משנת הרבי מליובאוויטש על איסור הישיבה בקואליציה ואקטואליותה לאור כישלון חוק הגיוס

 

הגיע העת לאמץ את  משנת הרבי מליובאוויטש על איסור הישיבה בקואליציה ואקטואליותה לאור כישלון חוק הגיוס

יעקב נ. מומחה למשנתו של הרבי מליובאוויטש

הפוליטיקה החרדית במדינת ישראל ניצבת כיום בפני שוקת שבורה. פקיעת הסדרי הגיוס הישנים, כישלונם החוזר ונשנה של ניסיונות החקיקה בכנסת, והלחץ הגובר מצד מערכות המשפט והביצוע, העמידו את עולם התורה בעמדת מגננה חסרת תקדים. תקציבי הישיבות מקוצצים, מעמדם של אלפי אברכים ובחורי ישיבות לוט בערפל, והתחושה הכללית בציבור החרדי היא של נרדפות ממוסדת.

דווקא בעת הזו, כאשר הניסיון "לשלוט מבפנים" ולהבטיח את עולם התורה באמצעות כיסאות סביב שולחן הממשלה מתברר ככישלון חרוץ, מתגלה בהירותה התורנית והאסטרטגית של עמדת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל. הרבי, בראייתו ארוכת הטווח ובדבקותו המוחלטת בהלכה, התווה הבחנה חדה וברורה בין עצם הייצוג בכנסת לבין הישיבה בקואליציה ובממשלה. עיון מעמיק באגרות הקודש חושף מודל פוליטי חלופי – כזה הדומה לזה שננקט בתחילת קום המדינה או על ידי המפלגות הערביות כיום: תמיכה מבחוץ לפי צורך העניין, ללא נשיאת אחריות קולקטיבית למעשי הממשלה, ובכך מניעת גזירות בצורה היעילה ביותר.

---

ההבחנה ההלכתית: כנסת מול ממשלה

יסוד משנתו הפוליטית של הרבי מליובאוויטש מבוסס על הבחנה משפטית והלכתית בין כנסת (בית המחוקקים) לבין ממשלה (הרשות המבצעת). באגרת קודש מפורסמת (חלק י"א, אגרת ג'תרעז) מבהיר הרבי את דעתו הקדושה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:

"בהשתתפותו בהבחירות נותן תוספות כח בהמצב הדתי ואינו נושא אחריות בהחוקים והגזירות כו', כי הרי בידו למחות בכל תוקף נגד פגיעה קלה בדת ישראל ואפילו מנהג וכו', מה שאין כן כשנכנס בקאאליציע הרי נושא באחריות — בהשתתפותו — בכל החוקים והגזירות וכו'. ואין להאריך בדבר הפשוט".

לפי שיטה זו, בחירות לכנסת הן כלי הגנתי גרידא. נציג חרדי היושב בפרלמנט אינו שותף למדיניות הכללית; הוא משמש כ"שתדלן" שתפקידו להשמיע קול מחאה, להציל מה שניתן, ולמנוע חקיקה אנטי-דתית. לעומת זאת, כניסה לקואליציה יוצרת "אחריות קולקטיבית". החבר בקואליציה הופך לשותף מלא – הלכתי ומוסרי – לכל פעולות הממשלה, גם אלו הנוגדות את התורה לחלוטין.

---

פרשת בחירות תש"כ והמכתב לרב זווין

את עוצמת התנגדותו של הרבי לישיבה בממשלה ניתן לראות באירועים ההיסטוריים סביב בחירות הכנסת הרביעית, שנערכו ביום ב' במר-חשוון תש"כ (1959). באותם ימים, אנשי מפלגת "המזרחי" (הציונות הדתית) כבר החלו לרקום תוכניות לחלוקת תיקים מיניסטריאליים בממשלתו של דוד בן-גוריון. הרבי ראה בכך אסון רוחני וחרפה ציבורית, וביקש בכל תוקף למנוע מצב אבסורדי שבו יהודים שומרי מצוות נושאים באחריות רשמית לעוברי עבירה ומכשירים את פשעי השלטון חילוני.

שלושה ימים בלבד לאחר הבחירות, שיגר הרבי מכתב דחוף ונוקב אל הגאון הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל, מחשובי רבני חב"ד, שהיה מקובל מאוד גם על חוגי "המזרחי". במכתב זה מגדיר הרבי את התיקים הממשלתיים כמקור לאיסורים דאורייתא:

"דעתי ברורה, שההשתתפות בקואוליציה (ועל אחת כמה וכמה, שזאת אומרת, במשרת מיניסטר [שר] המביא לפועל דבר עבירה כו') אסורה בהחלט על פי שולחן ערוך. וענין דעבירה נמצא ברוב משרדי המיניסטריום [הממשלה] ואולי גם בכולם. ולכל לראש במשרד הדתות, לשון רבים, ששם איסורי עבודה זרה ממש. ונגדל פי כמה כאשר חותם על הפקודה איש מניח תפילין, שזוהי הצהרה נוספת שיש לשתף ר"ל וכו' [רחמנא ליצלן]".

