*מאבל לבניין: האתגר האמיתי של שלושת השבועות* מאת הרב אליעזר שמחה ווייס

 

*מאבל לבניין: האתגר האמיתי של שלושת השבועות*

בכל שנה, עם תחילתם של שלושת השבועות, אנו נכנסים לתקופה של אבלות. אנו צמים, מקיימים את מנהגי הימים הללו, וזוכרים את החורבן — את חורבן בתי המקדש הראשון והשני, את גלות עם ישראל מארצו, ואת החסר הרוחני שמלווה אותנו עד היום.

אולם מטרתם של ימים אלו אינה רק להביט לאחור ולזכור אסון שאירע לפני כמעט אלפיים שנה. זכר החורבן מטיל עלינו אחריות: להבין מה גרם לחורבן, ובעיקר — לדעת מה מוטל עלינו לתקן.

הגמרא במסכת יומא (ט ע"ב) מלמדת שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם — שנאה ומחלוקת בין יהודים שלא הייתה לה הצדקה, עד שאנשים הפסיקו לראות זה בזה אחים לדרך.

החפץ חיים זצ"ל הדגיש פעמים רבות שאם שנאת חינם הייתה הסיבה לחורבן, הרי שהדרך לתיקון ולבניין חייבת להיות באמצעות אהבת ישראל — אהבה אמיתית, דאגה, אחריות ואכפתיות לכל יהודי באשר הוא.

אחת הסכנות הגדולות לכל ציבור היא יצירת תחושה של "אנחנו והם". בין אם מדובר במחלוקות פוליטיות, חילוקי דעות ציבוריים או מתחים אישיים — עלינו לזכור שמחלוקת כשלעצמה אינה הבעיה. מאז ומעולם היו בעם ישראל דעות שונות וגישות שונות. הסכנה מתחילה כאשר מחלוקת הופכת לשנאה, כאשר ויכוח מבטל את הכבוד ההדדי, וכאשר אנו שוכחים את האחריות שיש לנו זה כלפי זה.

אין אנו חייבים להסכים עם כל אדם. אבל אנו חייבים לזכור שכל יהודי הוא חלק מאותו עם. גם כאשר הדעות שונות, מוטלת עלינו החובה לדבר בכבוד, לדון את הזולת לכף זכות, ולהמשיך לדאוג זה לזה.

והאחריות הזאת מתחילה בדבר שכולנו משתמשים בו בכל יום — הדיבור שלנו.

שלמה המלך אומר במשלי (יח, כא): "מוות וחיים ביד  לשון".

בכוחה של מילה לבנות אדם, לחזק קשרים ולאחד בין אנשים. אך בכוחה של מילה גם לפגוע, להשפיל וליצור מרחק ושנאה.

הגמרא מספרת את הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא. קמצא היה ידידו של בעל הסעודה, ואילו בר קמצא היה שונאו. כאשר ההזמנה לסעודה נשלחה בטעות לבר קמצא, הוא הגיע — אולי מתוך תקווה שהטעות תוביל לפיוס. אולם בעל הבית ביזה אותו ברבים ודרש ממנו לצאת. חכמי ישראל שישבו שם שתקו ולא מחו.

אותה השפלה, יחד עם השנאה ועם חוסר ההתערבות למנוע את העוול, היו חלק מהתהליך שהוביל בסופו של דבר לחורבן בית המקדש השני.

המסר הזה נכון גם היום. בעולם שבו משפט אחד שנכתב ברגע יכול להגיע בתוך שניות לאנשים רבים, האחריות לשמור על הדיבור גדולה יותר מאי פעם. ההימנעות מלשון הרע אינה רק הנהגה פרטית של חסידות; היא חלק מהאחריות שלנו לבנות מחדש את האמון, האחדות והכבוד ההדדי שנפגעו בזמן החורבן.

בכל פעם שאדם בוחר שלא לספר דבר מזיק, בכל פעם שהוא משתמש במילים כדי לעודד ולא כדי לפגוע, ובכל פעם שהוא שומר על כבודו של אדם אחר — הוא מתקן משהו ממה שהשנאה החריבה.

