מאת הרב ישראל אהרן קלצקין
בס"ד, יום חמישי לפרשת נשא בא"י, בהעלתך בחו"ל י"ב סיון תשפ"ו.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
ערב אחד, לפני שבועיים, יהודי חסיד טאהש, שמשתתף קבוע בשיעור שאני מוסר בשעת מנחה מעריב, שואל אותי אם ר' דוד קלצקין קשור אלי?
עניתי לו בחיוך, 'עד לפני 15 שנה, כשמישהו רצה להסביר לחבירו מי זה ר' דוד קלצקין, אמרו אח של ישראל אהרן, היום התהפכו היוצרות, כל מקום שאני מגיע ואומר את שמי, שואלים אותי אם אני אח של ר' דוד'?.
מה לך ולאחי ר' דוד? שאלתי אותו
והוא ענה: 'קיבלתי היום הקלטה של סיפור שהוא מספר על מורי ורבי הרבי מטאהש זי"ע'.
ביקשתי ממנו שיעביר לי את ההקלטה בוואצאפ כדי שאאזין לסיפור.
התפרסמותו של אחי התחיל כזכור עם סיפור של מצבה ומשם התגלגלו העניינים, עד שכיום הוא חולל מהפך בתחום 'השגחה פרטית' והרבה אנשים ומשפחות זכו לעשות מהפך בחייהם בזכותו והם חיים בשלוות הנפש מתוך בטחון בהקב"ה.
לאחרונה הוא התחיל לתת שיעורים בקו 'עיניים', זהו קו טלפון שמעודד ענין 'שמירת עיניים' ואותה הקלטה שהאיש שלח לי היתה של השיעור השבועי של אחי בקו 'עיניים' הנזכר, אורך השיעור כ-20 דקות, מזל שיש בוואצאפ אפשרות להריץ את הפס קול למהירות כפולה, כי אין לי סבלנות להאזין לסיפור למשך 20 דקות.
האזנתי בקשב רב, עם כל השמות והפרטים, אני אספר בקיצור את תוכן המעשה רק כדי להגיע לנקודה והמסר שבו.
זה קרה לפני עשרות שנים, בחור מבוגר שזיווגו התעכב וכבר יצא לשוק העבודה וציפה לישועה, יום אחד הציעו לו לנסוע לשבות שבת בעיירה טאהש שבקנדה, להתברך מפי קדשו של אותו צדיק וקדוש, הרבי מטאהש זצוק"ל. הבחור קיבל ונסע והשתתף בכל התפילות והטישים הטהורים.
אעצור רגע מסיפורו ואעיד מה שראיתי בעצמי: כשנסעתי לטאהש לנישואי גיסי, הגיע הרבי זיע"א למעמד החופה להיות 'מסדר קידושין', שם ראיתיו לראשונה ונשתוממתי לראות את מחזה ההוד, שכאשר אמר את הברכה והוציא מפיו את שם השם התחיל כל גופו לרעוד מפחד ואימה עד שהתפלאתי, איך הכוס לא נשפך כולו מרוב רעדה.
כעת נחזור לסיפור: הבחור נכנס אל הרבי מאוחר במוצאי שבת להיפרד, ושפך את לבו בדמעות כמים על הזמן שעובר וההמתנה לזיווגו מתארכת.
הרבי בליבו הרחום הרחב כאולם, השתתף בכאבו והפתיע אותו בהצעה: בוא נעשה עסק, מהיום ובכל יום אני אטבול עבורך טבילה במקוה ואזכיר את שמך לישועה. ובתמורה, גם אתה תטבול במקוה עבורי טבילה בכל יום ותזכיר את שמי 'משולם פייש ב"ר מרדכי הלוי מטאהש' אבל תנאי אחד אני מתנה איתך והוא תנאי כפול ומכופל, מהרגע שאתה נכנס לשער המקווה עד ליציאתך, אינך מוציא מפיך אף מילה, גם אם מישהו ישאלך משהו, תראה לו עם היד על הפה שאינך יכול לדבר ורק אם תעמוד בתנאי הזה תזכה לברכה שתלווה אותך ואם ח"ו תיכשל פעם אחת, אז אל תטבול בעבורי באותו יום, כי זה יכול חלילה לגרום ההיפך מהברכה שהבטחתי. וכמובן, תשתדל לעשות המקוה בזריזות ולשמור שם את עיניך בקדושה.
