כשכוח שלטוני הופך לנשק, החוק נהיה סלקטיבי. הריסת השער בחצר חסידות נדבורנה היא שיעור בבריונות מוניציפלית.
האדמו"ר ביקש להתקין שער פשוט בכניסה לחצר בית הכנסת והמוסדות כדי למנוע פריצות והתקהלויות. לא עבירת בנייה, לא מפגע, ולא סיכון. סך הכל סורג ברזל אלמנטרי לשמירת קדושת המקום.
אבל אצל חנוך זייברט, כשהרצון לנקום בקהילות הכלל חסידיות מנהל את הלשכה, הפיקוח העירוני נשלח בבהילות להרוס ולהראות מי בעל הבית.
שאלת המפתח שכל תושב יודע את תשובתה, אם זה היה שטיבל צדדי של גור (אפילו לא המרכזי בשנלר), מישהו בעירייה היה מעז בכלל להביט לכיוונו? או שהתיק היה נקבר עמוק במגירה עם מכתב התנצלות?
זו לא אכיפה, זו רודנות מכוח השררה.
פגיעה מבישה בכבוד האדמו"ר והוכחה שבבני ברק של היום, השיוך הפוליטי שלך קובע אם השער הוא פתרון בטיחותי, או מפגע שדורש דחפור.
בושה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.