משבר הזהות של הציונות הדתית: בין קדושת התורה לאשליית הממלכתיות

 

משבר הזהות של הציונות הדתית: בין קדושת התורה לאשליית הממלכתיות

הדיון המרתק והכואב סביב דרכה הרעיונית של הציונות הדתית, יחסה למדינת ישראל ומקומה במאבקי הדת והמדינה מלווה את החברה היהודית מאז ראשית ימי התנועה. מציבה מראה נוקבת מול המגזר ומאשימה אותו בפיצול אישיות כרוני, הגורר אותו פעם אחר פעם לשמש כגרורה פסיבית של הממסד החילוני והשמאל.

אשליית המדינה כמשיח וטבעת החנק האידיאולוגית

בליבת השבר הרעיוני עומדת התפיסה המשיחית שהפכה את מדינת ישראל החילונית – על מוסדותיה, צבאה וחוקיה – לערך מקודש הדוחה כמעט כל שיקול אחר. הפיכת הישות הפוליטית והחילונית הזו ל"ראשית צמיחת גאולתנו" יצרה טבעת חנק רוחנית. מתוך חובה "דתית" עמוקה לשמור על המדינה בכל מחיר, מצאה עצמה הציונות הדתית נגררת ומובלת. הקידוש של מוסדות המדינה מנע מהמגזר לפתח עמדה עצמאית ובלתי מתפשרת מול מגמות החילון, והפך אותה לשותפה בפועל של מערכות שלטון ומשפט שאינן פועלות על פי רוח התורה.

אחד המחירים הכבדים ביותר הוא השפעת השילוב המוחלט בחברה החילונית על הדור הצעיר. השאיפה להיות חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית – בצבא ובמערכות המדינה – יצרה מדרון חלקלק רוחני.

בשם האידיאל של שילוב המערכות, המגזר חווה תהליכי ליברליזציה עמוקים ומגמות מודרניות המשנות את פניו, עד כדי עמידה על סף רפורמה. השילוב המוערך ביחידות הצבא, הנחשב במגזר למצווה עילאית, ממיס את המחויבות ההלכתית השורשית ומעמיד את ערכי הממלכתיות מעל ערכי התורה התמימה.

המאבק על עולם התורה והישיבות

בשאלת גיוס בני הישיבות והתקציבים לעולם התורה, מצאה עצמה הציונות הדתית בעמדה המשרתת את האגף החילוני. בעוד שעולם הישיבות רואה בלימוד התורה את חזות הכול ואת מגן העם, חלקים נרחבים בציונות הדתית שותפים לדרישה לחובת גיוס כללית או להפסקת תקציבים. במאבקים הציבוריים והמשפטיים, נציגי הציבור הסרוג נתפסים כמי שמתייצבים לצד העמדה החילונית-ממלכתית הדורשת שוויון בנטל, ובכך מחלישים את כוחו של עולם התורה ומפנים עורף לערך העליון של לימוד התורה בשם עקרונות אזרחיים.

מבחן גוש קטיף: התפנית הרעיונית של הרב חיים דרוקמן

הטראומה הגדולה של גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון בשנת תשס"ה (2005) נחשבת לקו השבר המעשי המובהק ביותר של האידיאולוגיה הממלכתית. במוקד שבר זה עומדת הנהגתו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, ראש ישיבות בני עקיבא. הביקורת הנוקבת והכואבת ביותר חושפת כי בעבר, הרב דרוקמן אכן אחז בעמדה תורנית בלתי מתפשרת ואף החזיק מעצמו כממשיך דרכו של הרב הראשי שלמה גורן זצ"ל, אשר פסק נחרצות כי פקודה לפינוי יישובים או מסירת שטחי ארץ ישראל היא פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה לסרב לה.

אולם ברגע המבחן ההיסטורי של גוש קטיף, שינה הרב דרוקמן את טעמו באופן פתאומי. במקום להורות על סירוב פקודה המוני כמתבקש מפסק ההלכה שהחזיק בו בעבר, הוא הכפיף את עצמו ואת תלמידיו למערכת הממלכתית והחליט ללכת עם המדינה בכל מחיר. התפנית הזו סימנה את מכירת גוש קטיף ומתיישביו עבור אינטרסים מגזריים, כגון קבלת ג'ובים ותקציבים להקמת מכוני גיור, תוך נסיגה מוחלטת מפסק ההלכה המקורי והעדפת הרס היישובים וחורבנם על פני חוקי התורה.

מערכת המשפט ודמותו של השופט נועם סולברג

שופטים חובשי כיפות סרוגות המגיעים לצמרת מערכת המשפט, כמו השופט נועם סולברג, הייתה להוות משקל נגד לאקטיביזם השיפוטי ולערכים הליברליים של בג"ץ. עם זאת, פסק הדין בנושא חוק הגיוס והחלטות נוספות שבהן השופטים השמרנים שותפים לפסיקות המערכת, מראה שגם השופטים המייצגים את הציונות הדתית נבלעים בתוך המערכת המשפטית החילונית והופכים לחלק מהמנגנון. במקום להביא את דבר התורה והמשפט העברי באומץ, הם נתפסים כמי שמכשירים את החלטות המערכת הכללית ובכך משמשים כ"סמרטוט רצפה" של הממסד הקיים.

מחלת פיצול האישיות

מצבה של הציונות הדתית היא כחיים בתוך פיצול אישיות כרוני ומסוכן. הניסיון לאחוז בחבל משני קצותיו – להיות כביכול נאמן לחוקי התורה הנצחיים ומצד שני להשתעבד לחוקי המדינה המשתנים והחילוניים – יוצר שבר נפשי ורוחני איום. פיצול זה אינו מאפשר למגזר להוביל אמת צרופה, והופך אותו לכלי שרת בידי מערכות השלטון, דבר המאיים בראש ובראשונה על עצם קיומו וזהותו של המגזר עצמו.