המאבק
על "פאץ' המשיח": למה הפיקוד העליון רועד מחתיכת בד קטנה?
במשך
עשרות שנים, המדים של צה"ל היו הקודש של "הדת הישראלית" החדשה.
הבגד שסימל את כוחו ועוצם ידו של האדם, את הריבונות המנותקת מן השורש, ואת האמונה
היוקדת כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אך בשנים האחרונות,
וביתר שאת מאז הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, משהו נסדק בלוחות הברית של הציונות
החילונית. על זרועותיהם של אלפי לוחמים – דתיים, מסורתיים ואפילו חילוניים – הופיע
סמל קטן, צהוב ובוהק: פאץ' המשיח.
התגובה
של צמרת צה"ל, מהרמטכ"ל ועד אחרון קציני המשטרה הצבאית, נראית כמעט
כריצת אמוק. רמטכ"לים מסירים את התג בידיהם, חיילים נשלחים למחבוש, ופקודות
מטכ"ל נשלפות כאילו מדובר בנשק יום הדין. השאלה המתבקשת היא: למה? למה חתיכת
בד קטנה, שמבטאת אמונה עתיקת יומין של העם היהודי, מעוררת חמה כזו בקרב מי שאמורים
להוביל את הצבא לניצחון?
התשובה
אינה נעוצה ב"משמעת" או ב"אחידות המדים". אלו הם תירוצים
טכניים בלבד. השנאה והפחד מהפאץ' נובעים מכך שהוא מהווה איום קיומי על השקר שעליו
נבנתה התפיסה הביטחונית והמדינית בישראל בעשורים האחרונים.
המדינה,
עבור הפיקוד הבכיר, הפכה לתחליף לגאולה האמיתית. במשך שנים מכרו לציבור את האשליה
שהמבנה הממלכתי, הצבא החזק וההתבטלות בפני ערכי המערב ואומות העולם הם-הם חזות
הכל. הם ניסו לשכנע את עם ישראל שהגאולה היא פוליטית, שהביטחון תלוי בהסכמים עם
אויבים, וששיאו של העם היהודי הוא להיות "ככל הגויים". אך המציאות המרה
טפחה על פניהם.
ההתנתקות
וגירוש גוש קטיף היו הרגע שבו הציבור החל להבין שהצבא, תחת פיקוד שאימץ תפיסות
זרות, עלול להפוך לכלי נשק נגד עמו שלו במקום נגד אויביו. השבעה באוקטובר היה המפץ
הגדול של השקר הזה. באותו יום נורא, כל ה"כוחי ועוצם ידי", כל
הטכנולוגיה, כל המודיעין וכל הרהב של הפיקוד העליון קרסו ברגע אחד. הציבור ראה
רמטכ"לים ואלופים "חלשדים", רפוסים, שמתנצלים בפני אומות העולם
ומנהלים מלחמה עם כבלים על הידיים, בעוד בנינו מחרפים את נפשם בשדה הקרב.
כאן
נכנס פאץ' המשיח. הוא אינו סתם סמל דתי; הוא אלטרנטיבה חיה. הוא צועק את מה
שהציבור מרגיש בתוך תוכו: "לא בנו בטחנו, אלא באבינו שבשמיים". הפאץ'
הזה מסמל את המעבר מהסתמכות על מערכת כושלת להסתמכות על הגאולה האמיתית והשלמה.
הוא מזכיר לכל לוחם שהמטרה היא לא "שקט תעשייתי" או "הסדרה
מדינית", אלא ניצחון יהודי אמיתי ובניין המלכות.
מה
שמרתיח את דמם של הרמטכ"לים הוא הידיעה שהציבור מאס בהם. הם מבינים
שה"סמכות" שלהם נשענת על פירמידה שמתפוררת. כשהם רואים לוחם עם פאץ'
משיח, הם לא רואים "עבירת משמעת". הם רואים מראה שמטיחה בהם את האמת:
העם אינו מאמין עוד בדת ה"ביטחוניזם" המערבי שלכם. העם חוזר לשורשים.
השנאה
למשיח היא השנאה לאמונה שהישועה אינה תלויה באישור מהבית הלבן או בחוות דעת של
הפרקליטות הצבאית. הפיקוד העליון, שרואה בצבא לעיתים כלי לקידום אג'נדות חברתיות
רחוקות מהמסורת, נחרד לגלות שהחיילים בשטח דווקא מתחזקים. האמונה בביאת המשיח
מחברת בין מסורתיים, חילונים ודתיים סביב נקודת אמת אחת: יש בעל הבית לבירה, והוא
אינו יושב בקריה בתל אביב.
המלחמה
בפאץ' המשיח היא הניסיון האחרון של ממסד רופס לשמר אחיזה בשקר שמתרסק. אך ככל
שינסו לדכא את האמונה הזו, כך היא תפרח. כי מול חולשה ואובדן דרך, עם ישראל בוחר
בנצח. מול רמטכ"לים שחוששים מאומות העולם, הלוחמים בשטח נושאים את דגל הגאולה
– דגל שאומר שאין עוד מלבדו, ושמשיח צדקנו הוא התקווה היחידה והאמיתית של העם הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.