אַרְבָּעִים שָׁנָה לְחֵטְא תַּשְׁמִ"וּ – כְּשֶׁגַּלְגַּלֵּי הַצֶּדֶק הָעֶלְיוֹן הֵחֵלּוּ לִטְחֹן בִּפְוֹנִיבֶז' - ארבעים שנה לביזוי נורא של "ירחי כלה" תשמ"ו

 

מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: אַרְבָּעִים שָׁנָה לְחֵטְא תַּשְׁמִ"וּ – כְּשֶׁגַּלְגַּלֵּי הַצֶּדֶק הָעֶלְיוֹן הֵחֵלּוּ לִטְחֹן בִּפְוֹנִיבֶז'

נהוג לומר שגלגלי השגחת שמיים טוחנים לאט, אך טוחנים דק, והבוקר, בדיוק ארבעים שנה לאחר אותו שבר נורא של שנת תשמ"ו, אנו עומדים ורואים בעינינו כיצד ההיסטוריה תובעת את עלבונה של התורה, וכיצד כבודו של צדיק יסוד העולם, הרבי מליובאוויטש זצ"ל, זוכה לתיקון מהדהד בין כתליה של ישיבת פוניבז'. בחור צעיר, חסיד אמריקאי, מגיע באותם ימים ללמוד בהיכלה של "אם הישיבות" בבני ברק, ומכל עבר נשמע קול המולת הלימוד של תור הזהב של עולם התורה הליטאי, אך מתחת לפני השטח כבר החלו לבעבע חמוצי המרדנות, הפירוד והקנאות המפלגת. ואז הגיע אותו יום מר ונמהר בשלהי הקיץ, בעת נעילת כינוס "ירחי כלה" המסורתי, כאשר ההיכל היה מלא מפה לפה בתלמידים, ברבנים ובוגרים, וכותב שורות אלו ישב שם, בלב בית המדרש, ולא האמין למשמע אוזניו למול המחזה המביש שנפרש לנגד עיניו. על הבמה עלה ראש הישיבה, הרב אלעזר מנחם מן שך, ובאקט שנראה כהתפרצות של חיה פצועה ומבוהלת, החל לחרף ולגדף את מערכות ישראל, כשהוא מפנה את חצי הביקורת הארסיים ביותר, בצורה חסרת תקדים ובפעם הראשונה מעל בימת פוניבז', נגד צדיק יסוד עולם, הרבי מליובאוויטש.

האוויר בבית המדרש קפא באותו רגע נורא, המילים הוטחו כסלעים קשים ומנפצים, וביטויים של זלזול, לעג והתקפה אישית בוטה נשמעו נגד מי שהקים עולמות של חסד, תורה, חסידות והפצת יהדות בכל קצוות תבל. כבחור צעיר, שאינו חסיד חב"ד אלא בן למשפחה חסידית אמריקאית שחונכה על ברכי כבוד חכמים, יראת שמיים והערצה מוחלטת לצדיקים, הרגשתי באותם רגעים נצחיים של בושה כיצד האדמה רועדת תחת רגליי, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב כלימה וצער. זו לא הייתה מלחמתה של תורה, זו לא הייתה מחלוקת לשם שמיים, אלא מפגן כוחני של פגיעה אנושה בכבוד התורה במסווה של קנאות אידיאולוגית יבשה. החטא הגדול של אותו נאום תשמ"ו לא היה רק עצם הפגיעה המזעזעת ברבי מליובאוויטש, אלא גם חילול כבודו, זכרו ומורשתו של מייסד הישיבה עצמו – הגאון המפורסם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, "הרב מפוניבז'". הרב כהנמן, שבנה את הישיבה המפוארת מעפר חורבן אירופה והשואה, התהלך כל ימיו בידידות מופלגת, עמוקה ומרהיבה עם הרבי מליובאוויטש, ולא ראה בחסידות חב"ד איום פוליטי, אלא שותפי אמת להצלת מעט הפליטה ובניין עולם הרוח. הרב מפוניבז' היה נכנס אל הרבי מליובאוויטש  לשיחות ממושכות ב-770, התייעץ עמו על עתיד עולם התורה, ואף זכה לעזרה חומרית ורוחנית ישירה וסודית מהרבי עבור החזקת הישיבה בבני ברק ויסודותיה הכלכליים והרוחניים כאחד.

כאשר הרב שך הפך את פוניבז' לקרדום לחפור בו כנגד חב"ד, הוא מחק במחי יד אחת את כל מורשתו של מקים הישיבה, והפך את המקום שנועד להיות מגדלור של אחדות, קירוב ואהבה, לזירת אגרוף פוליטית ואידיאולוגית עכורה. הפשע ההיסטורי הזה, שבו נוצלו כתלי הישיבה הקדושה כדי לבזות צדיק שכל כולו קודש לה', נרשם בדפי ההיסטוריה של עולם התורה ככתם שחור שאינו ניתן למחייה ואינו יסולח לעולם. ההיסטוריה מלמדת שמי שפותח במלחמה מיותרת נגד צדיקים קדושים, סופו שנשקו מופנה פנימה אל תוך ביתו שלו, ומאז אותו קיץ מר של שנת תשמ"ו, רוח המחלוקת והמדון לא רגעה לרגע. האיש שהחל לריב עם  חב"ד, מצא את עצמו במהירות רבה במסלול התנגשות אובססיבי, דורסני וחסר מעצרים עם כל קצוות הציבור החרדי, החסידי והתורני בארץ ובעולם. המחלוקות הקשות הללו לא נעצרו בחסידות חב"ד, אלא המשיכו לרדיפת תלמידי מרן החזון איש זצ"ל והרבנים המיוחסים לבית בריסק, שעמדו נדהמים ומזועזעים מול הגישות החדשות וההרסניות. משם זה עבר במהירות לתוך הנהגת הישיבה עצמה, וכולם זוכרים בצער ובבושה את המאבקים המבישים, הקרעים המשפחתיים והמתחים התמידיים מול מרן ראש הישיבה הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ומול בנו הגאון רבי בערל פוברסקי  שליט"א, אפילו גדולי הדור הליטאים של הימים ההם והימים הבאים – כמו מרן הגאון רבי דב לנדו שליט"א ומרן גאון הגאונים הגר"ח גריינמן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל – חוו את נחת זרועה של אותה מערכת דורסנית שלא סבלה שום דעה שונה, עצמאות מחשבתית או יושרה תורנית שאינה כפופה למרות הפוליטית.

