מעשה במשפחה שהשלום בית הופר שם וההורים רבו קשה, כל צד חשד בצד השני בכל תחום, כל פעולה בבית גם השוטפות התפרשו בידי הצדדים כמעשה מכוון נגד השני.
הורי האמא, סבא וסבתא של ילדי המשפחה גרו לא רחוק.
האבא ידע שיש שם שכן שהוא מאוד מסוכן, הוא אלים, הוא יכול לתקוף את אלה שיעברו לסבא, או שאבא ידע גם שהסבא מאוד חולה ואסור לגשת אליו. אז אסר על הנכדים לבקר אותם.
האמא אמרה להם, אל תקשיבו לאבא, הוא אומר את זה בגלל שהוא לא רוצה שתבואו לבקר כדי שהצד שלו יהיה יותר חזק.
זה בגדול הסיפור של המגזר החרדי עם הרשויות במדינת ישראל. אין אמון ולכן גם ההוראות הבטיחותיות לא מתקבלות בצורה טבעית כאילו שהן מכוונות טהורות ונכונות.
ולכן כשהכותל וכל המקומות הקדושים היו סגורים בזמן המלחמה, אבל הקניונים היו פתוחים לגמרי, זה הוריד את כל האמון מהרשויות, ולכן עכשיו גם במירון לג בעומר המגזר חושב אותו הדבר. וככה זה חוזר בכל פעם בווריאציה אחרת.
למשל במקום אחר, כשאני הייתי בוויליאמסבורג בארה"ב בקבר של רבי יואל מסאטמר זצ"ל גם שם יש פלגים יריבים וקשים, אבל יש פלג אחד שהוא אחראי שם על הבטיחות ועל ההסדרים. הפלגים האחרים לא באים להרוס את הסדר, כי הם יודעים שהסדר הזה לא נעשה נגדם, אלא נעשה בגלל שחייב להיות סדר, שיהיו פה והציבור יעבור משם ויצא דרך מקום אחר וישתה ויאכל במתחם מיועד ויתפלל במקום אחר.
הם מבינים את זה, למרות שלא תמיד זה עובר חלק, אבל יש אמון במערכת.
מאיר רובינשטיין ראש עיריית ביתר עילית אמר לי פעם, אברהם לייב, למה במונסי ובוויליאמסבורג יכולים להיות אירועים של 100 אלף איש בשמחות או חס ושלום בהלוויות והכול עובר חלק, לא הופכים מכוניות משטרה ואין צעקות?
עניתי לו שזה בגלל שיש אמון שמה שהמשטרה שם עושה זה באמת בשביל ביטחון המגזר, ביטחון הציבור, מה שלא קורה פה במדינה.
כאן כל הבעיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.