(הערה: שאלו פעם את מרן הבית ישראל מגור: איזה כוונות יש לכוון בטבילה במקווה? ענה: רק כוונה אחת, 'טובל און ארויס נישא פאברענגען' – טבול וצא בזריזות בלי להשתהות).
הבחור לא חשב פעמיים וקפץ על המציאה, למרות שידע שזה לא יהיה לו קל, כי עד אז היה משתהה בבור וכל המקוה נייעס היו מדסקסים שם, אבל מול ברכה והבטחה כזאת ועוד בענין של 'שב ואל תעשה', בודאי יקבל על עצמו.
עוד באותו בוקר קיים את ההסכם, הוא הבין שאם הוא ימשיך לטבול בשכונתו איפה שכולם מכירים אותו, יהיה לו נסיונות, לכן חיפש מקוה שקט באיזה שטיבל קטן לא רחוק מביתו וגם שם היה בא מוקדם כשכמעט אף אחד לא שם וכך יוכל לעמוד בקבלתו בלי נסיונות של דיבור ועיניים.
יומיים לאחר מכן הגיעה הצעת שידוך עבורו ועד סוף השבוע הוא כבר התארס בשעטו"מ והאיש ממשיך ומספר לאחי, כי כל חייו הלכו למישרים, ב"ה זכה לצאצאים מוצלחים וקיבלו אותם למוסדות המובחרים וגם בפרנסה זכה להרחבה וזה עתה השיא את צעיר ילדיו והוא תולה הכל בזכות אותו צדיק והקבלה שעמד בה בגבורה, ללא שנכשל בה אף פעם.
עד כאן סיפר אחי וכששמעתי זאת התקשרתי אליו ודיברנו בענין בהרחבה והוא הציע לי לעיין בספר 'עבודת עבודה' לכ"ק הרבי מטאהש זצוק"ל, בפר' שמיני על הפסוק 'אך מעין ובור', שם הוא מפרט ומבאר את גודל חומרת איסור הדיבור במקוה וכו'.
חשבתי לעצמי: הרי זו קבלה של 'שב ואל תעשה' ויש בה הגיון, ויש דברים שאני זקוק לישועה, למה שלא אקבל על עצמי להשתדל גם לנהוג כך?, לא השתהיתי, ניגשתי לארון, הוצאתי נר והדלקתי לכבוד נשמת רבי משולם פייש ב"ר מרדכי הלוי מטאהש וקיבלתי על עצמי להשתדל בל"נ לשמור את פי שלא לדבר במקוה ולהזדרז כאמור ולטבול טבילה לכבוד נשמתו כל פעם שאלך למקוה.
למחרת, יום שישי, נסעתי להיות שבת בבורו פארק עם נכדי הבחור יעקב יוסף שיחי', קרוב לכניסת השבת הגענו לאכסניה וביררתי עם גיסי היכן יש מקוה קטן ושקט? גיסי אמר לי שהבימ"ד שבבנין הסמוך לביתו, יש לו מקוה קטן בביסמנט ומכיון שמעבר לכביש יש בימ"ד הומה עם מקוה גדולה, הרי שהמקוה הקטן הזה בקושי פעיל ומבקריו מועטים.
הלכתי לשם וכבר עמדתי להיכנס למים, כאשר נכדי אומר לי מרחוק שאין מים חמים במקלחת, עניתי לו, שידמיין שזה מקוה האר"י בצפת.
