ראיון עם עובד במשרד כולל שומרי החומות

ראיון עם עובד במשרד כולל שומרי החומות.

"אנחנו לא עובדים — אנחנו שורדים":

ראיון עם עובד במשרד שבו הפחד מנהל את כולם.

המשרד שקט מדי,

איש לא צוחק, איש לא מרים ראש, כולם מרוכזים בתוך עצמם, כאילו כל תזוזה קטנה עלולה להפעיל אזעקה סמויה.

כך נראית שגרת היום במשרד שבו המנהל "פרץ לוי" אינו רק מנהל — הוא סמל לפחד.

ישבנו לשיחה עם אחד העובדים, אדם שמגדיר את עצמו "כבר לא עובד, אלא שורד".

שאלה: איך היית מתאר את האווירה במשרד ביום-יום?

תשובה: אווירה של מתח תמידי, כל מייל שאתה שולח, כל משפט שאתה אומר — אתה חושב פעמיים אם זה עלול להכעיס אותו, אפילו כשאתה עושה הכול נכון, אתה יודע שתמיד "פרץ לוי" ימצא על מה לצעוק.

שאלה: באיזה אופן בא לידי ביטוי הפחד הזה?

תשובה: בצעקות, בהשפלות פומביות, לפעמים הוא פשוט מתעלם ממך, וזה אפילו גרוע יותר, הוא אוהב שאנשים מרגישים קטנים לידו.

ראיתי עובדים מוכשרים שנשברו, עזבו בדמעות.

שאלה: איך זה משפיע עליך באופן אישי?

תשובה: אני חוזר הביתה מרוקן, מרגיש שכל ביטחון שהיה לי — התאדה.

אתה מתחיל לפקפק בעצמך, כל טעות קטנה הופכת לפשע, אתה חי בתחושת כישלון מתמדת.

שאלה: למה אתה נשאר?

תשובה: שאלה טובה. אולי הרגל, אולי פחד משינוי, אולי כי כבר שכחתי איך זה מרגיש לעבוד במקום נורמלי.

זה כמו להיות על סף תהום כל הזמן,

אתה לומד לנשום בזהירות.

שאלה: איך לדעתך זה משפיע על הצוות כולו?

תשובה: זה משתק,

אנשים הפסיקו להביע דעה, יוזמות נעלמו,

כולם רק מנסים לא לטעות,

במקום לעבוד מתוך השראה — עובדים מתוך פחד,

זה מין ארגון של שתיקה, שבו הציות הוא תנאי להישרדות.

שאלה: מה היית רוצה שיקרה?

תשובה: שינוי, לא רק במנהל — אלא בתרבות.

שתהיה לגיטימציה לדבר, לטעות, שמקום עבודה יחזור להיות מקום של בני אדם,

שהכולל יחזור להיות ארגון של חסד, שמחפש איך לעזור לתושבי בתי הונגרין,

ולא איך להציק אלמנות ויתומים כדי לגרד עוד כמה שקלים לקופת הכולל,

לא של צללים שמפחדים להסתכל בעיניים.

רגע לפני סיום הראיון, העובד מביט סביב לוודא שאיש לא מאזין. הוא אומר בשקט:

"הפחד הוא דבק חזק,

הוא מחזיק אותנו — אבל גם לא נותן לנו לזוז."