רגעי השבוע - פרשת וישלח

 

רגעי השבוע - פרשת וישלח

 

עד כמה צריך האב להשקיע בשלום הבית של בתו / סודו של האדמו"ר בבניית בניינים שנחשף בעת גלותו / ביקור ניחומין ברחוב הירושלמי השקט / המלשין שגרם לרווח נכבד

 

 

א. יסוד הבית

 

בהקשר נפלא בין פרשת השבוע לשמחה לכבודה התאספנו כולנו, העלה המארח סתירה ניכרת לכאורה בין שני חלקים בספר הרמב"ם.

 

לפני כחצי יובל שנים, היה זה בעבורי הפעם הראשונה, עת נערכה שבת עלייה לתורה של גיסי היקר הרב דוד הכהן כץ, ולקראת שבת שעברה שוב הגעתי לארץ הקודש, לכבוד שמחת נישואי בנו - בן אחותי היקרה. גם הפעם נערכה שבת העלייה לתורה בהיכל הישיבה הגדולה שהקים מחותננו הגאון רבי צבי הכהן כץ, ראש ישיבות "טל תורה" ו"חזון נחום" בעיר התורה והחסידות בני-ברק. 

 

בין תפילת קבלת שבת לערבית, מזה שנים רבות, מוסר ראש הישיבה פלפול בפרשת השבוע, ומאלו כבר הודפסו והופצו כמה וכמה חיבורים וספרים נפלאים, ואף לכבוד שמחת הנישואין, ליקט אחייני החתן החשוב, קונטרס מלא וגדוש משיעורי סבו ראש הישיבה, וכולם על הפרשה בשבוע שעבר - פרשת ויצא. 

 

"הרמב"ם בהלכות דעות כותב: 'מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק... לפיכך צריך אדם להשתדל, שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם'... ומבואר שיש כאן חיוב של 'ולדבקה בו', ששיעורו ככל מצוות עשה 'עד חומש', כדברי הרמב"ם בהלכות ערכין: 'כל המפזר ממונו במצוות, אל יפזר יותר מחומש'.

 

אולם בהלכות איסורי 'ביאה' הוא כותב: 'ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם... וכן ישיא בתו לתלמיד חכם, שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכם', ולכאורה הוא סותר את דין נתינה עד חומש בלבד".

 

ראש הישיבה הרחיב בביאורי הצדדים, ונקודת המענה הנפלא שלו היא: בהלכות דעות מדובר על עצם קיום מצות 'ולדבקה בו', שלגביה אכן שייך דין החומש. לעומת זאת, בהלכות איסורי ביאה, אין הרמב"ם קובע שיעור חיוב ממוני, אלא מגלה את מעלת הדבר, ואומר בלשון הפלגה 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו', כלשון עצה טובה קא משמע לן, מפני 'שאין דבר מגונה ולא מריבה בביתו של תלמיד חכם' והיינו, שעניין זה הוא יסוד הבית ושלום בית, ושם אין שיעור, ולכן נאמרה בו לשון זו.

 

שבוע לפני כן, ראיתי השגחה פרטית מענה חריף מאוד מהרבי לאחד שבישר לרבי על התקדמות בשמירת תורה ומצוות, אך השלום בביתו אינו ניכר. בסיום המכתב בו מסביר לו הרבי שההתמודדות שלו בעניין זה היא תקנתו בגלגול נשמתו לעולם הזה, כותב לו הרבי על יסוד הבית: "ובנוגע אליו לעשי' בפועל שזהו העיקר, הרי עוד הפעם אעורר אותו ואזרזו בענין השתדלות בהשלום בית ביותר, אף שנדרש לזה וויתורים מכיון שהוויתורים אינם בעניני תורה ומצוה, וכמו שכתבתי לו מאז שאמרו רבותינו זכרנם לברכה, האשה דמעתה מצוי' ושערי דמעות לא ננעלו, והברכה לאדם היא בשביל אשתו".

