על מה אינני צריך להילחם.

אין בזה ויתור על התורה. אדרבה, זה אומר לקחת את התורה ברצינות גם בעניינים שבין אדם לחבירו, בכבוד תלמידי חכמים, באהבת ישראל ובאחריות לכלל ישראל.

חז"ל אמרו:

"מה הוא רחום אף אתה היה רחום; מה הוא חנון אף אתה היה חנון" (סוטה י"ד ע"א).

עבודת ה' ניכרת גם בדרך שבה יהודי מסתכל על יהודי אחר.

ובימים אלה, כאשר אנו מבקשים מהקב"ה רחמים על עם ישראל, אנחנו צריכים גם לשאול את עצמנו: מה אנחנו עושים כדי להיות ראויים לרחמים הללו?

אין לנו עסק בחשבונות שמים. אבל יש לנו עסק עם החשבון שלנו.

הקב"ה נתן לנו תורה אחת ועם אחד. בתוך העם הזה יש קהילות רבות, מנהגים רבים ודרכים רבות. אין צורך שכל הקהילות ייראו אותו דבר. אבל צריך שיהיה מעקה אחד שמקיף את הבית של כולנו.

זהו בית ישראל.

וכאשר הבית נמצא בסכנה, כל אחד צריך לעשות את חלקו כדי לחזק אותו.

זו משמעותה של מצות מעקה: אל תחכה לנפילה. תראה את הסכנה מראש. תעשה את מה שנדרש כדי לשמור על הבית.

גם עכשיו אנחנו צריכים לעשות מעקה: לעצור לפני שהמחלוקות נעשות עמוקות יותר, לפני שהילדים שלנו לומדים להסתכל בזלזול על יהודים מקהילה אחרת, לפני שהוויכוח הציבורי הופך לשנאה אישית, ולפני שהבדלים לגיטימיים הופכים לפירוד של ממש.

אנחנו יכולים להיות שונים. אנחנו יכולים להתווכח. אנחנו יכולים להחזיק בדרכים שונות.

אבל אסור לנו להפסיק להיות אחים.

בימים קשים אלה, כאשר עם ישראל זקוק כל כך לסייעתא דשמיא, עלינו למצוא מחדש את מה שמאחד אותנו. לא לטשטש את ההבדלים, אלא לשים אותם במקום הנכון. לא לבטל את הגבולות הנדרשים, אלא להפסיק להפוך כל גבול לחומה.

כלאים — להרחיק את מה שהתורה ציוותה להרחיק.

מעקה — להקיף את כל הבית במה שמגן על כולנו, ולשמור עליו גם מפני הסכנות וההשפעות הבאות מבחוץ.

ובעיקר לזכור דבר פשוט: לפני שאנחנו שייכים לחוג מסוים, לקהילה מסוימת או לדרך מסוימת — אנחנו שייכים לעם ישראל.

יש לנו בית אחד.

הבית הזה עבר אלפי שנים של צרות, גלויות ורדיפות. הוא שרד בזכות התורה, בזכות האמונה, ובזכות הקשר שבין יהודי ליהודי.

אסור לנו, דווקא בדור שלנו, להחליש אותו מבפנים.

"ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם."

יהי רצון שנזכה לשמור על התורה ועל דרכי אבותינו, ובד בבד להרבות כבוד, אחווה ואחדות בין כל בני התורה ויראי השמים; שנדע לשמור על הגבולות שצריך לשמור, ובאותה שעה לזכור את המעקה שמקיף את כולנו, שומר על הבית מפני סכנות והשפעות הבאות מבחוץ ומסייע לנו לשמור על קדושתו ועל צביונו; שנדע לעמוד יחד בכל מה שאפשר וצריך, ובפרט בשעה של הכרעה ציבורית, ושמתוך חיזוק הבית מבפנים יזכנו הקב"ה שישמור על כל בית ישראל, על יושבי ארץ ישראל ועל כל אחינו הנתונים בצרה ובשביה, ויביא לנו במהרה ישועה שלמה, שלום ובנין בית ישראל.