חב"ד וסאטמאר מול הציונות

 

בין האלטרנטיבה המשיחית ל"טנגו" של השלילה: חב"ד וסאטמר מול הציונות

יעקב נ. מומחה לתורת הרבי מליובאוויטש

זהו מאמר עומק המנתח את שתי הגישות המנוגדות בעולם החסידי אל מול הציונות – הגישה המשיחית-אקטיבית של חב"ד מול הגישה ההתבדלותית-לוחמנית של סאטמר.

המאבק האידיאולוגי הגדול ביותר של היהדות החרדית במאה ה-20 לא היה רק מול החילון, אלא מול התנועה שביקשה לרשת את הזהות היהודית: הציונות. בתוך המאבק הזה, בולטות שתי גישות קצה שעיצבו את פני העולם היהודי עד ימינו. מצד אחד, חסידות חב"ד, שהקימה אימפריה חובקת עולם כאלטרנטיבה לריבונות המדינית; ומהצד השני, חסידות סאטמר, שהפכה את ההתנגדות לציונות ללב הווייתה, אך נותרה לעיתים לכודה בתוך הדיאלוג עם מה שהיא מבקשת לשלול.

חב"ד: ההתנגדות שהפכה לכיבוש רוחני

רבים טועים לחשוב שחב"ד היא חסידות ציונית בשל אהבתה לחיילים ותמיכתה בשלמות הארץ. אך האמת ההיסטורית והתיאולוגית שונה: חב"ד מתנגדת לציונות האידיאולוגית באופן אקטיבי לא פחות מסאטמר וכנראה הרבה יותר, אך בדרך הפוכה לחלוטין.

הגישה החב"דית, כפי שנוסחה על ידי הרבי מליובאוויטש, גורסת כי הציונות חטאה בכך שביקשה להפוך את עם ישראל מ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" ל"עם ככל העמים". אך במקום להסתפק בהפגנות ובחרמות, חב"ד הציבה אלטרנטיבה משיחית יהודית.

האלטרנטיבה הזו מתבטאת במפעל ה"שלוחים". חב"ד הבינה שהציונות מציעה ליהודי את הריבונות והמדינה כפתרון לגלות. בתגובה, חב"ד הקימה רשת של אלפי "שגרירים" בכל פינה בעולם. השגריר החב"די אינו מייצג את מדינת ישראל, אלא את "מלכות שמיים". הוא מציע ליהודי בבנגקוק, בניו יורק או בתל אביב זהות יהודית שאינה תלויה בטריטוריה או בדגל, אלא בחיבור רוחני נצחי.

חב"ד למעשה אומרת: "הציונות רוצה לגאול את הגוף היהודי דרך מדינה? אנחנו נגאול את הנשמה היהודית דרך הפצת המעיינות". זוהי התנגדות אקטיבית כי היא לא רק אומרת "לא" לציונות, היא אומרת "כן" למשהו גדול יותר – למשיחיות אקטיבית שבה כל מצווה היא צעד לקראת הגאולה האמיתית, כזו שאינה זקוקה לאישור מהאו"ם.

סאטמר: הלולאה האינסופית של השלילה

מנגד ניצבת סאטמר. תחת הנהגתו של רבי יואל טייטלבוים, בעל ה"ויואל משה", סאטמר הציבה את ה"אנטי-ציונות" כעיקר אמונה. לפי סאטמר, המדינה היא לא רק טעות היסטורית, אלא "מעשה שטן" המעכב את הגאולה.

אולם, בבחינה עמוקה, נראה כי סאטמר נקלעה למה שניתן לכנות כ"טנגו עם הציונות". בעוד שחב"ד יצרה עולם פנימי עשיר שמתקיים במקביל לציונות ואף "בולע" אותה לתוך צרכיה,  סאטמר נותרה מוגדרת דרך השלילה.

הבעיה המרכזית בגישת סאטמר היא היעדר אלטרנטיבה מעשית לנזקים שהיא עצמה מצביעה עליהם. סאטמר זועקת נגד החילון הציוני, אך פתרון הקצה שלה הוא התבדלות בתוך "גטו" רוחני. היא אינה מציעה פתרון למיליוני היהודים שאינם חלק מהקהילה הסגורה שלה. כאשר סאטמר נלחמת בציונות, היא מחזקת בעקיפין את הקשר אליה – שכן כל קיומה האידיאולוגי נשען על קיומו של ה"אויב" הציוני. בלי הציונות, לסאטמר אין את מי להחרים.

זהו ה"טנגו": סאטמר צועדת צעד אחד אחורה מהמדינה, אך נאלצת לחיות בתוכה, להשתמש בתשתיות שלה, ולהתעמת איתה יום-יום. זוהי התנגדות שאין בה "שליחות" אל הכלל, אלא רק הגנה על הפרט והקהילה.

השליח מול המפגין

ההבדל ניכר בשטח:

• השליח החב"די פוגש את היהודי החילוני (התוצר של הציונות) ומחבק אותו. הוא לא מבקש ממנו להפסיק להיות ציוני, אלא יוצק לתוכו תוכן יהודי שגורם לציונות שלו להיראות כקליפה חיצונית בלבד.
• החסיד הסאטמרי יראה באותו יהודי חילוני קורבן של העבירה הגדולה ביותר. הוא יתבדל ממנו כדי לא להיטמא. בכך, סאטמר משאירה את המגרש הציבורי, התרבותי והלאומי ריק לטובת הציונות החילונית.

סיכום: הריבונות שברוח

חב"ד הציבה מודל של "מדינה בתוך מדינה" – לא במובן הפוליטי, אלא במובן התודעתי. היא יצרה רשת שגרירויות שנותנת מענה לכל צורך יהודי, ובכך היא מייתרת את הצורך הפסיכולוגי בציונות כתחליף לדת. היא מציעה גאולה אקטיבית שאינה ממתינה בחיבוק ידיים, אלא כובשת את העולם ב"מצוות ומעשים טובים".

סאטמר, עם כל עוצמתה ודבקותה בדרך, נותרה בשלב המחאה. היא מריעה נגד הלהבות של הציונות, אך חסרה את הכלים לכבות אותן עבור אלו שמחוץ לחומותיה.

במבחן התוצאה של המאה ה-21, נראה כי האלטרנטיבה המשיחית של חב"ד הצליחה ליצור שפה יהודית גלובלית שמתעלה מעל הוויכוח הפוליטי, בעוד שההתנגדות הסאטמרית נותרה כזיכרון חי לכאב של עולם שהיה ואיננו, מבלי להציע חזון לתיקון העולם כולו.