 

 

ב. אבן גדולה על פי הבאר 

 

"בדרכי לכאן, עברתי ליד בניין גבוה שבנה לפני כארבעים שנה האדמו"ר מקאליב זצ"ל, ונזכרתי בשנה אחת שהוא הוצרך לעזוב בערב ראש השנה את העיר בני ברק, ולנדוד למקום אחר. הוא הגיע להתפלל בבית הכנסת 'אונגוואר' בשכונת רמות בירושלים, והלכתי במיוחד לשמוע את תפילתו הערֵבה והמיוחדת. 

 

קולו הייחודי היה מתוק מדבש כשליח ציבור בעת התפילה. לאחריה התיישב לומר דברי ברכה לציבור מסביב. מכל דבריו אני זוכר שאמר: 'שואלים אותי מהיכן אני בונה בניינים ועניתי, שאת כל האבנים הקטנות שזורקים עליי, אני אוסף ומהן יחד אני מקים מבנים למוסדות שלי" - כשכוונתו לומר, שאינו מתפעל מהרדיפות שסבל, אלא דווקא מהן הוא שואב כוחות להתקדם ולהתפתח"... 

 

במהלך סעודת ליל שבת קודש שנערכה באולם המסעדה של הישיבה ונמשכה שעות ארוכות, כובדתי על ידי גיסי, אבי החתן - לומר מספר מילים. פתחתי בתיאור הנ"ל והוספתי לומר:

 

"בפרשה אנו נחשפים לאבנים רבות שנתקל בהם ושהיו מנת חלקו של יעקב אבינו, הפרשה מלאה בתיאורים שונים מסביב לאבנים, מאז יצא מלימודים בישיבה במשך 14 שנה, למען הקמת ביתו.

 

האבנים הראשונות היו אותן שהניח מסביב לראשו, כשנשכב לישון בבית-קל וחשש מחיות שיבואו במהלך הלילה. שואל כל כך הרבי: וכי אבנים מסביב לראשו יכולות להציל שלא ייטרף חי, כאשר הגוף כולו לא מוגן? ובכלל, מדוע בוחר הוא בלילה הראשון שאינו בישיבה 'לשכב'? כפי שרש"י מסביר, שרק בלילה זה החל לישון.

 

אלא שידע יעקב אבינו, שלקראת יציאתו לעולם המעש והגשמי, עליו לדעת לשלב יחד גשמיות ורוחניות, הוא נשכב, וכך הראש (רוחני) בגובה הרגליים (גשמי), אך יחד עם זאת, צריכים להגן על הראש, לא להיגרר אחר הגשמיות, ובשילוב כזה זוכה כל אדם הבא להקים את ביתו - שיהיה הבניין בניין עדי עד מכל הבחינות. 

 

לא פלא, שכאשר הוא מגיע לחרן, דקות ספורות לפני שיפגוש לראשונה את רחל אשתו לעתיד, שוב הוא נתקל באבן, והפעם אבן גדולה על פי הבאר. באר שהפכה כדברי המדרש למעיין נובע, לאחר שהסיר יעקב את האבן מעליה. ובכך לימד את עצמו ובעיקר לרחל, שהחיים מלאים אבנים, בגדלים שונים, מצבים מתחלפים ובנסיבות שונות - אך אין להתפעל מהן ולא לחשוש מהן, כי דווקא בהתמודדויות השונות מצליחים".

 

ואכן, גם בפרשתנו השבוע - פרשת וישלח, שוב רואים את יעקב נאבק ומתמודד, ובאחד מהם היה זה עם מלאך שהיה שייך למחנה עשו. יעקב נאבק בגבורה, אך המלאך מצליח לנקוע את כף ירכו. כשעולה השחר, מבקש המלאך מיעקב לתת לו ללכת לעבודת היום, אך יעקב אומר "לא ארשה לך ללכת, אלא אם תעניק לי ברכה". יעקב אבינו מנצל גם התמודדות זו להפיק תועלת, ואכן המלאך מעניק לו ברכה ואומר לו ששמו ייקרא מהיום והלאה 'ישראל', "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". לזכר מאבק זה, היהודים לא אוכלים את גיד הנשה עד היום הזה.