רק יצאו הדברים מפי ותפסתי את עצמי שעברתי על הקבלה והיה לי צער רב מזה, אמנם אותי לא הזהיר הרבי שלא לטבול עבורו אם אכשל, אבל זו היתה הרגשה חמוצה וזה העיב עלי, התלבטתי אם לטבול עבור הרבי או לא.
מצד אחד: לא עשיתי זאת במזיד וזה רק יום אחד מאז שקיבלתי על עצמי וטרם התרגלתי לזה וגם לא יזמתי את השיחה אלא עניתי אינסטינקטיבית לשאלה שנשאלתי.
מצד שני: הלא הרבי הזהיר את הבחור שביום שיכשל שלא יעיז לטבול עבורו ומי יודע אם זה נכון שאעבור על רצונו של הצדיק הקד'?.
בסוף גברה מידת 'לדון עצמי לכף זכות' והגעתי למסקנה, שהרבי בטוב ליבו הידוע והמפורסם, שבודאי לא יקפיד עלי אם בכל זאת אטבול עבורו.
טבלתי טבילה עבורו ועדיין היה ליבי נוקפני אם עשיתי כהוגן אם לאו.
נכדי הבחין שאני קצת מכונס בתוך עצמי, בניגוד לטבעי הגועש, אך לא שיתפתי אותו במה שעבר עלי.
כשיצאתי החוצה כבר שמענו את צפירת השבת ונכנסנו לבית מדרשו של האדמו"ר מלעלוב שליט"א בשדרה ה-17 לתפילת מנחה וקבלת שבת.
ביררתי היכן אני יכול לשבת בלי לתפוס מקום של מישהו ועדיין לא יצא מליבי הצער על הכשלון הצורב ובנוסף ההתלבטות הנוקפת האם נהגתי נכון כשבכל זאת טבלתי עבור הרבי מטאהש.
חשבתי לי, הלואי והייתי מקבל סימן מן השמים אם נהגתי נכון או שהייתי צריך להימנע מהטבילה?.
מכיון שהמתנו להיכנסו של הרבי, ביקשתי מנכדי שיביא לי תהילים מארון הספרים ואשפוך את נפשי מעט במזמוריו המרגשים של דוד מלך ישראל, שבהרבה מהם הוא משתפך בהתלבטויותיו על נסיונות ויסורים שעברו עליו ובכל זאת התחזק וסמך על הקב"ה ולא פסק מלהללו ולשבחו.
נכדי שש לקיים את בקשתי וחוזר אלי כעבור מספר שניות ומגיש לי תהילים גדול ועל עטיפתו כתוב בגדול 'תהילים משולם פייש'.
מתברר שיש תהילים עם ליקוטי תורתו של הרבי מטאהש, והתהילים קרוי על שמו וזה מעניין מאוד, כי כל הסט של ספריו נקראים 'עבודת עבודה', יש כמה כרכים על התורה, על המועדים וכו', ומשום מה, את התהילים החליטו לקרא על שמו הפרטי 'תהילים משולם פייש'.
הסתובבתי לצד הארון וראיתי שהארון מלא במגוון של עשרות ספרי 'תהלים' מכמה סוגים וכנראה שזה היה יחידה בודדת בתוך כל המדף הזה.
שאלתי את נכדי, למה מכל התהלים'ס הוא בחר דוקא את זה? הוא סובב את ראשו בתנועה של 'לא יודע', שלחתי את ידי למדף וזה היה הראשון ששלפתי.
הרגשתי כאילו הרבי עצמו הבליח לי אלומת אור מן השמים שנהגתי נכון ומני אז, כבר היו לי כמה נסיונות ששאלו אותי במקווה: מה השעה? או כל שאלה אחרת ובס"ד עד כה עתה עמדתי בזה, כה יתן ה' וכה יוסיף.
