חיל הרוח מול חיל הצבא: מדוע התנגד הרבי
מליובאוויטש לגיוס בני ישיבות?
מדוע התעקש הרבי שגם "בחור חלש" מקומו
בישיבה, מה עמד מאחורי המחאה נגד שימוש בחיילים לפינוי יהודים, ואיך מתיישבת האהבה
העצומה לחיילים עם חוסר הנכונות לשלוח אברכים להתגייס? מבט מעמיק על דוקטרינת
הביטחון והרוח של חב"ד.
מאת יעקב נ. מומחה לתורת הרבי מליובאוויש
יחסו של הרבי מליובאוויטש לצבא הגנה לישראל הוא
מהנושאים המרתקים והמורכבים ביותר בהגותו. מצד אחד, הערצה חסרת תקדים לחיילים
המוסרים נפשם, ומצד שני, עמידה כחומה בצורה נגד כל ניסיון לגייס בחורי ישיבות. כדי
להבין את העמדה הזו, יש לצלול אל תפיסת הביטחון הרוחנית שלו.
"תורתו אומנותו" כצורך ביטחוני קיומי
עבור הרבי, לימוד התורה בישיבות לא היה רק
"זכות" או "שימור מסורת", אלא מרכיב קריטי במערך ההגנה
האקטיבי של עם ישראל. הרבי נהג לצטט שהחיילים כל קיומם בזכות התורה שלומדים בני
הישיבות והם מעניקים חיות לחיילים בקרב. על הטענה לגייס בחורי ישיבות הוא אמר שזה
בדיוק כמו שיבואו בטענות שאנשים המתכננים את המלחמה יצאו לקרב ולא ישבו במשרדיהם,
שכל אחד מבין שהיא טענת סרק.
לשיטתו, בחור ישיבה אינו "משתמט"
מהגנה על המדינה, אלא הוא חייל ב"יחידה מובחרת" של הגנה רוחנית. הוצאת
בחורים מהישיבה נתפסה בעיניו כפגיעה ישירה בביטחון המדינה, לא פחות מהשבתת טייסת
קרב.
גם "הבחור החלש" – מקומו בקודש
אחת הנקודות הייחודיות של הרבי הייתה היחס
לבחורים שאינם "עילוים". בעוד שרבים סברו כי מי שאינו מצליח בלימודו
עדיף שיתגייס, הרבי שלל זאת בתוקף. הוא טען שכל עוד בחור נמצא במסגרת הישיבה, הוא
נבנה כיהודי ירא שמים. הצבא, במתכונתו החילונית, היווה בעיניו סכנה רוחנית גדולה
מדי עבור בחור צעיר. הרבי האמין שגם בחור שמתקשה בלימוד יכול לצמוח בישיבה ולהפוך
לאדם ערכי ודתי, בעוד שהגיוס עלול לקטוע את עמוד השדרה הרוחני שלו בגיל קריטי.
הביקורת על "חורבן ימית" וזיהום המוסר
הצבאי
הרבי מתח ביקורת חריפה על הנהגת המדינה כאשר זו
השתמשה בחיילים לפינוי יישובים יהודיים, כמו בחבל ימית. הוא ראה בכך עיוות מוחלט
של מושג ה"צבא": צבא הגנה לישראל נועד להגן על העם מפני אויביו, ולא
להיות כלי פוליטי לגירוש יהודים מאדמתם. הרבי כאב את הפיכת החיילים
ל"שוטרים" של משימות פוליטיות, דבר שפגע בעיניו בלכידות של הצבא ובצדקת
הדרך שלו.
אהבה לחיילים – ברוח ובחומר
למרות התנגדותו לגיוס, הרבי הרעיף אהבה על
החיילים. הוא היה מהיחידים שכינו את חללי צה"ל בתואר "קדושים",
משום שמסרו נפשם על הגנת יהודים. הוא הניע את "מבצע תפילין" המפורסם
בבסיסים ודאג רבות לחיילים ולרווחתם באין ספור מבצעים, לא כדי לגייס את החיילים
לחסידות, אלא כדי לתת להם הגנה רוחנית ("תפילין – להכניע אויבים"). הוא
רצה שכל חייל ירגיש שהוא אינו רק "בורג" במערכת, אלא חוליה בשרשרת
הדורות של עם ישראל.
מדוע אין מכתבי עידוד לגיוס?
השאלה המהדהדת היא מדוע אין שום מכתב מהרבי
המעודד אפילו אברכים (שכבר אינם תלמידי ישיבה מן המניין) להתגייס. התשובה נעוצה
באחריות הרוחנית: הרבי סבר שצה"ל הוא מערכת חילונית שאינה כפופה להלכה, לא
ניתן לתת גושפנקה דתית ליהודי להיכנס למקום שבו יצטרך להתפשר על אמונתו.
עבור חסידיו, הוא הגדיר "צבא" חלופי:
צבא השלוחים. לדידו, חסיד חב"ד הוא חייל שנמצא בחזית של קירוב לבבות והפצת
יהדות, משימה שהיא לדעתו הדרך היחידה להבטיח את עתידו של העם היהודי בארץ ובעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.