מחנך איננו בעלים על תלמידיו - הרב יוסף פינטו

 

בפרשת השבוע בתוככי המצוות של הכהנים כהרגלו מפתיע אותנו הרש"ר הירש ביסוד חינוכי מרתק ומחייב מאוד כהורים וכאנשי חינוך, כמורים, כרבנים:

היסוד העולה מתוך דבריו הם שמי שנמצא בעמדת חינוך, הוראה והשפעה רב, משפיע, מחנך, מורה, מדריך איננו “בעלים” על נשמות תלמידיו. הוא איננו מקור הקדושה שלהם, ואיננו עומד במרכז העבודה הרוחנית שלהם. להפך: התלמיד הוא שמביא עמו את הקדושה את הרצון, החיפוש, הכמיהה, הפחדים, השאלות ומשאלת הלב להתקרב אל ה׳. כל אלה הם ה“קדשים” שלו.

כשם שהכהן מקבל לידיו קודש שהוקדש על ידי ישראל, כך איש החינוך מקבל לידיו עולם פנימי שהופקד אצלו על ידי תלמיד או תלמידה. והפקדה זו מחייבת ענווה גדולה. עליו לזכור: לא אני יצרתי את נקודת הקודש הזאת, ולא לי היא שייכת. אני רק שליח לסייע לה להתברר, להתעלות ולהגיע אל ייעודה.

מכאן נובע יחס אחר לגמרי אל התלמיד. אין כאן מקום ליהירות רוחנית, להתנשאות, לזלזול בפשטות, בחולשה, בגיל הצעיר או בחוסר הבשלות. גם תלמיד שנראה קטן, מבולבל או רחוק נושא בתוכו “שם קודש”. משאלת ליבו אינה חומר גלם ביד המחנך לעצב כרצונו, אלא פיקדון קדוש שיש לטפל בו ביראת כבוד.

איש חינוך אמיתי, אומר הרב יוסף פינטו, צריך לגשת אל תלמידו כמו כהן הניגש אל קודש: בכובד ראש, בצניעות, בזהירות, באהבה ובכניעה לפני הערך האלוקי הטמון בו. תפקידו אינו להשתמש בתלמיד כדי לבנות את מעמדו, להוכיח את כוח השפעתו או לממש את תפיסותיו האישיות; תפקידו הוא לעמוד לשירות נקודת הקודש שהתלמיד עצמו הביא.

וזהו החיוב הגדול: כל מפגש חינוכי הוא קבלת פיקדון. ילד, נער, תלמיד ישיבה או תלמידה שפונים אל רבם או מורתם מוסרים משהו מעומק ליבם. מי שמקבל זאת בקלות ראש, בגסות או מתוך תחושת בעלות, עלול לחלל את מה שנמסר לו. ומי שמקבל זאת בענווה, באחריות וביראה נעשה שליח נאמן לגילוי הקדושה שכבר קיימת בלב התלמיד.

וזלש"ק בפירושו עה"ת פרק כ"ב, פסוק ג':

"פעמים אחדות נאמר בפרק זה על הקדשים: "קדשי בני ישראל... אשר הם מקדישים לי", "אשר יקדישו בני ישראל".

אם אין אנו טועים, הרי כאן אזהרה לכהנים לבל ישגו ביהירות רוחנית: אל יראו עצמם כנושאים העיקריים של המקדש, ואל יתייחסו בזלזול אל הזרים ההדיוטות.

הנה הזרים מוסרים את קדשיהם לידי הכהן; והכהן, כפי שאומרים, מספק את צורכי נשמתם ואת צורכי גופו שלו והרי הוא משמש בקודש בלא רוח של קדושה.

משום כך נאמר כאן לכהני ישראל: המקדש כולו, וכל קדשי המקדש להוציא קרבנות הכהנים נתקדשו רק בכוח רצונם של הזרים. כלל ישראל, או היחידים שבישראל, הקדישו אותם לה'; ושעה שהכהן מקריב קרבנות ציבור או קרבנות יחיד, הרי הוא מגשים מחשבת קודש שבלב הישראלים.

ואם לא טעינו בתפיסתנו את "ולא יחללו את שם קדשי" (לעיל פסוק ב), הרי הקדשים של אחרון הישראלים אינם אלא בבחינת שם קודש; הם שם ה', שנכתב בידי אדם מישראל.

הכהן קיבל לידיו חפץ קודש המיועד לבטא בחינה אלוהית; והחפץ קיבל את ייעודו בכוח מחשבתו ורצונו של אדם מישראל. על הכהן לטפל בו בכל הכניעה, הצניעות וכובד הראש הראויים לשם ה' לכל שם קודש" הדברים מפי הר יוסף פינטו ראש המכינה ׳יצחק ירנן׳ בראשות הרב יצחק ברדא שליט״א ובניהולו החינוכי של הרב איתמר לופס