 

וכפי דברי המדרש, המאבק המובא בתורה הוא מאבק שהחל אז ונמשך עד עצם היום הזה. והתורה מעידה: "ויבוא יעקב שלם", למרות הייסורים, והאבנים הרבות, זכה יעקב שמיטתו שלמה והקים את שבטי ישראל!

 

 

ג. עין בצר תבכה ולב שמח

 

כמו שמורת טבע, ניצב לו רחוב 'מודיעין' בשכונת 'כרם' בתחום אזור 'מקור ברוך' בירושלים. הוא מתחיל ברחוב יוסף בן מתתיהו, ליד ישיבת 'פורת יוסף' המפורסמת, ונמשך עד רחוב תחכמוני. השקט והבתים שבחלקם עדיין חד-קומתיים, נראים בלתי הגיוניים למול הרחוב המקביל אליו, 'מלכי ישראל', המרכז בה"א הידיעה של יהודים חרדים בארץ הקודש כולו, שיום ולילה לא ישבות ובכל רגע נתון מתרחש ומתחדש בו משהו. 

 

בבואי השבוע לבקר בארצנו הקדושה לכבוד שמחת נשואי בן אחותי היקרה, ושהותי במעלה שכונת מקור ברוך, מקפיד אני בכל עת שהנני מצטרך להגיע לשכונת גאולה ומאה שערים, לחצות את הדרך ברחוב מודיעין, שרבים מאבניה ופינותיה מוכרים לי מאז ועד היום. כאן חלפו עלי חוויות ילדות רבות, בצל קורות סבי וסבתי ע"ה שגרו באמצע הרחוב, ובעקבות כך, אף ברית המילה שלי, נערכה בבית הכנסת 'כרם אברהם' שמול ביתם, ומעל בית הכנסת 'זוועהיל', אותו הייתה סבתי ע"ה מנקה ושוטפת בכל ערב שבת בהתנדבות ואף זכיתי - להבמחל"ח, לסייע לה פעמים מספר. 

 

מודעות אבל גדולות נתלו השבוע על קירות הרחוב, מבשרות בצער רב על פטירתו של תושב השכונה בשם הרב משה חיים למשפחת אריה. אומנם ראיתיו מפעם לפעם, אך היכרות אישית לא הייתה לי איתו, ובכל זאת לאחר תפילת שחרית בשטיבלאך בשכונת 'זכרון משה' הסמוכה, נכנסתי לבית האבלים כדי לנחם את ידידי היושב שבעה על פטירת אביו הדגול. 

 

הרב משה חיים זצ"ל נולד באיראן, ובילדותו לאחר שעלה לארץ הקודש, למד ויגע בתורה כל ימי חייו באורחות חיים צנועים, בפשטות ובעשייה ברוכה, ובהקפדתו לחנך את בני ביתו וצאצאיו בדרך התורה, העבודה ויראת שמיים. ביתו היה בית של תורה וחסד, וממנו יצא דור ישרים מבורך, ההולך בדרכיו הנאמנות.

 

כנראה שכמו שהוא למד בילדותו במוסדות אשכנזיים, כך גם שיגר את ילדיו ללמוד בתלמוד תורה 'חיי עולם' והאידיש שגורה על פיהם של בניו עד היום. אחד מהם, הרב מרדכי (מוטי לביא, בשמו המוכר יותר), הוא בן גילי, שבהמשך חיינו - הוא בתפקידו שהיה לו לפני מספר שנים ברדיו, ואני בתפקידי בניהול לשכת הדוברות של הרב הראשי לרוסיה - נפגשה דרכנו מחדש, ועל אף שהוא כבר עבר לאפיקים גדולים יותר - ידידות נעורינו נשארה מאז. 

 

מידידי ובהמשך גם משאר אחיו, אני שומע על המנוח שהיה מדמויות ההוד המוכרות והאהובות בעיר ירושלים, ואחד מראשוני ויקירי העיר, אשר הטביע חותם בחיי הקהילה ובבניין העיר בקדושה ובפשטות. דמות תורנית ויקרה, מקושר בלב ונפש לרבנן גדולי הדור מדורות קודמים, ובהם הגאון רבי יהודה צדקה שהעריכו, וביקש ממנו לשמש כמשגיח בישיבת פורת יוסף - תפקיד בו שימש שנים רבות.

