אתגריו של חסיד ברסלב במסע לאומן ראש השנה
מיומנו של חסיד ותיק – אלול תשפ"ה
בשנות ה80 וה90 ציון רבינו היה בגדר חלום רחוק שמתחיל להתגשם, כל חסידות ברסלב הייתה אז קטנה יחסית ועדיין בגדר של חצר חסידית, ולא כמו היום שזה הפך לרעיון כללי עולמי, שכל אחד לוקח ומפרש אותה כהבנתו, במסגרת השבט בה הוא חי ובתבנית הפוליטית לה הוא משויך.
המסעות הראשונות תוארו כבר בכמה חוברות ועיתונות ובכל מיני פלטפורמות של המדיה, לפני שנה הוצאתי חוברת "שאל נא לימים ראשונים" על המסע הראשון שלנו בשנת תש"ן 1989 החסידים היו כולם חרדים חסידישע, וקצת בעלי תשובה שבאו באותה תקופה לתוך הקהל החרדי מתוך הקרבה גדולה של תנאים אישיים ומשפחתיים ומנטליים.
המסעות התחילו עם הכנות נפש, עם קבלות לשיפור בעבודת השם ועבודת המידות, גם בגלל תקופת אלול וימים נוראים וגם בגלל הזכייה להגיע לציון הקדוש במורא וכבוד.
שמירת העיניים בנתב"ג, לימוד רצוף בגמרות וספרים שהוצאו מהסל הצמוד לנוסע, שיחות חרישיות של התחזקות וסיפורי צדיקים, הילדים הקטנים חוו את יראת הכבוד וגודל השעה, ספגו את האווירה.
המסעות היו מפרכים ביותר, המון תחנות ביניים מנתב"ג לשדות תעופה מיושנים ברומניה, שוב טיסות ושוב שדות תעופה והחתמות דרכונים ובדיקת ויזות, וסחיבת ללא עגלות של כל הכבודה, זעף וקשיחות שוטרי ההגירה ונמלי התעופה עם נהגי אוטובוס פראיים באוקראינה שריח הוודקא גבר על סרחון הזיעה התמידית שלהם, ההגעה לציון עצמו, התנאים באומן, האכסניות והמקווה בתנאים פרטיזניים, עד ההגעה לארץ חזרה, כאובי ומעוני גוף אבל עשירים ברוח ונפש מהתפילות, הריקודים העדינים לקול המוסיקה היהודית המקורית והשירים העתיקים המסורתיים, הלימודים בדרכים ואהבת החברים, מה שהכניס את יום כיפור ושמחת חג הסוכות וזמן חורף באוירה עילאית וחיובית.
כיום....
חסיד ברסלב חרדי מבית, שנוסע לאומן ולוקח את ילדיו ונעריו לאומן, זוכה לכאורה לתנאים הרבה יותר נעימים, בכל מקום יש שירותים, מים בברז, תאורה, טלפון נייד עם קשר למשפחה, פחות סרבול בניירת וחידול הצורך בויזות, אמנם מאז מלחמת רוסיה אוקראינה התנאים התקשו אבל מקווים שזה יחלוף בקרוב.
אם כך הכול טוב?
אז זהו שלא, רחוק מאוד!
משך העשורים האחרונים, רוב מוחלט של רבבות ציבור נוסעי אומן ראש השנה, הם יהודים יקרים, אבל רחוקים מההווי החרדי השמור, מסגנון שיחה של תלמידי חכמים, ממושגים של דרך ארץ, ענווה, מבחינתם זה שהם יצטרכו לשמור שבת בפרהסיה זו כבר הקרבה חשובה ומגיע להם עודף על כך, זה שהם לא מביאים את נשותיהם לשם זה מדרגה עצומה שבקושי עומדים בה.
אז מה זה מפריע?
כשחרדי מהשבט האשכנזי המקורי של ברסלב, נמצא עם ילדיו במסעות, שעות רבות בצמוד עם יהודים יקרים ששמירת שבת בפרהסיה היא אצלם מסירות נפש, והשיח שלהם מתבצע במאמץ אדיר שיהיה בפחות קללות וניבולי פה ממה שרגילים ביום יום בעיירות הפריפריה משם הם באים, האתגר הוא כבד מנשוא, (גם אם יש ביניהם כאלו עם פיאות וחליפה, כי האבא שייך לחוזרים בתשובה של השכונות בירושלים עדיין אין זה משפיע מספיק עד לקבלת האופי העדין של בני התורה), האבא של הילדים והנערים החסידים לא יודע את נפשו כשהוא שומע פתאום מריבות על מקום ישיבה או על מיקום בתור עם קללה עסיסית מנובלת פה שהיהודי פלט אחרי שכבר יומיים זכה להישמר מכל קללה והוא הצליח לצעוק בקול רק קללה אחת מתוך עשרות שעמדו לו על הלשון! אשרינו.