אך התורה אינה משאירה אותנו רק עם הזיכרון של מה שהשתבש. היא גם מלמדת אותנו כיצד אדם מתקן את עצמו ומתקדם הלאה. זהו אחד המסרים הטמונים בארבעים ושניים המסעות המוזכרים בפרשת מסעי.

הבעל שם טוב הקדוש לימד שארבעים ושניים המסעות אינם רק מסעותיהם של בני ישראל במדבר. הם מסמלים גם את מסעו של כל יהודי בחייו.

כל אדם עובר שלבים שונים בחייו — תקופות של צמיחה ותקופות של ניסיון, רגעים של בהירות ורגעים של חוסר ודאות. אבל בכל מקום שבו הקב"ה מציב אותנו, יש לנו תפקיד.

עלינו לעבוד את ה' בנאמנות בכל מקום ובכל מצב: להיות מענטש, לנהוג ביושר במשא ומתן, להתייחס לאחרים בהגינות ובכבוד, לבנות בתים יהודיים חזקים, ולחיות על פי דרכה של תורה.

כל תחנה במסע החיים מעניקה לנו הזדמנות נוספת להשתפר, לתקן את עצמנו ולהוסיף תיקון בעולם.

הגמרא במסכת תענית (ל ע"ב) אומרת: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

חז"ל אינם אומרים רק "יזכה ויראה" — בלשון עתיד. הם אומרים "זוכה ורואה" — בלשון הווה.

ללמדנו שאבל אמיתי אינו רק צער על מה שאבד. מי שבאמת מתאבל על ירושלים מאפשר לאבל לשנות אותו. האבל משפיע על אופן הדיבור שלו, על מעשיו ועל היחס שלו כלפי אחרים.

כאשר האבל שלנו מוביל אותנו להיות זהירים יותר בדיבורנו, ישרים יותר במעשינו, מכבדים יותר כל אדם שנברא בצלם אלוקים, ומחויבים יותר לחיי תורה — אנו מתקנים את השורשים שהביאו לחורבן.

זהו גם המסר של ישעיהו הנביא: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א, כז).

וכן אומר זכריה הנביא: "אמת דברו איש את רעהו; אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, טז).

המנהגים החיצוניים של שלושת השבועות הם חשובים והכרחיים. אנו צמים, נמנעים מאירועים של שמחה, ושומרים את מנהגי האבלות שתיקנו חז"ל. אך אין מטרתם של מעשים אלו להישאר רק ביטוי חיצוני של צער. מטרתם לעורר אותנו לבדיקה פנימית ולתיקון המעשים והמידות שהביאו לחורבן.

לכל אחד מאיתנו יש חלק בבניין בית המקדש.

אנו בונים כאשר אנו שומרים על הדיבור שלנו.

אנו בונים כאשר אנו נמנעים מלשון הרע.

אנו בונים כאשר איננו מאפשרים למחלוקות להפוך לשנאה.

אנו בונים כאשר אנו מכבדים כל יהודי וזוכרים שכל אדם נברא בצלם אלוקים.

אנו בונים כאשר אנו חיים ביושר, באמונה ובערכי התורה.

האתגר של שלושת השבועות אינו רק לקיים את הלכות האבלות — חשובות והכרחיות ככל שיהיו. האתגר הוא לאפשר להלכות הללו להיכנס אל הלב ולשנות אותנו.

כאשר האבל שלנו מביא ליותר אהבת ישראל, ליותר זהירות בדיבור, ליותר כבוד לזולת ולמחויבות עמוקה יותר לחיי תורה — איננו רק זוכרים את מה שנחרב. אנו נעשים שותפים בתהליך התיקון והבניין.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

יהודי שמאפשר לאבל של ימים אלו לשנות אותו אינו רק מחכה לבניינה של ירושלים. הוא כבר שותף בבניינה.

כל מעשה של אהבת ישראל, כל מילה שאדם נמנע מלומר כדי שלא לפגוע בזולת, כל מעשה יושר וכל גילוי של כבוד כלפי אדם שנברא בצלם אלוקים — הם עוד לבנה בבניין התיקון של מה שנשבר.

יהי רצון שבעזרת התיקון שאנו עושים בעצמנו ובתוך כלל ישראל, נזכה במהרה לראות בבניינה השלם של ירושלים ובבניין בית המקדש, במהרה בימינו.

*הרב אליעזר שמחה ווייס*