 

"אצל אבא התקיים דברי הפייטן 'עין בצר תבכה ולב שמח' שמופיע בתפילות ראש השנה במחזור של הספרדים". מילים המתארות את התחושה המורכבת של השמחה והכאב יחד, שמתמקדת באובדן ובקשיים שעמם מתמודדים בני ישראל, לצד האמונה וההודיה על הטוב והגאולה - מספרים הבנים.

 

הם מתארים אב דגול, האומר תהלים בקביעות באשמורת הבוקר בשבתומתמוגג מבכי, יושב בסעודות שבת ועיניו מלאות דמעות בעת שירת זמירות שבת. אדם שיכול היה לעמוד מספר שעות בתפילת שמונה עשרה כשהסידור לפניו רטוב וספוג מדמעות. 'אלו היו דמעות של השתוקקות, דמעות של אושר' - הם אומרים לי.

 

יצאתי משם למזג האוויר הקיצי שלצערי ארץ ישראל נמצאת בה כעת, והבנתי שאבן מאבניה היפות של ירושלים נעקרה השבוע לצערנו. יהי זכרו ברוך!

 

 

ולתמונת השבוע שלי: חיים שיש בהם אמונה

 

את חיים אני מכיר הרבה שנים, נפגשים תמיד בשמחות, הוא ידיד נאמן של גיסי ובאירועים אצל אחותי וגיס זה, שאני זוכה להגיע ולהשתתף, אני פוגש את חיים. תמיד מחייך, שופע חיוביות ועומד הכן לסייע לכל דבר ועניין.

 

גם הפעם נפגשנו. יצאנו לשאוף אוויר מחוץ לאולם שהיה מלא באורחים רבים, רוקדים ושמחים לקול צלילי המוזיקה ומיטב בעל המנגנים, ושיחתנו התגלגלה על תחום עבודתו בכתיבה עיתונאית, ומשם הגענו לדבר על אמונה ובטחון בה' יתברך. 

 

"כאשר התקבלתי לתפקידי לפני מספר שנים במקום עבודה יוקרתי, הדבר היה לצנינים בעיני מספר אנשים, שאולי חשקה נפשם לקבל זאת לעמם או למקורביהם, כך או כך, התחלתי וב"ה מאוד הצלחתי.

 

יום אחד מגיע אליי מכתב התראה מרשות המיסים כאן בישראל, כי עליי להתייצב במשרדים המרכזים לאחר שנודע להם על כספים רבים שקיבלתי מעבודות שונות, ולא הצהרתי עליהן". 

 

ידידי ר' חיים לוריא המוכשר, לא התעצל, ואת קשריו הפעיל בחלונות גבוהים ואף פנה לידידים רבים, עד שהגיע לאחד הקודקודים במס הכנסה שהנחית עליו את המידע: 'מישהו הלשין עליך'. וכשמישהו מלשין, לא יעזרו שום קשרים, החקירות נערכות בכל התוקף. 

 

"פניתי לרואה חשבון מומחה, שהציע לי לשלוח להם את היסטוריית חשבונות הבנק שלי מכל עשר השנים עד אז, וכך עשיתי. יכולתי להתחיל לבדוק מי הלשין עליי, ולהשקיע אנרגיות גדולות בזה, אבל שמתי את ביטחוני בה', עשיתי את ההשתדלות הנדרשת ממני באמצעות הגשת חשבונות הבנק, ובזה סיימתי להתעסק עם הסיפור. 

 

חלפו מספר שבועות, ואני נקרא להתייצב בלשכת המס, כבר בשיחת הטלפון הרגשתי שינוי קל ויחס פחות נוקשה, אבל מה שציפה לי בפגישה לא יכולתי כלל לחלום: הפקיד שמולי אומר לי: בדקנו את החשבונות שלך, ומתברר כי מגיע לך החזרי מס על סך עשרים אלף ש״ח!

 

גוט שבת!

שייע