כשהחסיד הרגיל ללימוד תורה ותפילה בעומק פנימי, שומע פתאום בשדה התעופה או באוטובוס צרחות: אמן! אמן! מאיזה באבא או דמות כלשהי שהחליט לנצל את הקהל שנמצא שם בשדה התעופה ואין לו לאן לברוח, ופותח בסליחות, דרשות, סיפור תקיעת שופר, או סתם ככה קדיש כדי ללכוד תשומת לב, חלקם מקווים להתגלות כמשיח בן דוד, ואז כשהוא מרחף על ענני המחמאות של הקהל שרגיל לעודד פרא ביציע את שחקני ביתר ירושלים, ובאותו קול ונימה של שאגות ביציע, והם אכן עם הצעיפים הצהובים, צורחים בקול גברי פרוע: אמן!! אמן!! זה נשמע יותר כמו צרחות: גול!!!! במגרש הכדורגל, אשריהם ישראל,
החסיד הזה הופל לאומלל יהודי עדין בין המון מבעבע.
אבל האתגר של האבא באותם רגעים הוא מהנדירים בעולם החרדי הרגיל, אלו שלא נוסעים לאומן עם שבטים שונים מבני ישראל.
מצד אחד:
הצורך לדון לכף זכות, ולשמור על שתיקה של ר' ישראל סלנטר גם מול מצבים של עושק מקום הישיבה או עקיפה בתור, או אפילו הקריאה המפחידה שחרדי חושש ממנה: היי צדיק!!! שזה אומר במילים אחרות: היי פרייאר! בוא תשלים לנו מנין, צדיק! בוא תעזור לחפש לי את העט תחת הספסל, צדיק! יש לך לתרום לי משהו?
ומצד שני?
הוא חייב להגיב לילדיו שאין זו דרך התורה ולא דרך רבינו להתנהג בגסות של אחינו בני ישראל תינוקות שנשבו, בני השבטים שלא זכו לגדול ליד גדולי תורה ומידות, הדילמות שלו מרקיעי שחקים.
בעוד מהם ומהמונם יש הבדל מנטלי ותורני מובהק, מגיע התמודדות אחרת שהיא קשה יותר מהנ"ל לאותו חסיד ותיק שמגיע עם ילדיו לאומן ראש השנה.
ומהו?
הדור החדש האבוד שגדל פרא החל מפליטי מסגרות חרדיות של צאצאים לבעלי תשובה והחרדים שנסרחו אחריהם, ועד לנערי גבעות הבאים מהרי השומרון והמדבריות שאין שם חוק ומשטר, ובתווך כאלו שעשו להם בגיל שלוש חלאקה עם פיאות אבל זה גדל להם עד גיל 15, כמו רבים רבים כאלו, (ענין הפיאות אגב באומן הוא מרתק, רבינו הבטיח להציא עם הפיאות, ודווקא שם קורים תחלופות רבות בענין, נערים מורידים פיאות ומבוגרים מתחילים לגדל פיאות, והוא פלאי).
הנערים הללו מאות כאלו מסתובבים בכל ימות השנה בין נקודות הכנסות אורחים בארץ ובחו"ל, מלסטמים את הבריות על ידי תביעות בכוח של צדקות, חלק מהם עוברים בתחנות משטרה שונות, זה דור חדש שנוצר בעשורים האחרונים ומצאו להם מנוחה באומן סביב הציון, באין חזון יפרע עם, באין מחנך או כשיש מחנך מקומי שבעצמו צריך רחמים רבים בעבודה על מידותיו, קוצי הפרא הללו מהווים מוקש ומכשול בכל ימות השנה לכל מי שבא לשפוך שיח בציון הקדוש, ושבעתיים בימי ראש השנה, כשהם לא יודעים הבדל בין רכוש זר לבין רכושם, כשאין להם מחוייבות לשום רב או תלמיד חכם או דמות, כולם לגביהם נחשבים: מפורסמים! בחלקם יגידו סיסמא ידועה ובזה פטרו עצמם מכל סוג של לימוד תורה, הלכה, עובדת מידות, וממילא כל הקהל שלא זוכה כמוהם להכיר את יהדות רבינו עם הסיסמא, הם כמעט בגדר כופרים ועדיף להם לכפר על זה במתת יד הגונה ובשירות ללא סוף עבור נוער "ברסלב" הזה.
ההבדל בין גן החיות לרחובות אומן בראש השנה הוא, כפי שידידי דוקי גרינוולד אמר לי לפני שנים: בגן החיות הכלובים סגורים על החיות ובני האדם מתהלכים חופשי, באומן ראש השנה החרדים בני התורה העדינים מסתגרים בכלובים וברחובות משתולל ההמון הפראי מתהולל עם טראנס וצרחות של בעלי בסטות בשוק והתנהגות של מגרש כדורגל של ביתר ירושלים.
אשרינו!
כעת תוכלו להעריך פי כמה וכמה את האברך החרדי בן התורה שמגיע לאומן עם ילדיו ונעריו במסירות נפש!!!
הבא להיטהר מסייעים לו מהשמים וכך זכינו שגדל דור עצום ורב של קהילות ברסלב שמורות, טהורות, עם רבנים דיינים ומורי צדק בני עליה בערים החרדיות לתפארת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.