הרבי זעק נגד הפרדוקס הנורא: דווקא כאשר שר דתי חותם על פקודות רשמיות של מדינה שאינה מתנהלת על פי התורה, חילול השם גדול שבעתיים. החתימה של אדם "מניח תפילין" נותנת הכשר ומצג שווא של שותפות בין הדת לבין מערכות המפרות את הדת, דבר שהרבי השווה לחטא השיתוף בעבודה זרה.

---

כישלון חוק הגיוס כנקודת מפנה היסטורית

במשך עשרות שנים בחרו המפלגות החרדיות (אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס) לסטות בחלקן מקו נוקשה זה. הן הפכו לחברות מלאות בקואליציות, נטלו תפקידי שרים וסגני שרים, והאמינו כי השותפות הממשלתית והבריתות הפוליטיות יגנו על עצמאות החינוך החרדי ועל מעמד בני הישיבות.

אולם, המציאות הנוכחית הוכיחה כי קונספט זה קרס לחלוטין. חוק הגיוס נכשל פעם אחר פעם, וההסדרים הפוליטיים לא עמדו בפני מבחן בג"ץ והחוק היבש. הישיבה בממשלה לא מנעה את גזירת הקיצוצים, אך מנגד הפכה את הציבור החרדי לבן ערובה של המערכת הפוליטית הכללית. הציבור החרדי נושא באחריות למדיניות הממשלה כולה – על כל מחדליה ואיסוריה – בעוד שתמורת שותפות זו הוא מקבל רדיפה תקציבית ומשפטית.

כישלון זה מבהיר כי המערכת הפרלמנטרית הנוכחית אינה מסוגלת, ואינה רוצה, לספק הגנה לעולם התורה מתוך הממשלה. השותפות בקואליציה איבדה את כלי המיקוח שלה, והפכה לנטל רוחני ופרקטי כאחד.

---

המודל החלופי: "לשון מאזניים" מבחוץ (כמודל המפלגות הערביות)

הפתרון למשבר הנוכחי נמצא בדבריו של הרבי ובמודל הפוליטי שהיה נהוג בתחילת קום המדינה: ניתוק מוחלט מהממשלה ומהקואליציה, ומעבר לתמיכה נקודתית מבחוץ על פי צורך העניין בלבד.

כדי להבין את יעילותו של מודל זה, ניתן להביט באופן שבו מתנהל הציבור הערבי בישראל, או לחילופין ביהדות התורה בימי קום המדינה (כאשר פועלי אגודת ישראל ואגודת ישראל סירבו לשבת בממשלה כעיקרון אידיאולוגי, למעט תקופות קצרות ובאופן מוגבל ביותר). המפלגות הערביות אינן שותפות לקואליציה, אינן נושאות באחריות למדיניות החוץ, הביטחון או הדת של המדינה, ואינן מתמנות לתפקידי שרים. יחד עם זאת, כאשר יש להן כוח פוליטי, הן משמשות כלשון מאזניים. הן מנהלות משא ומתן קשוח על כל הצבעה והצבעה, ומשיגות תקציבים, זכויות והישגים למגזר שלהן מבלי "ללכלך את הידיים" בשותפות שלטונית.

אם הציבור החרדי יאמץ מודל זה, המפה הפוליטית תשתנה לחלוטין:

1. הסרת האחריות ההלכתית: נציגי הציבור לא יהיו חתומים על החלטות ממשלה הנוגדות את התורה.
2. כוח מיקוח מקסימלי: במקום להיות בכיס של גוש פוליטי כזה או אחר, המפלגות החרדיות יהפכו לעצמאיות לחלוטין. כל חוק, תקציב או מהלך של הממשלה יצטרך להיקנות "בכסף מלא" – תמורת שמירה על עצמאות עולם התורה וביטול גזירת הגיוס.
3. מניעת גזירות יעילה: ממשלות בישראל תלויות ביציבותן. מפלגה שאינה מחויבת למשמעת קואליציונית יכולה לאיים בהפלת הממשלה על כל צעד ושעל, ובכך ליצור הרתעה אמיתית מפני חקיקה פוגענית.

---

סיכום: הדרך היחידה להצלת עולם התורה

דבריו הקדושים של הרבי מליובאוויטש מלפני עשרות שנים נשמעים כיום כאילו נכתבו ברוח הקודש עבור המציאות העכשווית. הישיבה בקואליציה, שהרבי הגדיר כאיסור על פי שולחן ערוך, הובילה למבוי סתום. הניסיון להשיג לגיטימציה והגנה דרך כורסאות המיניסטרים התברר כאשליה.

לאור כישלון חוק הגיוס, על הציבור החרדי לחזור למקורות: להתנתק באופן מיידי מהממשלה, להפסיק לשאת באחריות הקולקטיבית לגזרות השלטון, ולעבור לעמדה של שתדלנות עצמאית וקשוחה מחוץ לקואליציה. רק עמידה איתנה, שאינה מתפתה לתקציבי שרים ותארי כבוד, תוכל להסיר את החרפה, לנטרל את הגזירות, ולהבטיח את קיומו העצמאי והטהור של עולם התורה בארץ הקודש.