אביר המערכה החב"די: שבעים שנה של אידיאולוגיה צרופה ללא פשרות

 אביר המערכה החב"די: שבעים שנה של אידיאולוגיה צרופה ללא פשרות

ארי מנחם

עולמה של תורה וחסידות נתעטף באבל כבד עם הסתלקותו לבית עולמו של הגאון החסיד, שומר החומות ואיש ההשקפה, רבי טוביה בלוי זצ"ל, מזקני רבני חב"ד בארץ הקודש, והוא בן 90 בפטירתו. במשך למעלה משבעה עשורים עמד רבי טוביה בחזית המערכה הרעיונית, כשהוא משמש שופר חריף, בהיר ובלתי מתפשר להפצת מעיינות החסידות והגנה על קדשי ישראל.

הביטוי "אידיאולוג" עלול להישמע לעיתים קר ומרוחק, אך אצל רבי טוביה זצ"ל האידיאולוגיה הייתה תמצית החיות, אש קודש שבערה בכל נימי נפשו. הוא לא היה צופה מן הצד; הוא חי, נשם, נלחם וכאב את כאבה של האמת התורנית. חסידות חב"ד איבדה את אחד ממנסחי דרכה הבולטים ביותר בדור האחרון, אדם שרבבות רבבות חבים לו את עצם קיומם הרוחני ואת היותם חסידים יראי השם.

האצילות הירושלמית שגילתה את המאור שבחסידות. 

כדי להבין את גדלותו של המנוח הגדול, יש לחזור אל שורשיו העמוקים בסמטאות ירושלים של מעלה. רבי טוביה נולד בתוככי היישוב הישן, נכדו של מנהיג אגודת ישראל האגדי, רבי משה בלוי זצ"ל. הוא גדל על ברכי קנאותה הטהורה של ירושלים, למד בישיבת "עץ חיים" והתחנך על ברכי גדולי הדור וצדיקיו.

אולם, המפנה ההיסטורי בחייו התחולל בשנות העשרים לחייו, כאשר נחשף לראשונה לאורו הגדול של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש. עבור אברך ירושלמי באותם ימים, המעבר לחב"ד לא היה עניין של מה בכך. זו הייתה התמסרות טוטאלית. רבי טוביה זיהה את ה"מאור" שבתורה, את השיטה השלמה שממזגת למדנות חריפה עם חסידות עמוקה, ומאז הפך לחסיד בכל מהותו וישותו. הוא לא רק קיבל על עצמו את הנהגות חב"ד, אלא הפך ללוחם הראשון בשורותיה להפצת האור החוצה.

מערכת החיים: המלחמה האדירה נגד גיוס בני הישיבות

בתוך מסכת פעילותו העשירה, פרק מרכזי ומכריע שיזכר לדורות בדברי הימים הוא מלחמתו הבלתי מתפשרת וארוכת השנים נגד גיוס בחורי ישיבות, ובמיוחד עמידתו האיתנה והעיקשת נגד "הסכם חב"ד-צה"ל".

 במערכה אדירה זו, שניהל מתוך חרדת קודש אמיתית לעתידם הרוחני של הבחורים, שימש רבי טוביה המצפן האידיאולוגי ששמר על כרם החסידות מפני פגיעה וסכנת שמד רוחני.

כאשר עלו על הפרק יוזמות ומתווים שונים שנועדו לשנות את מעמדם של בחורי הישיבות הנוסעים לחצר הרבי ב-770, זיהה רבי טוביה בחושיו המחודדים את הסכנה האורבת לפתחו של הדור הצעיר. הוא סירב להשלים עם כל נוסחה של פשרה, הסכם או מכסה, ועמד על דעתו שבן תורה צריך לשבת וללמוד ללא כל זיקה למערכות חיצוניות.

הוא הגדיר ניסיונות אלו כסכנת שמד רוחני לעצם מהותו של הבחור החסידי, ולא נרתע מפני לחצים פוליטיים או מוסדיים. עמידתו העיקשת כצור החלמיש פתחה את עיניהם של שלוחים, ראשי ישיבות והורים רבים. עשייה אקטיבית זו מנעה בפועל ממאות בחורים להיכנס למסלולים שעלולים היו לקרר את אש החסידות בנפשם, ובכך הציל בחורים שנשארו יראי ה', דבר שיזכר לו לטוב לדורות עולם.

העט הלוחם: שומר חומות ההשקפה

רבי טוביה ייזכר לדורות כאדריכל ההסברה והאידיאולוגיה של חב"ד בארץ הקודש. הוא ניחן בכוח עט נדיר, חריף וקולע, שהפך לאימתם של מתנגדי הדרך ולנחמתם של מחפשי האמת. במשך עשרות שנים היו מאמריו הפובליציסטיים בשבועון "כפר חב"ד" לאורים ותומים של עולם התוכן החסידי.

כאשר סער המגזר החרדי סביב שאלות של השקפה, יחסי דת ומדינה, או מהותה של שיטת חב"ד, ידעו כולם: המילה האחרונה, המנומקת והחדה ביותר תיכתב על ידי רבי טוביה בלוי.

 הוא הגן בחירוף נפש על עמדותיו של הרבי, תירגם והנגיש את שיחותיו הקדושות לציבור הרחב, וזכה לקירובים יחידים במינם מצד השולחן הגבוה, כאשר הרבי מגיה את כתביו ומעודד את פעילותו הפובליציסטית ללא הרף. ספריו התורניים, ובראשם מפעל "כללי רש"י", הפכו לחלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי בכל הישיבות.

עסקנות דקדושה: הקמת אימפריה של חינוך

אך חרפת המלחמה הרעיונית לא הותירה אותו בדל"ת אמות של כתיבה בלבד. רבי טוביה היה איש מעש ועשייה ברמ"ח איבריו. כמנכ"ל אגף הפעילות של צעירי אגודת חב"ד, יזם והוביל מפעלים אדירים של קירוב רחוקים והפצת יהדות בכל שכבות העם.

בירושלים עיר הקודש הטביע חותם בל יימחה בהקמת וניהול מוסדות החינוך של חב"ד. במשך למעלה מארבעים שנה עמד בראש המערכת החינוכית, כשהוא מגדל דורות על גבי דורות של תלמידים. הוא לא היה רק מנהל אדמיניסטרטיבי, אלא מחנך רוחני שהחדיר בנערים את ה"געשמאק" (הטעם) בלימוד התורה ובחסידות.

פטירתו של רבי טוביה בלוי זצ"ל משאירה חלל עצום, אך מותירה גם נחמה גדולה. המהפכה שחולל במו ידיו לפני שבעים שנה נושאת כיום פירות מפוארים. רבבות משפחות חסידיות בארץ ובעולם חבות את זהותן הרוחנית לפעילותו הציבורית והחינוכית, ובזכות עמידתו התקיפה זכו להקים בתים נאמנים לה' ולתורתו.

הראיה החזקה ביותר לצדקת דרכו היא המשפחה המפוארת שהותיר אחריו: בניו, חתניו, נכדיו וניניו, כולם שלוחים, רבנים, עסקנים ואנשי תורה המפוזרים בכל רחבי תבל וממשיכים להפיץ את אותו האור בדיוק. האש שהדליק הנער הירושלמי לפני שבעים שנה הפכה לשלהבת איתנה שלא תכבה לעולם.