כאשר האמון בינינו נפגע — מתחיל החורבן

 מאת - הרב אליעזר שמחה ווייס

כאשר האמון בינינו נפגע — מתחיל החורבן

המסר של ימי בין המצרים

בכל שנה, עם תחילתם של ימי בין המצרים, נכנס עם ישראל לתקופה של אבלות והתבוננות. אנו מתענים, מקיימים את מנהגי האבלות שתיקנו חז"ל, וזוכרים את החורבן הגדול — חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, גלות ישראל מארצו והחסר הרוחני העמוק שמלווה אותנו מאז ועד היום.

אבל ימי בין המצרים אינם באים רק להזכיר לנו את מה שהיה לפני קרוב לאלפיים שנה. האבל היהודי אינו מבט אל העבר בלבד; הוא קריאה אל ההווה. הוא מחייב אותנו לעצור ולשאול: מה הביא לחורבן, ומה אנו יכולים וצריכים לתקן?

הגמרא במסכת יומא (ט ע"ב) מלמדת:

"מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם."

דברי חז"ל אינם מתארים רק סיבה היסטורית לחורבן. הם חושפים שורש עמוק יותר.

בית המקדש עמד בירושלים, אבל יסודו היה בלבבותיהם של בני ישראל. כאשר הלבבות התרחקו זה מזה, כאשר יהודים הפסיקו לראות זה בזה אחים, וכאשר מחלוקת וחוסר אמון תפסו את מקומה של האחריות ההדדית — נפגע גם המקום שבו שרתה השכינה בישראל.

האויבים מבחוץ היו השליחים שבאמצעותם נגזרה הגלות, אך השורש היה פנימי.

החפץ חיים זצ"ל הדגיש פעמים רבות: אם שנאת חינם הייתה הגורם לחורבן, הרי שהתיקון מוכרח להיות באותה נקודה ממש — באמצעות אהבת ישראל.

אהבת ישראל איננה רק רגש של חיבה. היא אחריות. היא היכולת לראות יהודי אחר כחלק ממני, גם כאשר הוא חושב אחרת ממני. היא ההכרה שכל אחד מישראל נושא בתוכו נשמה קדושה וחלק מכלל ישראל.

הסכנה של "אנחנו והם"

אחת הסכנות הגדולות לכל חברה היא יצירת מחיצה בין "אנחנו" לבין "הם".

מחלוקת אינה בהכרח דבר שלילי. עולם התורה עצמו מלא בריבוי דעות ובמחלוקות לשם שמים. חז"ל לימדו אותנו את דברי בית הלל ובית שמאי, את שיטות התנאים והאמוראים, משום שהאמת מתבררת פעמים רבות מתוך דיון וויכוח.

אבל יש הבדל עצום בין מחלוקת לבין שנאה.

הבעיה מתחילה כאשר אדם אינו רואה עוד מולו יהודי בעל דעה אחרת, אלא אדם שיש להילחם בו. כאשר חילוקי דעות הופכים לביטול הכבוד. כאשר כל צד משוכנע שרק הוא פועל מתוך כוונות טובות.

באותו רגע נפגע הדבר שעליו נשענת כל חברה בריאה — האמון.

מעניין לראות שגם בעולם הכללי יש מי שהתריעו מפני הסכנה שבאובדן האמון בין קבוצות שונות בחברה.

בספר המתח הפוליטי "הנשיא נעדר" (The President Is Missing), שכתב נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון יחד עם הסופר ג'יימס פטרסון, מתואר מצב שבו ארצות הברית ניצבת בפני משבר חמור. לצד האיום החיצוני, מתברר כי הפילוג הפנימי והחשדנות בין מחנות שונים מאיימים להחליש את היכולת להתמודד עם הסכנה.

קלינטון מתאר מציאות שבה אנשים חיים בתוך "בועות" משלהם, ומתרגלים להאמין לגרוע ביותר על מי שנמצא מעבר למחנה שלהם.

הוא מזהיר:

"הדמוקרטיה שלנו אינה יכולה לשרוד את הסחף הנוכחי לעבר שבטיות, קיצוניות ושנאה עזה. האווירה כיום היא של 'הם ואנחנו'. הפוליטיקה הפכה למאבק כוח, וכתוצאה מכך הולכת וגוברת הנטייה להאמין לגרוע ביותר על כל מי שנמצא מחוץ למעגל שלנו."

והוא מסכם:

"אי אפשר לשמר חברה דמוקרטית כאשר באר האמון מתייבשת לחלוטין."

