עיוורון המזרוחניקים מול נצח עולם הישיבות – כתבה
שכל אחד חייב לקרוא ולהפנים
ישנו עיוורון עמוק, כמעט נשגב מבינה, שאוחז
בהנהגה הדתית-לאומית. כאשר מתבוננים ברטוריקה של אישים כמו בצלאל סמוטריץ', אורית
סטרוק, או הרב שמואל אליהו, מתגלה תהום אידיאולוגית בלתי ניתנת לגישור בינם לבין
עולם התורה האמיתי. הם פשוט לא מסוגלים להבין מהי ישיבה קדושה, מהו לימוד תורה,
ומדוע מדובר ביסוד קיומו של העם היהודי – יסוד שעליו לא נוותר לעולם, גם אם המחיר
יהיה הגבוה ביותר.
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו שכל הניסיונות
לפגוע בחוסן הרוחני של עם ישראל סופם לקרוס אל דפי ההיסטוריה. ניצחנו את הרומאים,
שרדנו את היוונים, והחזקנו מעמד מול תרבויות אדירות שנעלמו מן העולם. האבסורד
הגדול ביותר מתגלה כאשר חוזרים לשעבוד מצרים: אפילו פרעה הרשע, בשיא אכזריותו,
ניחן בפיקחות רבה יותר מזו של סמוטריץ' והנהגת הכיפות הסרוגות של ימינו.
חז"ל מגלים לנו ששבט לוי היה פטור מחובת
השעבוד במצרים. פרעה הבין שישנו גרעין רוחני, עשרה אחוזים מהעם, שיושב בארץ גושן
ועוסק בלימוד ושימור המסורת, ולא כפה עליהם עבודת פרך. הוא לא כינה אותם
"משתמטים" ולא רדף אותם כ"עריקים" כפי שעושה הליצן עם הכיפה
הסרוגה שמנסה להוביל את מערכת הלחצים הנוכחית. אם פרעה הבין שאין לגעת בשבט לוי,
הרי שחוסר ההבנה של מנהיגי הציונות הדתית מגיע לשיאים מבישים.
מסמוטריץ' ועד בג"ץ
עולם הישיבות ניצב כיום מול חזית רחבה המבקשת
לערער את יסודותיו, חזית המאחדת באופן תמוה את נציגי המגזר הדתי-לאומי יחד עם
המערכת המשפטית. הניסיון לכפות גזירת שמד רוחנית על בני הישיבות מובל בשיתוף פעולה
בין פוליטיקאים המונעים מאגו ומאידיאולוגיה מעוותת, לבין פקידות משפטית בכירה כמו
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה.
אך הכאב הגדול והאירוניה המרה ביותר אינם מגיעים
מהאגף החילוני, אלא דווקא מתוך המערכת פנימה – מצד שופטים חובשי כיפה סרוגה כמו
נעם סולברג. מתברר כי השנאה לעולם הישיבות, לטהרת הלימוד ולמסורת העתיקה מצד אותם
אלמנטים שמרניים-לכאורה באגף הדתי-לאומי, עולה עשרת מונים על פני העמדות של שופטים
חילונים מובהקים כיצחק עמית. זוהי התקרנפות מוחלטת בפני חוקי המדינה המבקשת לעקור
את הלגיטימיות של מי שתורתו אומנותו.
קדושת המדינה מול קדושת התורה
עבור הציבור החרדי השורשי, התורה היא חזות הכל.
היא נצחית, היא אלוקית, והיא קדמה לעולם. עולם הישיבות אינו "מוסד" או
"מגזר", אלא הלב הפועם של האומה. ההיסטוריה היהודית רצופה במסירות נפש
עילאית למען קיומן של הישיבות. כך למשל חסידי חב"ד ברוסיה הסובייטית מסרו את
נפשם, נרדפו, נאסרו ונרצחו על ידי הבולשביקים רק כדי להחזיק חדרים, תלמודי תורה
וישיבות במחתרת. עבור יהודי מאמין, לימוד התורה הוא פיקוח נפש רוחני, וכל ניסיון
לגדוע אותו נחשב ל"גזירת שמד" שעליה נאמר "יהרג ואל יעבור".
אך בשיטת ה"מזרחי", הסדר התהפך.
המדינה, הצבא והלאומיות הפכו לחזות הכל – למשיח המודרני שלהם. ההתקפלות המוחלטת של
הציונות הדתית בפני מוסדות המדינה נובעת מתפיסה מעוותת, כאשר המדינה קובעת ערכים
המנוגדים להלכה הצרופה – בין אם מדובר בעירוב גברים ונשים בתנועות הנוער ובמסגרות
צבאיות, ובין אם מדובר ברפורמות ובפילוג מוסד הכשרות – ה"מזרחי" תמיד
יתכופף. אצלם, פקודת המדינה וחוקיה הם הפקטור המכריע, בעוד התורה נדחקת לקרן זווית
ומתגמשת לפי רוח הזמן.
המזוכיזם של הפשרה והפער מהציבור המסורתי
הגישה הזו מובילה את חברי קבוצה זו לסתירות
פנימיות מתמידות ולמזוכיזם רוחני במיטבו. הם חיים בעימות מתמיד עם עצמם: מנסים
לאחוז בחבל משני קצותיו, להישאר נאמנים להלכה אך להשתעבד לחוקי המדינה ולרוח
המודרנה. הטרגדיה היא שכעת, לאחר שהם עצמם הפקירו את בניהם ובנותיהם וטשטשו את
הערך העליון של עולם הישיבות, הם דורשים שגם הישיבות הקדושות של המגזר החרדי
יופקרו. המניע הפסיכולוגי שלהם שקוף: "אם אנחנו התפשרנו והקרבנו את הרוחניות
למען המדינה, מדוע שאתם תישרו מבט ותציגו עמדה תורנית גאה ובלתי מתפשרת?".
הציוני הדתי מרגיש את עצמו מושלם, אך עמוק בפנים הוא אינו רוצה שיזכירו לו כיצד
יהודי מאמין באמת אמור להיראות.
כאן בולט הפער המדהים בינם לבין הציבור החילוני
והמסורתי, בפרט זה המיוצג בשורות הליכוד. החילוני או המסורתי, למרות שאינו שומר
תורה ומצוות לעת עתה בחייו האישיים, ניחן לעיתים קרובות בבריאות נפשית וביושר
פנימי. הוא מבין, מתוך כבוד למסורת אבות, שאם חלילה וחס ייסגרו הישיבות הקדושות
ולא יהיה מי שיהגה בתורה יומם ולילה, לא תהיה תקומה לעם היהודי. הוא מעריך את
לומדי התורה ומבין את נחיצותם.
לעומתו, ה"מזרוחניק" המתוחכם, הלכוד
ברשת האידיאולוגית של עצמו, רואה בלומדי התורה נטל או קבוצה שיש "לחנך
מחדש". כפי שניצחנו את כל צוררינו בעבר, ננצח גם את הברית הנוכחית של הציונות
הדתית והמערכת המשפטית הרדיקלית. עולם הישיבות ימשיך לעמוד איתן, שכן המנגינה של
התורה לעולם לא תפסיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.