הפילוג הפך לשיטה קבועה, והציבור הליטאי, שהיה מאוחד בעבר תחת הנהגה תורנית קלאסית ומתונה, שוסע לגזרים, לפלגים ולתתי-פלגים שנלחמו זה בזה בשצף קצף. ישיבת פוניבז' עצמה, שהייתה אמורה להיות תל תלפיות שכל הפניות פונות אליו, הפכה ברבות השנים לשדה קרב מילולי ופיזי, עם חלוקת היכל הישיבה בלבול גמור, מאבקי שליטה מרים בבתי משפט ובדינמיקה היומיומית, ושנאת אחים שביזתה את לומדי התורה לעיני כל העולם כולו. בתורה הקדושה, המספר ארבעים מייצג תמיד תקופה שלמה של הבשלה, עונש או תיקון – ארבעים שנה במדבר הגדול, ארבעים יום של קבלת התורה בהר, וארבעים שנה של המתנה לפרעון ההיסטורי. והנה, בדיוק ארבעים שנה לאחר אותו ביזוי נורא של "ירחי כלה" בתשמ"ו, הגיע הבוקר שבו גלגל החוזר שב לעולם, והצדק של מעלה נראה בבירור לכל עין בוחנת. המחזות הנראים כיום בישיבת פוניבז' הם חסרי תקדים ומזעזעים בכל קנה מידה, כאשר תלמידיו וממשיכי דרכו האידיאולוגית של הרב שך, אלו שהחזיקו בכוח הזרוע, החרם והקנאות את השלטון הרוחני והפוליטי, מוצאים את עצמם נאלצים לעזוב את המקום בבושת פנים ובכלימה גדולה. המבצרים הרוחניים והפוליטיים שבנו לעצמם במשך עשורים מתפרקים בזה אחר זה כבית קלפים ברוח סערה. מי שביקש לגרש, לנדות ולהחרים את חסידי חב"ד ולמחוק את זכר הרבי מהתודעה הציבורית, מוצא את עצמו היום מנודה ומגורש מתוך הבית שלו עצמו, כשתלמידיו נאלצים לנדוד למקומות אחרים בחרפה ובושה שאין כדוגמתה.

אין זו יד המקרה או יד הגורל העיוור, אלא זוהי השגחה פרטית מדויקת, חדה וברורה להפליא, שהרי דין שמיים שילם לקנאים האלו כגמולם, באותו מקום ממש, באותם כתלים קדושים שבהם חולל הפשע המקורי. כבודו של הרבי מליובאוויטש, שמעולם לא ענה למחרפיו, ששתק מול כל העלבות ושממשיכיו וחסידיו רק הגדילו תורה, הפיצו אור, חסד ויהדות בכל פינה נידחת בעולם בארבעים השנים הללו, מנצח בצורה השקטה, המפוארת והעוצמתית ביותר את החושך של המחלוקת. המסר העולה מתוך ההריסות הפוליטיות והרוחניות של פוניבז' של ימינו הוא חד, ברור ומהדהד מקצה העולם ועד קצהו: הצדק ההיסטורי אינו שותק, ודם עלבונם של צדיקים נתבע בסופו של דבר. לכל אותם תלמידים, ראשי ישיבות, עסקנים ופוליטיקאים שהיו שותפים, בין במעשה אקטיבי ובין בשתיקה פחדנית, למסע החרם והביזוי המביש נגד הרבי מליובאוויטש, יש רק דרך אחת ויחידה למנוע אסונות כבדים נוספים מבית ומחוץ. עליכם לאסוף את עצמכם, להניח בצד את הגאווה הליטאית המדומה ואת עקשנותכם הישנה, לעלות בהכנעה אל האוהל הקדוש בקווינס שבניו יורק, אל קברו של הרבי מליובאוויטש, ולבקש סליחה ומחילה בדמעות שליש על כל השנים הללו. פגעתם בצדיק אמת, חירפתם מערכות קדושות, וגרמתם לדורות שלמים של בחורי ישיבות תמימים להתחנך על ברכי השנאה, הפסול והמחלוקת במקום על אהבת התורה, אהבת השם ואהבת ישראל. כל עוד לא ייעשה התיקון הרוחני והציבורי הזה, כל עוד לא תודו בפה מלא ובחרטה עמוקה בחטא ההיסטורי והנורא של שנת תשמ"ו, הברכה, השלום והאמת לא יחזרו למוסדותיכם השבורים. הבוקר הזה הוא רק תזכורת חיה וכואבת לכך שאין פשע שנשאר ללא מענה בשמיים, וכי התורה הקדושה תובעת תמיד את עלבונם של תלמידי חכמים אמיתיים, ומי שעיניו בראשו יבין את הרמז הברור, יבקש מחילה ויפסיק את נתיב המחלוקת ההרסני לפני שיהיה מאוחר מדי והחורבן יושלם.