דברים אלו, אף שנאמרו ביחס לחברה אחרת, מזכירים אמת עמוקה שכבר לימדו אותנו חז"ל לפני אלפיים שנה: כאשר האמון נעלם, כאשר כל מחלוקת הופכת לעימות אישי, וכאשר בני אדם מפסיקים לראות זה בזה אנשים הראויים לכבוד — מתחיל תהליך של התפוררות.

אצל עם ישראל הדבר עמוק עוד יותר. איננו רק ציבור בעל עבר משותף. אנו כלל ישראל — עם אחד הקשור בברית התורה ובייעוד משותף.

אין אנו חייבים להסכים על כל דבר. גם בתוך עולם התורה קיימות מחלוקות וגישות שונות. אבל לעולם אסור שהמחלוקת תבטל את האחווה.

גם כאשר דעתנו שונה, מוטלת עלינו החובה לדבר בכבוד, לדון את הזולת לכף זכות, ולזכור תמיד: מדובר ביהודי שהוא אחינו.

כוח הדיבור — האחריות שמוטלת על כל אחד מאיתנו

אם שורש החורבן היה בפגיעה בקשר שבין אדם לחברו, הרי שהדרך לתיקון מתחילה במקום שאנו משתמשים בו בכל יום — בפה שלנו.

שלמה המלך אומר בספר משלי:

"מוות וחיים ביד הלשון."
(משלי יח, כא)

אין כמעט כוח בחיי האדם שיש בו יכולת כה גדולה לבנות או להרוס כמו כוח הדיבור. מילה טובה יכולה לחזק אדם ברגע של קושי, להשיב לב שנפגע, ולקרב בין אנשים. אך מילה אחת שנאמרת ללא מחשבה יכולה לפגוע בכבודו של אדם, להרוס קשרים, וליצור מרחק במקום שבו היה יכול להיות חיבור.

לא במקרה בחרו חז"ל ללמד אותנו את שורש החורבן באמצעות מעשה שבו הדיבור — וגם השתיקה — מילאו תפקיד מרכזי.

הגמרא במסכת גיטין (נה ע"ב–נו ע"א) מספרת את הסיפור הכואב של קמצא ובר קמצא.

אדם עשיר בירושלים ערך סעודה גדולה וביקש ממשרתו להזמין את ידידו קמצא. בטעות הגיעה ההזמנה לבר קמצא, שהיה שונאו של בעל הבית.

כאשר הגיע בר קמצא לסעודה, ייתכן שסבר כי ההזמנה היא הזדמנות לפיוס ולתיקון היחסים. אולם במקום לקבלו בכבוד, בעל הבית דרש ממנו לעזוב. בר קמצא התחנן שלא לביישו ברבים, ואף הציע לשלם עבור חלק מהסעודה ואפילו עבור כולה. אך בקשתו נדחתה, והוא הוצא בבושת פנים לעיני כולם.

אך חז"ל מלמדים אותנו שהכאב הגדול לא היה רק במעשהו של בעל הבית.

היו שם תלמידי חכמים שישבו בסעודה וראו את המתרחש — והם שתקו.

אף אחד לא קם למחות. אף אחד לא עצר את הביזיון. אף אחד לא הגן על כבודו של יהודי אחר.

ההשפלה הגדולה, יחד עם השתיקה מול העוול, היו חלק מהתהליך שהוביל בסופו של דבר לחורבן בית המקדש השני.

הסיפור של קמצא ובר קמצא אינו רק פרק מן ההיסטוריה. הוא מראה המופנית אל כל דור ודור.

בדור שבו הודעה קצרה בטלפון יכולה להגיע בתוך רגעים לאנשים רבים, האחריות על הדיבור גדלה שבעתיים. לא כל דבר שאפשר לומר — ראוי לומר. לא כל דבר ששמענו — ראוי להעביר הלאה.

מצוות שמירת הלשון אינה רק הנהגה פרטית של אדם המבקש להתרחק מעבירה. היא חלק מבניית חברה של אמון, כבוד ואחריות הדדית.

כל פעם שאדם בוחר שלא להעביר דבר שעלול לפגוע באחר, כל פעם שהוא מעדיף לעודד במקום להחליש, וכל פעם שהוא שומר על כבודו של יהודי אחר — הוא מתקן מעט מן השבר שנוצר בשעת החורבן.

הוא מוסיף עוד לבנה בבניין העתיד.

כל יהודי עובר את מסעו

התורה אינה משאירה אותנו רק עם הזיכרון של מה שהתקלקל. היא גם מלמדת אותנו כיצד לתקן.

בפרשת מסעי התורה מפרטת את ארבעים ושניים המסעות של בני ישראל במדבר.

לכאורה, מדובר ברשימת מקומות שבהם עברו בני ישראל בדרכם לארץ ישראל. אולם הבעל שם טוב הקדוש לימד שארבעים ושניים המסעות אינם רק מסעותיהם של אבותינו במדבר — הם גם מסעו של כל יהודי בעולם.