פרסמתי הסיפור, כי אם בזכות זה, יהודי אחד יקבל על עצמו אפי' פעם אחת להזדרז ו/או לשמור פיו מלדבר ועיניו ממראה והיה זה שכרי.
וכעת בקצרה הודעה קצת דרמטית.
מזה תקופה אני מתלבט האם להמשיך את הוצאת הגליון והמאמר או לקחת פסק זמן ולתת חלק מחיי לאנונימיות.
אסביר את התלבטויותי, עריכת הגליון לוקחת לי הרבה זמן, המאמר גם הוא לוקח זמן, כל מקום שאני נוסע אני סוחב איתי לפטופ כדי להקליד את הגליון, יש לי מזה עול מסויים כל השבוע, כי אני שולח את המאמר והגליון למעל עשרת אלפים איש, ואח"כ זה עוד עובר בין הרבה קבוצות ובכמה אתרים ובהרבה בתי כנסת מדפיסים ואנשים מספרים לי שזה עובד מיד ליד במשך כל השבת, רובא דרובא רק קוראים את המאמר וזה בסדר, יש בו דברי חיזוק שיכולים להועיל לפעמים.
אבל מצד שני, לא די לומר חיזוק, צריך שהדברים יתקבלו על לב הקוראים ומה המודד והפרמטר שהדברים אכן נשמעים ומתקבלים?
את זה קבעו חז"ל בגמ' ברכות: 'כל אדם שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים' והגמ' מתבססת על דברי שלמה החכם בקוהלת 'סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא'.
קרוב ל-11 שנה שאני כותב מדי שבוע בשבוע ומקדיש לזה הרבה זמן בהתנדבות, הזמן שלי שווה כסף ולא ביקשתי מעולם תשלום ודמי מנוי וגם לא לקחתי מעולם דמי חסות ו/או פרסומות שיניבו כסף.
שבוע שעבר ביקשתי בקשה קטנה, לשמח את יענקלה, לחזק את לבבו, ביקשתי אפי' דולרים בודדים, להתאחד באות אחת בספר התורה לכל אחד מהקוראים וכיון שידעתי שיענקלה יפרסם את זה בעוד הרבה מקומות, החלטתי לעשות טסט כמה דבריי נשמעים וביקשתי לרשום בתרומה שזה בהשתדלותי שאוכל לספור כמה אכן באו ונענו לקריאתי?.
מתוך יותר מעשרת אלפים קוראים (50 אלף דולר, אם כל אחד היה נותן 5$), הרימו 31 איש את תרומתם הצנועה וציינו לצד התרומה שהם נענו לקריאתי (ועוד כ-45 שתרמו וציינו שזה לכבודו של יענקלה בעצמו). הוי אומר פחות משליש אחוז בודד מהקוראים נענו לבקשתי.
לכן, לקראת יום הולדתי ה-55 שיחול מחר, אני חושב שזה נכון שאקח קצת הפסקה וללכת להתחזק ביראת שמים ואם אזכה לכך, אזי דבריי יהיו נשמעים, ואהיה ראוי לחזור ולחזק, שהרי אין לי שום ענין לבזבז את זמני היקר לריק, כדי לשעשע את הציבור, אם אין בזה תועלת להקב"ה.
הגליון עצמו מלא בחידושים נפלאים.
* הרבי מסאטמאר זי"ע אמר שמפר' נשא מתחילה הציפייה לראש השנה, איך זה מרומז בתחילת הפרשה באופן נפלא?
* למה בבני קהת וגרשון נאמר 'נשא את ראש' ובבני מררי לא נאמר כך?
* נשיא אפרים הקריב ביום השביעי ומנשה בשמיני, מה הקשר שלהם למספרים הללו?
כל אלו ועוד בתוככי הגליון המצורף בזה יראו ישרים וישמחו, טעמו וראו כי טוב.
בברכת שבת שלום ומבורך:
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.