כל אדם עובר בחייו תחנות שונות.

יש תקופות של עלייה והתעלות, ויש תקופות של ניסיון והתמודדות. יש רגעים שבהם הדרך ברורה, ויש רגעים שבהם האדם מחפש את דרכו.

אבל אין תחנה בחיים שהיא במקרה.

בכל מקום שבו הקב"ה מציב את האדם, יש לו שליחות.

עלינו לעבוד את ה' מתוך המקום שבו אנו נמצאים: להיות מענטש, לנהוג ביושר במשא ומתן, להתייחס לאחרים בכבוד ובחסד, לבנות בתים של תורה, ולחיות חיים שיש בהם קידוש שם שמים.

לעיתים דווקא המעשים שאיש אינו רואה הם הגדולים ביותר: מילה קשה שנבלמה, כעס שנכבש, מחילה שניתנה, או ויתור שנעשה למען השלום.

גם אלה הם חלק ממסעו של יהודי.

כל תחנה היא הזדמנות נוספת לתקן את עצמנו ולהוסיף קדושה בעולם.

"זוכה ורואה" — כאשר האבל משנה את האדם

הגמרא במסכת תענית (ל ע"ב) אומרת:

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה."

לשון חז"ל מדויקת.

הם אינם אומרים רק: "יזכה ויראה" — בלשון עתיד.

הם אומרים: "זוכה ורואה" — בלשון הווה.

הכוונה היא שאבל אמיתי על ירושלים אינו רק כאב על העבר. מי שבאמת מתאבל על ירושלים מאפשר לאבל להשפיע עליו כבר עכשיו.

הוא נעשה זהיר יותר בדיבורו. הוא משתדל יותר לכבד את הזולת. הוא בודק את מעשיו ואת מידותיו. הוא מבין שבניין ירושלים מתחיל בבניית הלבבות.

כאשר האבל שלנו מביא אותנו להיות ישרים יותר במעשינו, זהירים יותר בדיבורנו, מכבדים יותר כל אדם שנברא בצלם אלוקים, ומחויבים יותר לחיי תורה — אנו מתקנים את השורשים שהביאו לחורבן.

זהו המסר של ישעיהו הנביא:

"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה."
(ישעיהו א, כז)

וכן אומר זכריה הנביא:

"אמת דברו איש את רעהו; אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם."
(זכריה ח, טז)

הנביאים מלמדים אותנו שהגאולה אינה רק עניין של מקום — היא תלויה גם באנשים שנהיה.

להפוך את האבל לבניין

מנהגי האבלות של ימי בין המצרים הם יסוד חשוב. אנו צמים, ממעטים בשמחה ושומרים את ההלכות והמנהגים שתיקנו חז"ל.

אבל מטרתם של ימים אלו אינה שהצער יישאר רק בחוץ.

הם נועדו לעורר אותנו פנימה.

זה הזמן לשאול את עצמנו:

האם נעשיתי זהיר יותר בדיבורי?

האם אני מרבה שלום או חלילה מחלוקת?

האם אני מחפש את הטוב אצל יהודי אחר?

האם אני מוסיף אמון וכבוד בתוך ביתי, בקהילתי ובכלל ישראל?

אלו אינן שאלות צדדיות. אלו הן השאלות שנוגעות בשורש החורבן ובשורש הבניין.

לכל אחד מאיתנו יש חלק בבניין בית המקדש.

אנו בונים כאשר אנו שומרים על לשוננו.

אנו בונים כאשר אנו נמנעים מלשון הרע.

אנו בונים כאשר אנו אינם נותנים לחילוקי דעות להפוך לשנאה.

אנו בונים כאשר אנו מכבדים כל יהודי וזוכרים שכל אדם נברא בצלם אלוקים.

אנו בונים כאשר אנו חיים ביושר, באמונה ובמחויבות לתורה.

יהודי שמאפשר לאבל של ימים אלו לשנות אותו אינו רק ממתין לבניין ירושלים — הוא כבר שותף בבניינה.

כי ירושלים העתידה אינה נבנית רק מאבנים. היא נבנית מלבבות של יהודים המתחברים זה לזה, ממידות טובות, מדיבור נקי ומאהבת ישראל אמיתית.

יהי רצון שמתוך התיקון שאנו עושים בעצמנו ומתוך התחזקות באחדות ובאהבת ישראל, נזכה במהרה לראות בבניינה השלם של ירושלים ובבניין בית המקדש.

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים."

במהרה בימינו. אמן.

הרב אליעזר שמחה ווייס